סרטים חדשים: ״חולית״, ״המערב הקרוע״, ״סודות בחברה״, ״הבאג של רון״

הגענו רשמית לתקופה בשנה בה מתרבים ובאים סרטים שהם אירוע קולנועי, מהסוג שמעורר שיחות גם מעבר למעגלים קרובים של שוחרי האמנות השביעית. כבר היו לנו כאלה החודש והקצב רק יתגבר, כולל סרט אחד משמעותי גם הפעם ובתקווה שבתי הקולנוע יוכלו לזכור לטובה את סוף השנה הזו ולשכוח את ראשיתה. כל זה בזמן שאני לא מספיק אף פעם לעבור על כל הטוב של הסינמטק, ולוח הפסטיבלים של החודש הבא נראה מתיש בקטע טוב. היום הוא גם היום האחרון של פסטיבל קולנוע דרום, לתשומת לב מי שטרם ביקרו בשדרות השנה. הנה מה שמצפה לכם ולכן בבתי הקולנוע כשתחזרו משם, ואחר-כך מה שיחכה על המסך הביתי.

חולית (Dune) – הוא סוף סוף כאן, העיבוד של דני וילנב לספר המדע-הבדיוני המשפיע של פרנק הרברט. חמישה עשורים וחצי אחרי שיצא לאור, שלושה וחצי אחרי העיבוד המחובל של דייויד לינץ׳. אחרי מסע אינטנסיבי של שיווק וקצת תלאות הפקה והפצה, שאי אפשר בלעדיהן כשמעבדים את הספר הזה, נדמה לי שאין צורך להרחיב מדי על העלילה. למי שפספסו, מדובר באביו הרוחני של ״מלחמת הכוכבים״, אופרת חלל רווית אינטריגות שבמרכזה כוכב לכת מדברי עליו מצוי משאב יקר, שהוא סיבה למריבה של מספר בתי אצולה בין-כוכביים בעתיד הרחוק מאוד. בצד של בית אטריידס, ״הטובים״ (סימן שאלה?), נמצאים אוסקר אייזק, רבקה פרגוסון, טימותי שאלמה, ג׳וש ברולין, סטיבן מקינלי הנדרסון, ג׳ייסון מומואה, וצ׳ן צ׳אנג. מולם ניצב בית הרקונן בהובלת סטאלן סקארסגארד, דייב באוטיסטה, ודייויד דסטמלצ׳יאן. על הכוכב המכונה חולית ממתינים להם חבייר בארדם, זנדאיה, שרון דאנקן-ברוסטר, וגם שרלוט רמפלינג קופצת לבקר עוד קודם לכן. על הקאסט העצום וההפקה האדירה מנצח דני וילנב (״המפגש״ ו״בלייד ראנר 2049״), הצלם הוא גרג פרייזר (״רוג אחת״) ועל הפסקול חתום הנס זימר הגדול. הסרט מוקרן גם ברוסית או בצרפתית בחלק מבתי הקולנוע. סקירה בוא תבוא, יש גם ביקורת שלי ב״הארץ״ אם תרצו.

המערב הקרוע (The Comeback Trail) – הסרט הזה יצא בכל מקום שאינו אמריקה, אז טרם הזדמן לי לצפות בו למרות שהוא מסתובב בעולם בדיוק שנה. רוברט דה-נירו ומורגן פרימן מגלמים שני מפיקי סרטים עם חוב למאפיה, שמחליטים לרקום הונאת ביטוח כדי להשיג את הכסף. הם מנערים את האבק מכוכב הקולנוע המזדקן והשתיין שלהם, בגילומו של טומי לי ג׳ונס, ומסדרים לו הפקת מערבון עתירת פעלולים שאמורה לשבור את גבו. ברוח ״המפיקים״ של מל ברוקס, שחזר לכותרות השבוע עם הבטחה לחלק 2 של ״ההיסטוריה המטורפת של העולם״, כמובן שהמזימה שלהם מניבה הפקה מוצלחת בזמן שהם מכוונים לכישלון. הסרט מבוסס לא על יצירה של מל ברוקס אלא על סרט באותו השם מ-1982, ומי שאחראי על החידוש הוא הבמאי ג׳ורג׳ גאלו, שהפרויקטים היותר מוכרים שלו הם ככותב (״מרדף, חצות״, ״בחורים רעים״). עוד בקאסט: זאק בראף, אמיל הירש ושריל לי ראלף.

סודות בחברה (Les 2 Alfred / French Tech) – סרטו של ברונו פודלידס היה חלק מהליין-אפ של פסטיבל קאן 2020 ופסטיבל הקולנוע הצרפתי 2021, אז לו היסטוריה עם דחיות, אבל כעת הוא מגיע לבתי הקולנוע המסחריים. מדובר בקומדיה צרפתית ששמה ללעג את עולם ההייטק דרך דמותו של אלכסנדר (דני פודאלידס, אחיו של הבמאי-תסריטאי), שחייו עמוסי בעיות בכל התחומים עד שהוא מתקבל למשרת הייטק. כדי לעשות זאת הוא היה צריך לשקר שאין לו ילדים, בדיוק בזמן שזוגתו עוזבת ומשאירה את הצאצאים לטיפולו. כעת יצטרך להסתיר את העובדה הזו ממעסיקיו וגם לנסות להבין מהי העבודה שהתקבל אליה. סנדרין קיברלן מגלמת את הבוסית הקשוחה שהטכנולוגיה שבה ומאכזבת אותה, לפחות בטריילר. בקטע קוסמי, זה גם הנושא של הסרט הבא במדור.

