• בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • פרויקט חדש: בחזרה אל הקולנוע של ג׳יין קמפיון
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב
  • המתמודדים לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 5
  • ״המעריצה״ ו״אנגסט״: דאבל אימה גרמנית ואייטיזית
  • הודעה אדומה
  • ״אתמול בלילה בסוהו״, סקירה
  • על ״קופסה שחורה״, ״תיק קוליני״ ו״מבצע יקינתון״
  • נצחיים

״פינץ'״ (Finch), סקירת אפל TV+

8 בנובמבר 2021 מאת עופר ליברגל

לו הוא היה סרט של נטפליקס, ״פינץ'״ (Finch) היה הדבר הראשון שקופץ באלגוריתם ואנשים היו מדברים עליו – סרט פוסט אפוקליפיטי חדש ודי מתוקצב. כלומר, טום הנקס מככב בו. לו הוא היה מופץ בקולנוע (כמו בארה״ב, בהיותו הפקה של אולפני יוניברסל במקור), ייתכן הנופים שמצולמים יפה היו מספיקים כדי לכתוב שכדאי לנסות לתפוס אותו על המסך הגדול. אבל זהו סרט שמופץ בשירות אפל TV+, אז כאן גם על מנת להזכיר/להודיע שהוא קיים. סליחה על כך שאני שוב פותח סקירה על סרטי השירות עם הקדמה מסוג זה, אבל אני מניח שיש קוראים שעוד לא קראו את הסקירות השונות שלי על הסרטים בשירות הסטרימינג. אומנם אין בו יותר מדי תוכן, אבל ממוצע האיכות בו הוא מעט יותר גבוה מן המתחרים. הייתי גם רוצה לכתוב ש״פינץ'״ הוא פנינה נסתרת, אולם נראה שזה קצת גדול על הסרט הזה. להבדיל, אין עם הסרט בעיות גדולות, הוא פשוט סביר בצורה קיצונית ושווה צפייה בלתי מחייבת. גם אם ייתכן והסרט שאף להיות יותר מזה, הן כסוחט דמעות והן כסרט פילוסופי. באחד מן האלמנטים הללו הוא קצת יותר מצליח.

כאמור, בעולם של הסרט הייתה אפוקליפסה ונשאר טום הנקס. הוא מגלם אדם בשם פינץ' והוא לא לגמרי לבד – הוא מטפל בכלב ויש לו גם רובוט קטן, אותו הוא מכנה דואי. פינץ' יודע שהוא לא האדם היחיד על פני כדור הארץ, אבל  אינטראקציה עם שאר השורדים מעוררת בו יותר פחד מתקווה. חוץ מזה, בעולם הסרט הייתה התפרצות שמשית, מה שאומר שגם מי ששרד צריך לעשות זאת באקלים חם מדי ועם קרינה אולטרה-סגולה ברמה מסוכנת.

סמוך לפתיחה, פינץ' מנסה לבנות עוד רובוט. הפעם גם אחד בגדול אנושי ובתקווה גם מדבר. אחרי מאמצים הוא כן מתחיל לדבר בקולו של קיילב לנדרי ג'ונס אבל אין יותר מדי זמן לחגוג. אותו רובוט גם מחשב כי הסערה המושלמת עומדת לפקוד בתקופה הקרובה את סיינט לואיס, בה פינץ' איכשהו חי בחיפוש אחר קופסאות שימורים שנותרו בסופרמרקטים שהוא לא בדק. פינץ' מבין כי עליו לנוע ומכיוון שהוא חושש כי מזרחה יש יותר מדי ערים גדולות והוא לא רוצה להיתקל ביותר מדי שורדים, הוא מחליט שהיעד שלו יהיה סן פרנסיסקו. אתם יודעים, לא עיר גדולה. הוא עושה זאת בעזרת הרכב שלו, משאית משנות השמונים בה הוא יכול לשמוע קלטות טייפ, אולם כנראה שבמהלך השנים התקינו בה גם נגן דיסקים. קוראים צעירים, הזכרתי כאן שתי דרכים בהן פעם שמענו מוזיקה. מכיוון שהסרט לא מתרחש בעתיד רחוק מדי, פינץ' עדיין זוכר איך משתמשים בהן. יש לו גם אוסף גלויות. כך שהסרט הזה אולי מתרחש בעתיד, אך יש בו גם לא מעט נוסטגליה לעבר.

