• ראש העכביש
  • סרטים חדשים: ״המיניונים: עלייתו של גרו״ בקולנוע
  • ״סרט בנות״, סקירה מסופשבוע גאווה
  • אימת החודש - יוני 2022
  • סקירה תיעודית כפולה על צמד סרטים ישראליים
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

"בלפסט", סקירה

3 בפברואר 2022 מאת אור סיגולי

לרוב הקהל, ניתן להניח, צפייה בסרט היא חוויה נטולת קונטקסט. מנה מרוכזת של בידור או אומנות, במקרה הכי מיטבי שניהם ביחד, ואיננה בהכרח חלק ממארג גדול יותר. זה לא תמיד המצב אצל צופי קולנוע אדוקים, או אלו שכותבים ומסקרים סרטים על בסיס קבוע. אצלנו הם כמעט תמיד מגיעים עם איזשהו מטען, בין אם ההיסטוריה של היוצרים או היחס שקיבלו או לא קיבלו מהסביבה. כשזה מגיע לעניינים כמו פרסים ופסטיבלים זה בכלל יכול להעמיס פקטורים על הצפייה, וגם אם יש בכך ערך מוסף ומעניין, זה לא תמיד הכרחי.
"בלפסט" (Belfast), לזכותו או לרעתו, מגיע אלינו עם משא כבד שנגרר אחריו. לא רק שמדובר בסרטו החדש של הבמאי-שחקן קנת' בראנה (הפעם רק מאחורי המצלמה) ממש ימים ספורים לפני ש"מוות על הנילוס", סרט נוסף שביים (וגם שיחק בו) מצטרף לאולמות, אלא שהוא גם אחד מטועני הכתר המרכזיים במשחק על האוסקר הקרוב. מהרגע שזכה בפרס חביב הקהל של פסטיבל טורונטו, דרמת ההתבגרות של בראנה נדחפה לראש התור במרוץ לזהב, וככזה גם הייתה צריכה להצדיק את הציפייה שמביאים עמם התארים הללו.

כשצפיתי ב"בלפסט" לא יכולתי להניח את כל אלו בצד. החוויה שלי הייתה דרך עיניים ביקורתיות במיוחד, כאילו מבקשות ממנו להוכיח לי למה הוא פייט ל"כוחו של הכלב" ו"חולית", ומה כל כך מיוחד ומסעיר בו שהביא אותו למעמד שבו הוא נמצא כעת. דרשתי ממנו להרשים אותי, במקום לנסות ולראות אותו כמו שהוא.
זמן מה לאחר הצפייה ההיא הרגשתי שזה לא הוגן. לכן החלטתי לצפות בו שוב, הפעם נקי מכל הציפיות והדרישות שנקשרו אליו, לנתק אותו מכל הקשר כללי. כמובן שאין כל רע בלהסתכל על סרט ולבחון אותו מתוך פריזמה של זמן ומקום – אנחנו עושים את זה כל הזמן ואף נמשיך כל עוד אנחנו פה – אבל לפעמים אפשר לנסות משהו הפוך. במקרה של "בלפסט" ספציפית, בעיני זה משתלם יותר. אם מסתכלים אליו כאחד מהנחגגים ביותר של 2021 (לפחות על פי התעשייה האמריקאית), יש מקום להרמת גבה. לעומת זאת, אם פשוט מנקים את כל זה ומתמסרים אליו, זה עניין אחר לגמרי.

