• ראש העכביש
  • אימת החודש - יוני 2022
  • סקירה תיעודית כפולה על צמד סרטים ישראליים
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • סרטים חדשים: ״אלביס״ של באז לורמן בקולנוע
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים: דיווח שני של עופר
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח ראשון
  • ״טווח אפס״, סקירה
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • גל במאים שבים אל תקופת ילדותם בסרטים מאוחרים
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

לרגל מחווה בסינמטקים: 10 הערות על הקולנוע של עבאס קיארוסטמי

1 בפברואר 2022 מאת עופר ליברגל

-1-
במהלך חודש מרץ תיערך בסינמטקים השונים מחווה לבמאי הקולנוע האיראני עבאס קיארוסטמי. עבור רבים, כולל כותב שורות אלו, לא צריך יותר מן המילים הספורות הללו, שכן די בשמו של הבמאי על מנת לעורר רגשות עזים, בלי צורך להסביר. מבלי לרשום את המובן מאליו: מדובר באחד מגדולי יוצרי הקולנוע בכל הזמנים ובכל הקשר. ייתכן גם שכל המוסיף גורע במקרה שלו, שכן יש בסרטיו דבר מה ישיר ומיידי. אולם, כל זה נכון רק עבור חלק קטן מצופי הקולנוע. עבור רבים אחרים, השם קיארוסטמי אולי מוכר, אבל הסרטים שלו פחות. עבור רבים אחרים, גם השם לא אומר הרבה או דבר, מה גם שבישראל קשה לנתק את הקולנוע האיראני מן המשמעות הפוליטית שלו. על כן, אנסה להסביר בכתב מה הופך את הקולנוע של הבמאי למיוחד ואפקטיבי, מספר שנים אחרי שהקלטתי פודקאסט עם פבלו אוטין ונחמן אינגבר על סרטו "טעם הדובדבן" (בתמונה לעיל), שיוקרן במחווה יחד עם תשעה סרטים נוספים. זהו מדגם כמעט שלם של הסרטים הארוכים שיצר הבמאי בעשורים האחרונים לחייו, כאשר אני מניח שאת הזכויות לסרטיו האחרים קשה להשיג בארץ.

-2-
תכנית המחווה מציינת כי היא מורכבת מסרטים עלילתיים, תיעודיים וניסיוניים. אבחנה נכונה בהגדרה היבשה, אך מעט בעייתית כאשר צוללים אל עבודתו של הבמאי, שחלק מן התרומה שלו להתפחות הקולנוע היא טשטוש ההגדרות הללו, מתוך מטרה לבטל את ההבחנה הפיקטיבית. למשל, "טעם הדובדבן", אחד מן הסרטים הכי עלילתיים שלו, מסתיים בקטע תיעודי המצולם בחומר גלם אחר (בתקווה שלא יעשו טעות שעשה בעבר ערוץ ישראלי ויחתכו את הסיום). גם הסרטים התיעודיים באופן מוצהר כוללים שוטים שללא ספק בוימו. זה לא טשטוש לשם משחק בחוקי הקולנוע, אלא חתירה כנה אחר חיפוש: של רגעים של כנות וחמלה אנושית, של מציאת יופי בדברים הפשוטים. כאשר קיארוסטמי מתעד מציאות הוא צריך לפעמים לשקר. כאשר הוא מביים סרט עלילתי, הוא לפעמים נותן למקריות להשתלט. הוא גם תמיד מטיל ספק בעצמו ובעשייה שלו, ובדרך זו הוא קולנוען ניסיוני. יחד עם זאת, לצופה המתחיל מומלץ שלא להכיר אותו לראשונה דרך הסרט "חמש". גם הסרט "10 על 10" דורש לכאורה היכרות מוקדמת עם יצירתו, אבל הוא יכול דווקא להיות שער להבנת מכלול היצירה.