הבאג של רון (Ron's Gone Wrong) – סרט האנימציה היחיד השבוע מוצג בישראל בדיבוב לאנגלית ולעברית, מה שלרוב מרמז על תפיסה מגוונת של קהל יעד מצד ההפצה. טכנית הוא שייך לדיסני, אבל רק משום שבלעו אל אולפני פוקס שהקימו זרועה של אנימציה בשם לוקסמית. כל זה פחות חשוב מהסיפור על ילדון בשם בארני (קולו של ג׳ר דילן גרייזר, במקור) המקבל במתנה רובוט חדשני שאמור לשמש לו כחבר. אבל במקום מה שקורה ב״6 גיבורים״, הידיד הדיגיטלי המתקרא רון מתגלה כפגום ומוביל את גיבורנו במורד מדרון המבוכה ואולי גם ההתבגרות או הגילוי העצמי. כלומר, זה נראה איפשהו בין קומדיה שטותית לביקורת סמויה על רשתות חברתיות ותקשורת בעידן הנוכחי. זאק גליפיאנקיס מדבב את הרובוט ובצוות השחקנים הקוליים ניתן למצוא גם את אד הלמס, ג׳סטיס סמית׳ ואוליביה קולמן ירום הודה. את הבימוי חולקים שלושה: שרה סמית׳ (״שירות המתנות החשאי של ארתור״), ז׳אן-פיליפ ויין (״שון כבשון״) ואוקטביו רודריגז (איש ארט של פיקסאר). התמונה בראש הפוסט היא מתוך הסרט.

סרטים חדשים ב-VOD

נבלני: האיש שפוטין לא הצליח להרוג (The Man Putin Couldn't Kill) – יס דוקו לגמרי הפציצו השבוע אז אתחיל ואסיים עם כותרים שלהם. הראשון זמין כבר משלשום ודי מסביר את עצמו בשלב הכותרת, שבעברית גם כולל את שמו של אלכסיי נבלני. למי שנמנעו מחדשות כבר שנה ויותר, מנהיג האופוזיציה של רוסיה חש ברע בזמן טיסה, מה שהפך להתקף זעקות שבר, נחיתת חירום ופינוי לבית חולים שם התגלה שהורעל. הבמאי זוכה האוסקר ג׳ון בלייר (״נזכרים באנה פרנק״) מרכיב את פיסות הסיפור ואני מקווה שזה לא יהיה הסרט האחרון שלו.

בואו נברח (Come Away) – האם אפשר לקרוא לסרט חדש שדילג על הקולנוע אבל הפציע אתמול ב-VOD של yes, HOT וסלקום tv כסרט בהפצה רחבה יחסית? כי זה המצב של סרטה החדש של ברנדה צ׳פמן (״נסיך מצריים״, ״אמיצה״) שמתרחקת מעולם האנימציה אבל לא מעולם האגדות. התסריט של מריסה קייט גודוויל מחבר בין פיטר פן ואליס בארץ הפלאות, שבסרט זה הם אח ואחות הצריכים לבחור בין עולם הדמיון והוריהם (אנג׳לינה ג׳ולי ודייויד אוילואו). נשמע כמעט משונה מספיק בשביל לנסות, והסמיכות ל״וונדי״ מקפיצה את דרגת המוזרות. התמונה לעיל היא מתוך הסרט.

שיני לילה (Night Teeth) – המילה ״ערפדים״ לא נאמרת לכל אורך הסרט שנחת אתמול בנטפליקס, אבל למרות זאת יש בו עולם מחתרתי של דמויות גותיות למראה היוצאות לשתות דם בלוס אנג׳לס הלילית ומפחד מאור הבוקר. אני יודע שהמילה לא נאמרת כל הסרט כי צפיתי בו אתמול ואני לא מאחל את הטעות הזו לאיש. חורחה לנדבורג ג'וניור מגלם את בני, שמחליף ללילה אחד גורלי את אחיו-למחצה (ראול קסטיו) כנהג להשכרה ומגלה שהוא מסיע שתי מוצצות דם בערב קטלני במיוחד. מגלמות אותן לוסי פריי ודבי ריאן, ולהופעות אורח מגיחות סידני סוויני, מייגן פוקס ואלפי אלן. הלא-במאי הוא אדם רנדל ואת התסריט שירבט ברנט דילון, שמות שאשתדל לזכור כדי לא לצפות בשום דבר שלהם לעולם.

כוכבי שנות ה-90 (Kid 90) – נסיים כמובטח עם חזרה אל יס דוקו ואל החיק הדביק מנוסטלגיה של הניינטיז, כמובטח משם הסרט התיעודי. סוליי מון פריי, שגילמה את ״פאנקי השובבה״ בסדרה שאינני זוכר כלל, תיעדה במשך ילדותה כשחקנית את חבריה למקצוע ואת עצמה בתקופה בה כוכבים זרחו בגיל צעיר ואיבדו את תמימותם. קצת כמו ״ואל״ של ואל קילמר, שהגיע לאמזון פריים לא מזמן, הסרט של פריי מורכב מסרטונים ביתיים שהם הצצה אל מאחורי הקלעים של תעשיית הכוכבים-ילדים. למי שמתגעגעים לשמות כמו דייויד ארקט וסטיבן דורף, אבל גם מארק פול גוסלאר (״הצלצול הגואל״), בריאן אוסטין גרין (״בברלי הילס 90210״), או הת'ר מקומב (״שולחן לחמישה״). לא שאני שופט אף אחד, לאחרונה חזרתי לראות ״סיינפלד״ כמו בימים הטובים.