במסגרת סרטי זיכרונות הילדות האישיים – אלו שלאחרונה יוצגו נאמנה על ידי "רומא", "ליידי בירד" ו"יד האלוהים" בין היתר – הבמאי-שחקן-תסריטאי-מפיק העסוק קנת' בראנה לוקח אותו אל שנותיו הראשונות בבלפסט האירית של סוף שנות השישים. במרכז "בלפסט" סיפורו של באדי (בגילומו של ג'וד היל החמוד), בן-דמותו של בראנה, ילד קטן שחי עם שני הוריו ואחיו הגדול, בתקופה בה סערו הרוחות בשכונת מגוריו בעקבות מאבק בין הפרוטסטנטים לקתוליים.
כדרמה קטנה ומצומצמת יחסית שעוסקת במשפחה אחת המנסה לשמור את הראש מעל המים, זה לא ממש סוג הקולנוע שמזוהה עם בראנה. בתחילת דרכו הקולנועית הוא נחשב לאחד מהגדולים במעבדי שייקספיר, עם פרויקטים עשירים ומורכבים: "הנרי החמישי" שהביא לו שתי מועמדויות לאוסקר (בימוי ומשחק), "מהומה רבה על לא דבר", "המלט" (מועמדות על כתיבה), ו"אותלו" שלא ביים אך בו כיכב בתפקיד יאגו. הוא הפך להיות כל כך מזוהה עם המורשת הקולנועית של מעבד השייקספיר הגדול ביותר בקולנוע, לורנס אוליבייה (היחיד שביים עיבוד שייקספירי שזכה באוסקר), שב-2011 בראנה אפילו לוהק לתפקיד אוליבייה בעצמו, בביוגרפיה הקולנועית "השבוע שלי עם מרילין". הוא היה מועמד על כך לאוסקר שוב, ובכך קבע שיא לאינדיבידואל שהיה מועמד להכי הרבה קטגוריות שונות באוסקר (בימוי, שחקן ראשי, שחקן משנה, תסריט מעובד, סרט קצר). השיא הזה, אגב, נשבר מאז על ידי אלפונסו קוארון.
עם זאת, בשנים האחרונות בראנה הבמאי היה חתום על כמה סרטים שנעו בין הבינוני לגרוע במיוחד. "תור", תרומתו ליקום המשותף של מארוול, לא בדיוק נחגגת כאחד השיאים במותג, "הכל אמת" בא ונעלם מבלי שאף אחד שם לב, "ארטמיס פאוול" נחשב לאחד הסרטים המושמצים ביותר של האלף, "ג'ק ריאן: גיוס הצללים" הוא פאדיחה כמעט בכל רמה, "סינדרלה" נשכח, וכך גם שאר הפרויקטים שלו. רק "רצח באוריינט אקספרס" הביא לו סוג של נחמה אצל המבקרים והקהל. במקביל הוא המשיך לשחק בפרויקטים של אחרים, שם גם זכה לתגובות מעורבות שנעו בין תימהון ("טנט", "וולקירי") לכאמור מועמדויות לאוסקר.

"בלפסט", מיותר לציין, הוא כנראה סרטו האישי ביותר של בראנה עד כה, ויש לזה אספקטים חיוביים לרוב אבל גם שליליים. חיוביים, מכיוון שזה באמת סרט שמונע מאהבה הכי נטולת ציניות שאפשר לחשוב עליה, ויש בו ערמות של רגש וקסם. שליליים, כי הקרבה לחומר והחיבה לעולם הזה, נראה ששיבשו לעיתים את שיקול הדעת שלו כיוצר, והביאו להחלטות לא לגמרי מושכלות. אלו הדברים שבצפייה הראשונה שלי, זו שבה בדקתי אותו בציציות מנסה להכשיל אותו, הביאו אותי לריחוק ממנו. עם זאת, בשנייה היה לי קל לסלוח על כמעט הכל, בעיקר כי הוא פשוט סרט מאוהב. לא צריך להתאמץ במיוחד להבין את זה. זה מילולית משפט הסיום של הסרט.
"בלפסט" ממש מרגיש כמו ילד קטן ששולח את זרועותיו לחיבוק, מייחל לחום אנושי כמו שהוא רוצה לקרב אותנו אליו כמה שניתן.

בראנה בחר בצילום שחור-לבן נוסטלגי ומלטף, כאשר הצבעוניות זולגת פנימה בשני מקרים: בסיקוונס הפתיחה (שמכניס אותנו לסרט באופן די מקרטע כי הוא מרגיש כמו סרטון במימון מחלקת התיירות של עיריית בלפסט), וכאשר באדי הקטן צופה במסך הקולנוע או בבמת התיאטרון, שם החיים מקבלים צבע עשיר וחם, אלו שמסמנים את זיקתו לאומנות שתוביל את חייו בהמשך. זו בחירה אסתטית נאה, שכמובן מייצרת אימג'ים מרהיבים, אבל גם חוטאת בילדותיות והתחנפות. מכיוון שאנחנו באמת מדברים על סרט מנקודת מבטו של ילד, קל לשים את זה בצד, ממש ליד הציניות.
על אף שהוא מתרחש בזמן ובמקום מאוד ספציפיים, "בלפסט" איננו סרט ריאליסטי. הוא התרפקות, נוסטלגיה דרך עיניו של פעוט, וככזה יכול להתחמק מרמת אמינות מסויימת. לגמרי מקובל אם זה לא קולנוע שמתאים לכל אחד, אבל זה מה שהסרט מנסה לעשות, בעיני.

