״דין מרטין: מלך הקול״, סקירה תיעודית

לא תמיד יוצא לנו לכתוב על סרט החודש של קולנוע דוקאביב ולרוב חבל על כך. מדי חודש, הפסטיבל מקרין סרט תיעודי בולט במשך סופי השבוע בסינמטקים, ובנוסף הסרט זמין לצפייה אונליין דרך אתר הפסטיבל. לא מעט מן הסרטים התיעודים הבולטים של השנים האחרונות הוקרנו במסגרת זו, כאשר לא פעם זו הייתה ההקרנה הרשמית היחידה שלהם בארץ. הסרט של חודש ינואר הוא "דין מרטין: מלך הקול" (Dean Martin: King of Cool) של הבמאי טום דונהיו וזהו לא בדיוק סרט טיפוסי למסגרת.

במבט ראשון, טרם הצפייה, הסרט נראה כמו תיעודי סטנדרטי על כוכב עבר. זהו סוג של ז'אנר די נפוץ: סרט תיעודי מפרגן המסמן את הנקודות החשובות בחיי הכוכב, דן מעט בצדדים האפלים בנפשו (אבל לא יותר מדי), ומורכב בעיקר מהרבה דוברים שמעריצים אותו או זוכרים אותו משיתופי פעולה בעבר. לא תמיד סרט תיעודי מסוג זה הולך בתלם, ולמעשה אחת מן המגמות הבולטת בקולנוע התיעודי של השנה החולפת הייתה סרטים מוזיקליים שהצליחו גם לשקף את מושאי התיעוד וגם להראות יצירתיות בצד האמנותי. דוגמאות לכך הם הסרטים "קיץ של נשמה", "האחים ספארקס", ו"הוולווט אנדרגראונד".

לעומתם, "דין מרטין: מלך הקול" לא נראה חדשני. יש בו משהו שקרוב יותר לתוצר מערוץ הביוגרפיה, אם כי באיכות גבוהה יותר. זה מתאים לתוכן משום שבעוד הסרטים האחרים שהזכרתי עוסקים באמנים שניסו לחדש, ושהיצירה שלהם הפכה רלוונטית עם השנים, דומה כי הקסם בדמותו של דין מרטין הוא הדרך בה ייצג משהו מיושן, אפילו בזמן שהיה בשיא הצלחתו. מוקד הקסם היה ביצירת סוג של בידור שנראה תמיד כלקוח מעידן אחר, גם כאשר היו בו אלמנטים חדשניים בזמן אמת, כגון הכנסת הזהות האיטלקית שלו לקריירה שלו כזמר. אם כי רק אחרי שהחליף, כנהוג בזמנו, את שם המשפחה האתני עמו נולד.

הכינוי שלו היה "מלך הקול" ובסרט נאמר כי אלביס פרסלי כינה אותו כך. הוא עשה זאת מפני שעבור פרסלי, מרטין סימן את הקלילות ואת האופי של הדורות הקודמים, את מופע הבידור בו הכוכב עושה מעט מהכל: שירה, ריקוד ומשחק. זאת מבלי שהוא בהכרח מצטיין בכל אחד מן התחומים בנפרד, אף כי ניתן לטעון שלפרקים מרטין כן הגיע להצטיינות בתחום המשחק והשירה. עבור אלביס, מרטין היה קוּל מסוג אחר. שיא ההצלחה של שניהם היה באותה תקופה, אולם מרטין היה מעט מבוגר יותר כאשר הפך לכוכב. הוא היה מבוגר אף יותר כאשר הפך לכוכב שלא כחלק הפחות ראוותני בצמד "מרטין ולואיס", והקריירה שלו ככוכב קולנוע קופתי הייתה די קצרה. במהלכה הפך גם לאחד מהבדרנים המזוהים ביותר עם מופעים בלאס וגאס וגם למנחה טלוויזיה מצליח מאוד.

סרטו של דונהיו בהחלט עושה סדר בתחנות המרכזיות בחייו של מרטין. ראשית ילדותו בעיירה הלא עשירה סטובנוויל באוהיו, המשך בבחירה בקריירה כזמר לאחר נשירה מן הלימודים בתיכון, ומספר עבודות לא קלות. החבירה לקומיקאי ג'רי לואיס, שהיה צעיר ממרטין בעשור והחלה במקרה, הפכה אותו כמעט בין ללילה לחלק מצמד הבידור המצליח של אחרי מלחמת העולם השנייה בארה״ב. לקראת גיל 30, מרטין הפך לפתע לכוכב גדול, במופע בו הוא היה הזמר היפה, לצד לואיס הילדותי והפרוע. במשך קרוב לעשור הם היו מופע הבמה הכי מצליח בארה"ב, כוכבים של אחת מתכניות הטלוויזיה הראשונות ובסופו של דבר כוכבי קולנוע. באמצע שנות החמישים המופע הבימתי התפרק כאשר לואיס רצה יותר שליטה ומרטין נתפס כבחור בר מזל שעובד לצד הקומיקאי המוכשר.

