• בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • פרויקט חדש: בחזרה אל הקולנוע של ג׳יין קמפיון
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב
  • המתמודדים לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 5
  • ״המעריצה״ ו״אנגסט״: דאבל אימה גרמנית ואייטיזית
  • הודעה אדומה
  • ״אתמול בלילה בסוהו״, סקירה
  • על ״קופסה שחורה״, ״תיק קוליני״ ו״מבצע יקינתון״
  • נצחיים

״כוכבי שנות ה-90״ (Kid 90), סקירה

1 בנובמבר 2021 מאת אורון שמיר

בפסטיבל קאן שהתקיים בקיץ הוקרן בבכורה סרט בשם ״ואל״ (Val), הקרוי על שם מושא התיעודי העצמי שלו, ואל קילמר. מדובר במעין סיכום של השחקן לקריירה של עצמו, בעיקר דרך עריכה של יומני וידאו אישיים שצילם באדיקות לאורך חייו. מעין סרט ביתי שהוא לכאורה מעניין יותר משום שהוא מספר את סיפורו של ידוען. כתבתי על הסרט עבור גלריה של ״הארץ״ לאחר כשהגיע לשירות אמזון פריים וידאו, שם אני מקווה שהוא זמין גם בישראל (אבל לא בטוח). ואת כל ההקדמה הזו כתבתי כדי להבהיר שהנה בא עוד אחד כזה. דמות ציבורית נוספת החליטה לחשוף קטעים שצילמה בצעירותה, בניסיון למשוך פנימה את הקהל בעזרת נוסטלגיה ואז להכריח אותו לחשבון נפש. אותה רפלקציה שמבקשים אינספור הסרטים על בריטני ספירס, איימי וויינהאוס, רובין וויליאמס וכן הלאה. הסרט הנוכחי נקרא ״כוכבי שנות ה-90״ (Kid 90) והצירוף של השמות שלו בעברית ובאנגלית מספר לא רק מי יצר אותו אלא גם מי קהל היעד.

יש גם המון הבדלים בין הסרטים המוזכרים לעיל, בראש ובראשונה הוודאות של הזמינות. ״קיד 90״ הגיע אל yes דוקו באמצע החודש, יותר מחצי שנה אחרי הבכורה שלו בארה״ב בשירות הסטרימינג הולו. זה אומר שהוא בעצם הקדים את ״ואל״, גם אם יש להניח שהיוצרים עמלו על הסרטים בתקופות מקבילות, שלא לומר במשך שנים מחייהם. הבדל מהותי נוסף הוא זהות היוצרת, המתעדת והמתועדת – סוליי מון פריי. אני בספק אם השם שלה יצלצל בפעמונים של יותר מדי אנשים בישראל, כמו גם שמה של הסדרה שפרסמה אותה בגיל חד-ספרתי והחל מאמצע שנות ה-80, ״פאנקי השובבה״ (Punky Brewster). רק ויקיפדיה גילתה לי שהסדרה שודרה בישראל, כי רק נולדתי אז. לכן, באופן אישי זוכר את השחקנית מגרסת שנות האלפיים המוקדמות של ״סברינה המכשפה הצעירה״, שם גילמה דמות משנה חוזרת בשם רוקסי קינג.

אל תרגישו רע אם היא בכל זאת לא מוכרת לכם ולכן, זה חלק מהסרט שעוסק התבגרות בצל אורות הבמה ואולי גם בקריירה מוחמצת, לפחות מהצד של מי שמספרת את הסיפור בהסתכלות לאחור ובזמן שהיא כבר אחרי ריבוט של ״פאנקי״. פריי היא בת למשפחת שחקנים והחלה להופיע על המסכים בגיל שנתיים. בתפקיד ראשי ראשון, אותה פאנקי שובבה, היא זכתה כשהייתה בת שמונה. בהמשך הפכה מילדה לנערה כשהאייטיז היו לניינטיז, ובחרה לאחוז במצלמה ביתית כדי לתעד את מה שעובר עליה מאז ולמשך התקופה המתוארת בסרט, המורכב מבערך עשור של ארכיון פרטי (אם הצלחתי לעקוב) המשובץ בין קטעי ראיונות עכשוויים. זה לא חסר תקדים, כפי שמוכיח הסרט של קילמר או סרט דומה בשם ״אני הית׳ לדג'ר״, שנוצר אחרי מותו של השחקן והמתעד הכפייתי, כך הסתבר. אבל זה עדיין מספיק נדיר יחסית לתקופה המתועדת, והמקרה של פריי בהחלט מספיק מעניין בשביל להחזיק 72 דקות של סרט. או לפחות, כך היא מאמינה.