-3-
ציטוט בלתי נמנע מפי גודאר: "הקולנוע מתחיל עם די.וו. גריפית' ומסתיים עם קיארוסטמי". כדרכו של גודאר, זה ציטוט מבריק ומטופש בו זמנית. שכן, הקולנוע היה עשיר ומגוון גם לפני גריפית' ואף כי קיארוסטמי היה שיא החדשנות בתקופה בה נאמר המשפט, מאז צצו יוצרים אחרים. מאידך, יש משהו נכון בציטוט הזה, בעיקר אם קוראים אותו הפוך. גריפית' יצר לפני כ-110 שנים קולנוע פיקטיבי שלם: הוא שכלל את היכולת לספר סיפור מורכב דרך עריכה, צילומי תקריב, ותסריט אשר משקף ומעביר את נקודת המבט שלו בצורה משוכללת. קיארוסטמי מפשיט מן הקולנוע את האלמנטים הללו. הוא עדיין מספר סיפור (כמעט בכל סרטיו), אבל לא כופה את העמדה שלו על הצופה. ברוב הקריירה שלו הוא עבד עם תקציב נמוך ובתוך מגבלות מצד מועצת הקולנוע באיראן, אבל עבורו הצמצום הכפוי הפך לכלי עשיר. על מנת לגעת במשהו גלובי די באמצעים פשוטים: רצון לאהוב, חיבה לקולנוע, מבוכה אנושית, פחד ממוות, ולפעמים גם רצון למות.

עותק נאמן למקור

-4-
אהבה היא היסוד המהותי בקולנוע של קיארוסטמי, אבל זו לאו דווקא אהבה לאדם ספציפי, אלא אהבה לאדם באשר הוא אדם. בעיקר באשר הוא אדם פגום. הסרטים שלו לא פעם מובלים בידי רצונות פשוטים והוא מתאר את המסע הקשה להגשמת אותו רצון פשוט, מסע שדרכו נחשף רגע מורכב ועשיר בפרטים, בתוך קו עלילה שניתן לתאר במשפט בודד: עיתונאי ממתין לאירוע אותו הוא מסקר. ילד מבקש להחזיר מחברת לחברו. במאי מחפש ילדים ששיחקו בסרט שצילם בעבר. אישה שנפרדה מבעלה מנסה לשרוד בחברה גברית. מאחורי כל הרצונות הללו נחשפים גם רצונות אחרים, אקטים של חמדנות או של הקרבה עצמית. קיארוסטמי מתאר אותם בלי שיפוט בכל מקרה.

-5-
עבאס קיארוסטמי הוא לא רק במאי גדול של בני אדם. הוא גם הבמאי הכי טוב של ברקים בתולדות הקולנוע.

-6-
המחווה הנוכחית בסינמטקים כוללת גם שני סרטים שיצר קיארוסטמי מחוץ לאיראן, ולכאורה הסגנון בהם מעט שונה מן הרגיל אצלו – ״עותק נאמן למקור״ ו״כמו מישהו מאוהב״. העלילה מורכבת יותר ואף קשה לפענוח. המשחק הפשוט והטבעי של שחקנים איראניים שנראים לא מקצועיים, מתחלף במשחק שהוא לעתיים וירטואוזי. זה מפני שקיארוסטמי מביים בתרבות אחרת ובשפה הזרה לו, והוא עוטה את הזרות הזו כמסכה גם בבחירת הכלים הקולנועיים, שהפעם זמינים לו בזכות תקציב יותר גבוהה. אחרי כל הזרות והזיוף, הוא שב וחוזר לשאלה של מה הופך אדם לאדם ואיך הוא יכול לממש את עצמו ולהיות שמח. גם אם הוא מגיע לשאלה הזו דרך מסע ארוך בשאלות לא פחות גדולות כמו מהי מציאות ומה זה ייצוג.