עוד עדות לאהבה הגדולה של בראנה אפשר למצוא בליהוק ההורים של באדי, להם נבחרו קטרינה באלף וג'יימי דורנן, לא במקרה שניים מהאנשים הכי יפים שמתהלכים על פני האדמה. הליהוק הזה הביא לביקורת כלפי "בלפסט", מכאלו שטענו כי מראם המצודד של השניים קצת בוגד באמינות של הסרט, ומונע הזדהות. האמת היא שאני לא לגמרי מסכים עם זה, גם כי למיטב ידיעתי אנשים יפים קיימים גם במעמד הבינוני-נמוך, וגם כי הן באלף והן דורנן מקסימים מאוד, ומוצלחים למדי, בהופעותיהם. מה גם שזה בדיוק מה שבראנה רצה – לגרום לנו לראות את ההורים שלו כמו שהוא רוצה לזכור אותם, יפים וצעירים. ועוד משהו: ראיתם פעם את קנת' בראנה בצעירותו? תעשו גוגל-תמונות. הגנים המשובחים שלו הגיעו מאיפשהו.
אל השבחים של באלף ודורנן כמובן שצריך להוסיף את ג'ודי דנץ' וקיארן היינדס בתפקיד הסבתא והסבא, שאמנם לא נדרש מהם יותר מדי, אבל מביאים טונות של חיבה למסך.

ועדיין, עם כל הרצון הטוב, ישנם מקומות ב"בלפסט" בהם ההיעדרות באובייקטיביות או מידה מצד בראנה מונעת ממנו לנסוק. אז כאמור באלף ודורנן נהדרים, אבל הדמויות שלהם נשארות בגדר פנטזיה של הורות. מלבד סצנת ריב נטולת משמעות להמשך, הקשיים שהם חווים לא מקבלים את המקום המספיק בשביל לצקת דרמה אמיתית לסרט. היחס אליהם שלומיאלי לחלוטין, כאשר השיא מגיע בסצנת שיר וריקוד ל"אוורלסטינג לאב" שלא רק מהותה מוטלת בספק (להוציא את הממים סיפק הרגע הזה עם דורנן במבט מאוהב, שהוכחו מדעית כתורמים לסביבה ולאנושות) אלא שהמיקום שלה בסיפור לא קשור לכלום. גם מוות שמזדחל פנימה לתוך הנראטיב נמנע מלרגש או לגעת, כי בראנה דבק יותר מדי בקו המגונן והילדותי, ובכך קשה להרגיש כאב או אבל כפי שהוא בוודאי קיווה שיקרה.
במקביל, כאשר בראנה כן מנסה להכניס חרדה אמיתית לסרט, ספציפית דרך סכנה מוחשית על באדי ואמו שנתפסים על ידי מנהיג הפרוטסטנטים מול חוסר האונים של האבא, הסצנה מרגישה זרה, לא אמינה ואפילו מעט מעוררת גיחוך באופן שבה היא מובאת אל המסך, מחווה חורקת לאחד המערבונים הישנים אותם באדי כל כך אוהב.
כל אלו הופכים את "בלפסט" לסרט נעים ומתוק במיוחד, שעושה כבוד לקסם של הקולנוע, כזה שאפילו מהנה יותר מצפייה אחת, אבל משאיר אותו מקורקע לטריטוריות האלה. כמובן שבאמת אין מה להשוות ל"רומא", ל"זכרונות", ל"נצח ויום", או ל"400 המלקות", שהצליחו לברוא עולם קולנועי ייחודי במבוך הזיכרונות האישיים. מקסימום "ימי הרדיו" או "האפר של אנג'לה".

בשבוע הבא יקבל "בלפסט" חופן מועמדויות לאוסקר, ואם משהו לא ישתבש לגמרי, כנראה ימשיך להיות היריב המרכזי של "כוחו של הכלב" על תואר הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-94. המעמד הזה גדול עליו, לדעתי, ואפילו הייתי אומר שעדיף לו לא לזכות, כי זה יצרוב אותו בתודעה הקולקטיבית כעוד שיקול דעת מוטעה של האקדמיה. אבל זה בהחלט לא סותר שמדובר ביצירה מקסימה למדי, ובסרט שבאמת כדאי לראות ולהיסחף עמו.