למקרה שזה לא מרתק דיו, הבמאית מזכירה בשלב מוקדם שיש לה המון חברים מפורסמים מהתקופה, כולם ילדים-שחקנים שהתבגרו מול המצלמה ומוצגים כעת בגילם הנוכחי כקונטרה לצילומי הארכיון. השניים שבולטים בגילם המבוגר יותר וגם המשיכו לקריירות עשירות יחסית, הם סטיבן דורף ודייויד ארקט, בעוד מרואיינים חוזרים נוספים הם בריאן אוסטין גרין (דייויד מ״בוורלי הילס 90210״), מארק פול גוסלאר (זאק מ״הצלצול הגואל״), בלתזר גטי (״בעל זבוב״), והת׳ר מקומב (מגי מ״שולחן לחמישה״). לא מדובר בפגישת מחזור אלא בראיונות אחת על אחד של פריי עם חבריה משכבר הימים, בהם היא מתעמתת עם הזיכרונות שלה דרכם. או כפי שהיא מנסחת זאת גם בהקשר של עצם ההצצה בחומרים אחרי כל-כך הרבה שנים: ״רציתי לבדוק האם זה כמו שאני זוכרת״. יש משהו מצטנע בחלוקת הבמה או הצבת האני כחלק מתופעה רחבה יותר. ובכל זאת, זה הסרט של פריי, בגלל רגעים בהם היא מכתירה עצמה לנביאה בדיעבד עם שורות כמו: ״אני חושבת שהילדה שהייתי ידעה שיש לה סיפור לספר ולכן היא תיעדה הכל״.

שמות גדולים יותר מתארחים לרגע מול עדשת המצלמה של פריי הנערה, מליאונרדו דיקפריו ועד מיקי רורק, ואחרים משאירים לה הודעות קוליות במשיבון, ביניהם מארק וולברג וצ׳ארלי שין (עליו היא מתוודה שיש לה קראש נעורים בשלב מוקדם של הסרט). מה שמטריד כאן הוא לא העובדה שפריי שמרה אינסוף הודעות קוליות מימי קלטות הסלילים, כפי שהיא טוענת ומוכיחה, אלא הפרש הגילים בינה ובין המתקשרים (לבית של הוריה, ככל הנראה). מדובר בסוג אחר של מערכות יחסים מאלה שהיא מתארת עם בני גילה המוזכרים בפסקה הקודמת, שהיו חלק מחבורה של בני-עשרה בלוס-אנג׳לס של שנות ה-80 וה-90 וכולם ניהלו קריירות מסך. אחרי מספיק שתייה לפני הגיל המותר, סמים שלא היו חוקיים לצריכה, ואקס אחד מפורסם למדי (דני אוקונר מההרכב המוזיקלי House of Pain), החוף המערבי מיצה עצמו עבור פריי הצעירה עוד לפני שמלאו לה 20 והצעות הליהוק שקיבלה ממש לא היו לרוחה.