-7-
הסרט "מבעד לעצי הזית" שיוקרן במחווה הוא למעשה חלק שלישי בטרילוגיה, כאשר שני הסרטים הראשונים בה לא יוקרנו. אולם אין צורך לצפות בהם על מנת להבין את המתחרש בסרט, אשר בדרכו זיקק את האלמנטים הטובים בפרקים שקדמו לו לכדי יצירה שלמה וכנה אף יותר: בראשון במאי מצלם סרט באזור מרוחק, בשני ולאחר רעידת אדמה, הוא חוזר למקום על מנת לחפש את גיבורי הסרט שצילם. הסרט השלישי חוזר לעלילת החיפוש, אך מדגיש עד כמה היו בה חלקים מבוימים, וכמה קשה במאי עובד על מנת לייצר רגעים טבעיים שנראה כי קרו במקרה. הגדולה של הסרט היא בכלל במה שמתרחש ברקע ועובר לחזית: הסיפורים של אנשי המקום. כולל הסיום שהפך את הטרילוגיה כולה ל״טרילוגיית עצי הזית״, אף על פי שהוא מתייחס ישירות רק לאירועי הסרט הזה. הייתי גם אומר שזה הסרט הכי טוב אשר יוקרן במחווה, אבל יש הרבה מועמדים אחרים.

מבעד לעצי הזית

-8-
מתמודד על התואר הוא "10", סרט אשר קיארוסטמי נתן בו חופש לשחקנים שלו לאלתר שיחות במכונית מול מצלמות נייחות. הדבר נותן מקום מרכזי לשחקנית מאניה אקברי, שהפכה לבמאית מיד אחרי השלמת סרט זה, וביצירות שלה המשיכה לעסוק בנושאים אשר עולים בו. הסרט, המורכב מעשר נסיעות במונית ברחבי איראן, בהחלט מביע זעקה על דיכוי נשים, אשר לא קיימת בכל סרטי הבמאי. הוא נותן לה מקום, אך מה שנשאר מן הסרט הם רגעים של אחווה בין הדמויות הנשיות, מתוכננת או מקרית, ומערכת יחסים טעונה וכואבת בין אם ובנה.

-9-
יש עוד הרבה סרטים נהדרים של קיארוסטמי שלא כלולים במחווה. הסרט המסכם של הבמאי שיצא אחרי מותו, "24 פריימים", ויתר לחלוטין על נראטיב אבל בכל זאת הגדיר מחדש, בדרכו, דימוי וקולנוע. הוא הסתיים באופן ראוי לסרט האחרון של במאי עליו אמרו שהקולנוע מסתיים איתו. "קלוז-אפ" הוא סרט שמוגדר הן כתיעודי והן כעלילתי, ומתאר משפט אמתי של אדם אשר התחזה לבמאי האירני מוחסן מחמלבף, מתוך סוג של אהבת קולנוע. "הנוסע" הוא סרט מוקדם שצולם לפני המהפכה באיראן ועוסק במסע של ילד לעיר הגדולה.

-10-
בכל זאת, הסרטים הגדולים האלה והאחרים נרמזים בשפע הסרטים אשר כן יוקרנו. סרטים שחלקם נגישים או עשירים יותר מאחרים, אבל אין בהם אחד שאינו מרתק. יותר מכך: הסרטים של קיארוסטמי הותירו בו חותם מבלי ששמתי לב. התרגשתי מהם לא רק במהלך הצפייה אלא גם אחריה, כאשר גיליתי להפתעתי שהם מלווים אותי בחיים. לא רק במחשבה על המשמעות שלהם או כהתרגשות מסצנה, אלא כמו חבר ותיק הרודף את הזיכרון. אולי לכן הידיעה על מותו של קיארוסטמי היממה אותי בזמנו, כמו שאף ידיעה על מוות של אמן מפורסם היממה אותי או נגעה בי. מעולם לא פגשתי אותו. יש אנשים אשר בקיאים ביצירה שלו הרבה יותר ממני. יש במאים שאת סרטיהם ראיתי בקפידה רבה יותר. אבל בדרכו, משהו בסרטיו של עבאס קיארוסטמי נותן תקווה בצורה ייחודית, לא תמימה ולא נטולת כאב.