הסרט מכיל דמות ראשית מעניינת, שעוברת תהליכים של למידה ומגלה תושיה במצבים קשים. התיאור הזה קצת נכון לגבי פינץ' ויותר נכון לגבי הדמות הראשית השנייה, הרובוט המדבר. בשלב מסוים הרובוט הזה מקבל שם, אבל אני לא מתכוון לחשוף אותו כי זה יהיה ספוילר לרגע חביב. הרובוט פועל על פי חוקי הרובוטיקה של אסימוב עם עדכון קל, משמע הוא צריך לציית לפינץ' והוא לא יכול לפגוע בבני אנוש, אך יותר מכך, יש לו אינטלגנציה רגשית והיא מתפתחת במהלך הסרט באופן הכולל אפילו סוג של גיל התבגרות מזורז. זה המקום בו הסרט מרגיש מעט כמו מדע בדיוני מורכב, אבל הוא עושה זאת רק מעט. הסרט לא נכנס לעומק של מה זה אומר להרגיש, או האם המכונה היא הופכת ליותר אנושית מן האדם. זה נכון גם אם האכזריות האנושיות נוכחת מדי פעם בסרט, במנות קצובות. אפילו אם הסרט רוצה לעלות את השאלות הללו, הוא מנסה להכביד על הצופים עם יותר מדי מורכבות. כתוצאה מכך קשה לדבר עליו בתור סרט פילוסופי, למרות שהוא שאב השראה מסרטים מורכבים יותר בתחום.

מה שמחזיר אותנו לפתיחה שלי ולדיבור על האופציה השנייה, על הסרט כסוחט דמועת/מייצר אפקט רגשי. קל לי לראות כיצד צופה שלא יתבחר לסרט ילעג לו ברגעים בהם העלילה שלו מתבהרת סופית (בלי הפתעות גדולות). הסרט מכוון חזק לבכי דרך אמצעים מכניים שחלקם צפויים במיוחד, כאשר התסריט שכתבו אייבור פאוול וקרייג לאק מוותר על עידון או רמיזות בשלב זה. אולם, גם אם לא ממש בכיתי, הרגעים הללו עבדו עבורי בגלל בחירה אחת של צוות הסרט, הקשורה בכלל לרקע, ללוקיישן.

רגעי השיא של הסרט מתחרשים באתר הקשור לזיכרון הקולנועי ממערבונים, מה שמחזק את האלמנט הנוסטלגי הקיים בסרט וגם מחבר אותו לסוג של אבות רוחניים מתחום הקולנוע. לאו דווקא בז'אנר ״האדם לבדו בעולם״, או אפילו אדם לבדו בסביבה כלשהי, כאשר הנוכחות של הנקס (ושל רוברט זמקיס כאחד מן המפיקים, תחת חברת אמבלין של סטיבן ספילברג), מציפה בזיכרון גם את "להתחיל מחדש". הקשר לז'אנרים מן העבר, וספציפית למערבון, קשור גם לניסיון לחיות מחדש בתוך השממה וכן לתקשר עם חלקים אחרים של החוויה האמריקאית. כמו כן, הסרט עוסק ביחסים של דאגה לאחר ואבהות, בעיקר דרך היחס האבהי של פינץ' לרובוט, אבל לא רק. כמו הגיבור הקלסי במערבון, פינץ' הוא סוג של אבא בלי ילדים משלו, כאשר הוא דואג רק לכלב אותו הוא מגדיר בראשית הסרט בתור "לא הכלב שלו".

זהו גם סרט על בניית אמון ואמונה באחר, רובד אשר מועבר בסרט בצורה אפילו פחות מעודנת ממה שציינתי קודם. לכן, החלטתי לתת אמון בסרט גם במקומות בהם הוא בכוונה הולך בדרך הבטוחה, בעודו מסרב להסביר יותר מדי את העבר (של העולם ושל הדמות) ומספר רק את הסיפור הלא מורכב שלו. סיפור שיש בו משהו מנחם למרות שהוא בעצם רווי זוועות. כאמור, ״פינץ'״ הוא לא פנינה נסתרת או צפיית חובה, אבל הוא עושה את העבודה. וכיוון שכך, צריך לתת קרדיט גם ליוצרים שלו. הבמאי הוא מיגל ספוצ'ניק שעבד עד כה בעיקר בטלוויזיה, אבל בכמה מן הסדרות המצליחות ביותר (כולל כמה פרקים מפורסמים של ״משחקי הכס״). הוא בהחלט בונה שפה חזותית אחידה לאורך כל הסרט ונותן להנקס להיות הנקס, בתור פינץ'. על התסריטאים שהזכרתי כבר קשה לי להגיד ששמעתי, ובדיקה קצרה מגלה כי עיקר הקרדיטים שלהם עד כה הוא לא בתחום הכתיבה. גם בסרט הזה, התסריט הוא לא החוליה החזקה, אבל הוא גם לא חלש במיוחד. כאמור, סרט סביר באופן קיצוני.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.