• מה לראות בפסטיבל קולנוע דרום 2021
  • סרטים חדשים: ״חולית״ מגיע סוף סוף אל המסך הגדול
  • לקראת ״חולית״: חזרה אל הספר ועיבודים קודמים
  • ״תמונות מחיי נישואין״, סקירה למיני-סדרה של חגי לוי
  • ונום 2
  • אוסקר 2021/22: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • פסטיבל ניו יורק 2021: דיווח מסכם של אורון
  • ״פריצה״ ו״מפה לא יוצאים״, סקירת נטפליקס כפולה
  • פסטיבל ניו יורק 2021: סרטי ריוסוקה המאגוצ׳י
  • אימת החודש - אוקטובר 2021: חלק ראשון
  • ההיסטוריה של השחקנים הערבים בפרסי האופיר
  • ״קופסה כחולה״, סקירה
  • ״פיג״, סקירה
  • ״לא זמן למות״, סקירה

פסטיבל חיפה 2021: ״אבולוציה״, ״הבית ברחוב פין״, ״שף: סרט על אנתוני בורדיין״

29 בספטמבר 2021 מאת עופר ליברגל

פסטיבל הסרטים ה-37 של חיפה הסתיים אתמול. אור כבר סיכם אותו באופן אישי. אני לא אציע סיכום רחב באותו אופן, אלא השלמות קטנות לדברים נוספים אשר הוצגו בו, כאשר הסרט הבינלאומי הראשון בו אדון הוא סוג של סיכום לפסטיבל בסרט אחד. הסרטים האחרים הם אולי לא שלמים, אבל כן היו בדרכם מן הדברים הבולטים בפסטיבל. בסיקור שלנו יש נעדר בולט אחד, שטרם זכה לכבוד לו הוא ראוי בבלוג, הן בעבר והן בפסטיבל הזה. מדובר בבמאי היפני ריוסוקה המגוצ'י, הכוכב של הפסטיבל ואולי בדרך להפיכה לשם מוכר גם בארץ. לא רק שהיו לו שני סרטים בפסטיבל, אלא שגם "גלגל המזלות" וגם "הנהגת של מר יוסוקה" הם מן הטובים של הפסטיבל, עבורי ולא רק. יחד עם זאת, הם לא יהיו חלק מן הסקירה הזו, אלא רק כטיזר – ייכתב עליהם בבלוג בקרוב.

אבולוציה – Evolution

סקירה של סרט זה יכולה להוות סיכום של הפסטיבל בפני עצמה, שכן הוא משלב בתוכו כמה היבטים הטיפוסיים למספר סרטים בפסטיבל. מדובר בסרט המחולק לשלושה חלקים שכל אחד מהם מציג סיפור אחר, בדומה לסרטים כמו "גלגל המזלות" ו"יער: אני רואה אותך בכל מקום", אם כי בניגוד אליהם, כאן יש קשר נרטיבי מסוים בין החלקים המתרחשים בתקופות שונות. כמו כן, כל אחד מן החלקים מועבר במה שנראה כשוט אחד רציף ונטול עריכה גלויה (עם אופציה למשחק "זהה את הקאט החבוי"), בדומה ל"שנות ה-20 הסוערות" ו"נקודת רתיחה". יש בו גם רגע אחד שהוא גם מאוד אנושי וגם מאוד דוחה פיזית, דבר שגם אינו ייחודי באף בפסטיבל. וכיאה לסרט פסטיבלים, הסרט מפצל: חלקו הראשון עלול להיות תובעני מדי בטרם מבינים מה מתרחש בו, וצופים אחרים יירתעו מן הדגש הטכני בחלקים מן הסרט או אמירה ישירה מדי של דברים, לפרקים. זאת בעוד אחרים יתרגשו לא רק מן ההישג של הקולנוע הווירטואוזי, אלא גם ובעיקר מן הסיפור האנושי הנמצא בכל אחד מחלקי הסרט ומהשילוב ביניהם. כמו כן, זה סרט שעוסק בצורה ישירה ביהדות ובאנטישמיות, כך שיש סיכוי שעוד יצוץ בישראל בעתיד (הוא נרכש להפצה).