דווקא מרטין הפך לכוכב גדול יותר כאשר התגלה כשחקן בעל יכולת דרמטיות ומי שמסוגל להוביל מופע בידור בעצמו, תוך שילוב בין שירים שהקליט לאורך השנים ופרסונה בימתית בתור בליין הנמצא תמיד במצב של שכרות. מרטין גילם דמות זו כל כך בהצלחה, עד שרבים האמינו כי המופע שלו מאולתר והוא אכן מבלה ושותה יותר מאשר עובד קשה. זה היה רחוק מן המציאות, אבל תרם לתדמית שלו כמלך הקול. החל מראשית שנות הששים הוא היה אחד מן הצירים המרכזיים של ה"ראט פאק", לצד פרנק סינטרה וסמי דיוויס ג'וניור (ובמידה פחותה יותר ג'ואי בישופ ופיטר לופורד). בחבורה הזו המנהיג בפועל היה סינטרה ולא מרטין, והיא פרחה על הבמה ובמספר סרטים הוליוודיים מצליחים. החל מאמצע שנות הששים ההצלחה של מרטין הייתה בעיקר בתכנית טלוויזיה שבועית ועל הבמה. בשנות השמונים והתשעים הקריירה שלו האטה אף יותר. בין לבין הוא התחתן שלוש פעמים ונולדו לו שבעה ילדים, ולצד זאת חווה גם טרגדיה משפחתית קשה בשנותיו המאוחרות.

את כל זה כאמור מעביר דונהיו בדרך קלאסית ועם הקלאסה המתאימה לדמות של מרטין. מסייעת לכך כמות גדולה של מרואיינים ודגש על הכישרון של מרטין ועל הקושי הרב שהיה דרוש על מנת לייצר פרסונה שתמיד נראית כאילו הדברים באים לה בקלות. הסרט עובר במהירות על רוב התחנות ויודע לתת מעט יותר דגש לסרט "כפירי אריות" (The Young Lions), שחשף צד אחר בכישרון של מרטין, ול"ריו בראבו" (Rio Bravo), אולי הסרט היחיד בו הופיע שזכה עם השנים למעמד של יצירת מופת.

לא כל המתראיינים בסרט מוצלחים באותה מידה. חלק מן המפורסמים שלא זכו לעבוד עמו נראים כמדקלמים טקסט שמישהו אחר כתב עבורם, מה שמרגיש מעט מאולץ אבל תורם לדרך סיפור דינמית. אלמנט אחד אשר בולט בבחירת הדוברים הוא נתינת דגש לתרבות אפריקאית-אמריקאית, בין היתר דרך זמן מסך נרחב ל-RZA, אדם שלא הייתי משער כי הוא מעריץ של מרטין אבל יש בכך משהו הגיוני. הסרט מנסה לייצר את מרטין כמי שעמד לצד התנועה לשיוויון זכויות לפני שזה היה דבר מובן מאליו עבור מפרסמים, והוא אכן הושפע מאמנים ממוצא אפריקאי-אמריקאי, עומד לצד סמי דיוויס הבן בהזדמנויות שונות. אולם המצב בנוגע לכך היה מעט מורכב יותר מכפי שמוצג בסרט.

אני יודע זאת כי הסרט אינו היצירה היחידה מהשנה החולפת שעסקה בדמותו של מרטין. קורינה לונגוורת' הקדישה את העונה האחרונה של הפודקאסט המצוין "You Must Remember This" לסיפור החיים של מרטין ודיוויס. בין היתר היא גם בחנה לעומק את המופע הבימתי של חבורת הראט פאק, בדגש על כך שלרוב דיוויס היה קורבן של בדיחות עם ניחוח גזעני. זה לא הופך את מרטין לגזען (ההיפך הוא הנכון), אבל כן מכניס מעט יותר מורכבת לדמות שלו וליחס כלפי מיעוטים באותה תקופה, נושא שהסרט מדלג עליו, כמו על כל נושא שעלול להיות שנוי במחלוקת. הפודקאסט גם הקדיש זמן נרחב לקשיים הכלכליים של מרטין עקב התנהלות לא אחראית בתחילת הקריירה, ולכך שהיה חייב כספים לגנגסטרים בתור איש צעיר וספק מקורב לגנגסטרים בתור כוכב. מי ששמע את הפודקאסט יודע שהמנחה שלו בודקת ומטילה ספק בכל רכילות. את אלו הסרט לא מזכיר אפילו במשפט. הוא אמנם לא מציג את דין מרטין כטלית שכולה תכלת, אבל דומה כי הוא עדיין נזהר מעט עם התדמית של הכוכב, מה גם שבתו של מרטין היא מרואיינת בולטת.

יחד עם זאת, אני לא מרגיש כי הדיוקן העולה מן הפודקאסט הוא פחות אוהב או מעריץ מפני שהוא נוגע גם בתכנים קשים. הוא מרגיש שלם ואמין יותר. שני הפרויקטים מציירים בסופו של דבר תמונה משלימה והסרט "דין מרטין: מלך הקול" אינו דיוקן חד ממדי. על פי הסרט, מרטין הוא גם כוכב מצליח וגם איש שקט ומסוגר בחייו הפרטים, כאשר הטענה כי אף אחד לא הכיר אותו באמת עולה מספר פעמים. דונהיו פותח את הסרט עם מחווה ל"האזרח קיין" (אורסון וולס היה מעריץ וחבר של מרטין) ושואל מה היה ה״רוזבאד״ של דין. בתחילת הסרט אין למרואיינים תשובה. בסיום, הסרט עצמו בהחלט נותן תשובה לא מפתיעה במיוחד, הקושרת היטב הן את החיים האישיים והן את הקריירה של מרטין. האם זו התשובה הנכונה? איני בטוח, אבל זה לא ממש משנה. זו תשובה שמספקת סיפור טוב ומרטין הוא כוכב שלא חשף את עצמו, אבל נתן לקהל תחושה של נינוחות וסיפק בידור טוב. את הדבר הזה מספק כעת גם הסרט שנעשה אודותיו. בלי לחדש, בלי להבריק. זה לא העניין.

/// תודה ליח״צ דוקאביב על העזרה והתמונות