בניסיון למצוא את עצמה באמת היא עברה לניו-יורק, לטובת לימודים, ואימצה חבורה חדשה – הסקייטרים מהסרט ״קידס״ של לארי קלארק. בזאת מתמקד החלק השני של הסרט וכפי שניתן להניח, מנהטן של 1995 ואילך לא הייתה בית הבראה. אמנם מדובר באירועים ביוגרפיים אבל גם מבחינה קולנועית הרפרנס לקולנוע של קלארק כמעט מתבקש. זאת משום שלצד מסיבות תמימות למדי, או שטיק חוזר בו פריי שואלת את כל מי שהמצלמה שלה מכוונת אליו או אליה על פילוספיית החיים שלהם, הסרטונים שלה מלאים מרד נעורים. לא רק אלכוהול וסמים קלים, אלא גם פטריות הזיה, הקאות בשירותים, איומים של חבריה להתאבד, ושלל קריאות לעזרה המסווגות כצומי (תשומי? אני לא בטוח איך כותבים את זה, אבל מקווה שהכוונה עברה). זה מרתיע לצפייה, אבל אפשר למצוא בכך ערך מוסף לצפייה בווידאו קופץ וחבוט, שצולם בידי נערה בימים בהם הטכנולוגיה של התיעוד העצמי והביתי הייתה עוד צעירה כמו המתועדים. אפשר גם לעשות את מה שצופים (בעיקר מבקרים) בימינו כל-כך אוהבים לעשות ולשפוט את העבר בפרספקטיבה של ההווה. למעשה, המתעדת-מתועדת עושה זאת בעצמה ולא מעט.

כבר אחרי כ-10 דקות של סרט, פריי מפנה את תשומת הלב לאופן שבו התבגרה על המסך, מילדה שובבה לנערה שכולם מופתעים ומתרגשים מהגוף המשתנה שלה. רגשות שפריי עצמה לא הכילה בזמן אמת ולפני יום הולדתה ה-16 נכנסה תחת סכין הניתוחים. מבחינתה, הקטנת החזה הייתה שחרור לחופשי (ניכר כי סבלה מבעיה רפואית של ממש, אבל אין הסבר קליני), ולכן הייתה שמחה לחלוק זאת בזמן אמת על שערי מגזינים או בתוכניות אירוח. התגובה של הסביבה המשיכה להיות איפשהו בין מביכה למזעזעת. בין אם של מנחי התוכניות (גברים ונשים) או של הרופאה המנתחת שמבקשת ממנה חתימה לבת שלה רגע לפני ההליך הרפואי. הרגע הזה הוא רק השני הכי מרתיע בסרט, אבל הראשון עלול להיתפס כספוילר. אז לפני כן, אסיים ואומר שהעיקר הסרט בעיניי הוא עצם העברת הסיפור הזה הלאה. למשל, אם בעקבות הצפייה נערות יתחילו שיחות עם ההורים, או אם נערים יקבלו כאן מראה לא תמיד מחמיאה. להסתכל אל העבר ולצקצק מועיל בערך כמו להביט בו בערגה, כלומר כמעט ולא, ומעניין יותר מה אפשר ללמוד ממנו. עוד אגב לפני הספוילר, הסרט ממשיך בקרדיטים אז אל תמהרו לכבות.

-ספוילר מכאן-

בקלישאה המפורסמת על סקס, סמים ורוקנרול, שני האחרונים נוכחים למדי בחייה הצעירים של הגיבורה בצורת מסיבות ומערפלי תודעה וחושים, אבל הראשון כלל לא. מין לא היה חלק מגיל ההתבגרות עבורה, מה שמסביר עוד יותר כמה לא נוחה הייתה עבורה ההחפצה מגיל צעיר. עוד בנעוריה דיברה פריי על שמירת הבתולין, בהופעותיה בטלוויזיה ומבלי למצמץ. עם זאת, הזכות הזו נלקחה ממנה בכוח. פתאום בנקודת האמצע הסרט מרצין והבמאית מספרת שקצת לפני גיל 18 נאנסה בידי בן הזוג שלה דאז. הוא לא העיקר בסיפור וזהותו לא נחשפת, למרות קאט מטריד אחרי הסיפור להודעת משיבון של צ׳ארלי שין (המבוגר ממנה בעשור). עבורי הרגע הזה של חשיפת הטראומה הפרטית נחווה כשינוי טון מוחלט של הסרט, אך הוא מתעקש לנסות להמשיך כרגיל לאחר מכן. אין לי את הכלים לשפוט על מה זה מצביע, וכל סוג אחר של שיפוט הוא ממני והלאה במקרים כאלה. נותר לי רק לתהות האם הרגע הזה נחווה כחלק מסרט קולנוע, משום שבארה״ב עברו כבר חודשים ארוכים מאז הבכורה וקשה לומר שכולם מדברים עליו, למרות שאולי צריך.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.