תגובות

  1. סינפיל הגיב:

    La relatividad del gusto es disculpa que adoptan las épocas que lo tienen malo
    Nicolás Gómez Dávila —

    ברי להטעים: כנציג מובהק של הפרדיגמה ההומניסטית־הפרגמטיסטית (קרי, האמנותית, להבדיל מזו ההייטקיסטית־הגיזמואיסטית־הגאדג׳טיסית, קרי, ההוליוודית והבידוריסטית) שצלם אנפוהי מעולם לא אשתנו לית מאן דפליג – וראה לכך במפורש וברחל בתך הקטנה בעמ' 142 אצל Carney, Raymond Francis, Junior and Quart, Leonard (Contributions), “The Films of Mike Leigh: Embracing the World,” (Cambridge Film Classics, General Editor: Carney, Raymond Francis, Junior, Cambridge, New York, New York, Oakleigh, Melbourne, and Port Melbourne, Victoria, Madrid, Cape Town, Singapura, São Paulo, São Paulo, Delhi and New Delhi, National Capital Territory of Delhi, Dubai, Dubai, Tôkyô, and México, Distrito Federal: Cambridge University Press and Press Syndicate of the University of Cambridge, 2000), אחד מספריו המעולים של גדול חוקריו של הקולנוע האמנותי – החוויה האימננטית בסרטיו, כמו בכל האמנות בכלל ובכל הקולנוע האמנותי בפרט, הינה בדיוק השאלה הזו, דהיינו, מהי משמעות החיים ומהם חיים הראויים לחיותם? מהו עיקר ומהו טפל בחיים? מה באמת חשוב בחיים? האם אנחנו סאחים בלטות ורובוטים־זומבים־NPCs, או, תוכים/כבשים קונפורמיסטים וכרותי־אונה Consoomers הנטולי־אישיות/עצמי/אני/זהות? לישנא אחרינא, עליונותיה של הפרדיגמה ההומניסטית־הפרגמטיסטית (קרי, האמנותית) על זו ההייטקיסטית־הגיזמואיסטית־הגאדג׳טיסית (קרי, ההוליוודית והבידוריסטית) – עליונותם של חיים של עניין עמוק בבני־אדם, ברגשות, בשפה ובלשון, בוורבליות ובווקאליות, במלים ובהתבטאות, בקול, בהתנהגות ובהתנהלות ובמנעדיהן, במורכבות החוויה, הידע, הקיום והחיים, בשפת־הגוף ובשפת־הפנים, בהשכלה, בגוף ובהתפרטויותיו, בהרחבת־אופקים ובהרחבת הנשמה, הנפש, ההוויה, החוויה, הקיום והחיים, בהומניסטיקה ובראש ובראשונה, באמנות, וכוי, על־פני קיום שאין בו דבר מעבר להתלהבויות עלובות, פתטיות, ילדותיות וריקניות מפירוטניקה טכנוויזואלית וולגרית, מצועצעת, צעקנית, קולנית, אדולסצנטית ורעשנית ולהשתלהבויות סתמיות כגון דא מטריקים ומשטיקים – היא־היא הקושיה המרכזית בסרטיו! ב־10 on Ten (Abbas Kiarostami, 2004) המעולה שהוזכר דלעיל, הוא כמובן וכידוע אומר זאת בעצמו והן האופן בו נוצרו כל סרטיו הן תכניהם של כולם, החל מ־10 (Abbas Kiarostami, 2002) – אולי סרטו הגדול ביותר – ומ־Copie conforme (Abbas Kiarostami, 2010), דרך گزارش (عباس کیارستمی, ۱۳۵۶) ו־باد ما را خواهد برد (عباس کیارستمی, ۱۳۷۸) וכלה בסרטיו הקצרים כגון بزرگداشت معلم‌ها (عباس کیارستمی, ۱۳۵۶), کاخ جهان‌نما (عباس کیارستمی, ۱۳۵۶), The Birth of Light (Abbas Kiarostami, 1997), No (Abbas Kiarostami, 2010) ו־Seagull Eggs (Abbas Kiarostami, 2014), הם־הם ההוכחה הניצחת an sich ו־eo ipso לפיה ה״בידור״ הינו האנטונימה להשכלה ולרוח.

    El efecto de la retórica democrática sobre el gusto se llama náusea
    Nicolás Gómez Dávila —

    1. שלומי הגיב:

      פוסט עשיר וכתוב היטב. תודה!

      1. סינפיל הגיב:

        Ole hyvä.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.