את הסרט ביים הבמאי ההונגרי קורנל מונדרוצו, במאי מסקרן בעל קריירה לא אחידה באיכותה ובמידת התקשורת שלה עם הקהל. את סרטיו האחרונים (החל מ"האל הלבן", סרטו הידוע ביותר) הוא יוצר ביחד עם בת זוגו, התסריטאית קטה ובר. רק לפני שנה הם יצרו את "קרעים של אישה", עוד סרט מפלג קהל שקיבל תשומת לב גם הוא בזכות שוט ארוך רציף. אולם, בסרט ההוא השוטים הארוכים (היו שניים בולטים כאלו) היו רק חלק ממאגר טכניקות קולנועיות. ואילו בסרט זה, כל אחד משלושת חלקי הסרט מעובר בשוט בודד, אתגר טכני גדול יותר וגם אתגר תסריטאי שצריך לדחוס את כל הסיפור למפגש אחד בודד. אם כי בחלק האחרון השוט הבודד מצליח לנוע על פני שתי נקודות זמן לפחות.

אני מתעכב הרבה על ההיבט הטכני שכן אין ספק כי היוצרים חשבו עליו הרבה והם מבליטים אותו במידת מה. אולי מתוך מחשבה על כך כי הדבר נחשב קשה לביצוע וכהוכחה לגדולה של יוצר, אולי מתוך התאמה בין הצורה לתוכן דרך רצון להדגיש את מימד הלחץ על הדמויות בכל רגע נתון. כיוצר הונגרי, יש גם עניין של מורשת של הקולנוע הלאומי. בעידן הפילם, בו שוטים של שלוש דקות נחשבו קשים מאוד לביצוע, הקולנוע ההונגרי היה בחזית השימוש בשוטים מסוג זה. בעיקר בלט בכך הבמאי מיקלוש יאנצ'ו, שיצר סרטים סימבוליים שלמים בשוטים בודדים מרובי משתתפים (בלה טאר ויוצרים הונגרים אחרים באו מאוחר יותר, והיו פחות קיצוניים). בעידן הדיגיטלי הדבר פחות מאתגר ולכן דומה לי כי הוא דורש גם יותר הצדקה. דומני כי כל אחד מן הכותבים בסריטה העריך השנה סרט אחר המצולם בשוט בודד: אור אהב את "נקודת רתיחה", שהיה עבורי בנאלי ומפוספס, אורון אהב את "שנות ה-20 הסוערות", וריאציה בשוט בודד על "סלאקר" של לינקלייטר בעידן הקורונה. בעיניי הסרט החל באופן מבטיח והפך לפחות מוצלח פחות עם כל אפיזודה שהייתה חלשה מן הקודמת. ולכן למרות כמה הסתייגויות, אני בסופו של דבר בצד של "אבולוציה".

שלוש האפיזודות בסרט עוסקת בשלושה דורות במשפחה יהודית. כל פרק מתמקד בדמות אחת אשר גם מופיעה בפרק של הדמות העוקבת. החלק הראשון מתחיל באופן אניגמטי דרך ניקוי של חלל תת-קרקעי שטיבו (והקשר שלו לסיפור) מתברר בהדרגה, ואחרי דקות ארוכות ללא כל דיאלוג; החלק השני מתרחש כעבור עשורים רבים וכולל גם תיאור של זוועות מן העבר, כולל אירועי החלק הראשון. המוקד בחלק זה הוא אישה החיה בברלין וחוזרת להונגריה על מנת ללכת לטקס לכבוד אמא שלה וגם על מנת למצוא הוכחות לכך שהיא יהודייה, דבר שיקל עליה לרשום את בנה לגן ילדים בגרמניה, משימה קשה כלכלית גם בגלל שהיא עזבה בעל מתעלל. החלק הזה סוג של מסביר את כל הסרט והוא גם החלק החלש ביותר עבורי, שכן בו הטכניקה של הבמאי והאירועים אשר נדחסו לתסריט הרגישו יותר כמו גימיק.

החלק השלישי הוא הטוב ביותר בסרט בעיניי. שנים ספורות אחרי החלק השני, הילד שחיפשו עבורו מקום בגן הוא תלמיד בית ספר בגיל ההתבגרות ובית הספר שלו עולה באש. אולי באשמת המנורה שהיא למעשה חנוכייה. ייתכן והוא אשם בשריפה, אולם דומה כי לא מאשימים אותו שכן הוא קורבן של בריונות שיכולה להיות על רקע אנטישמי. אולם, כלל שהשוט נמשך, עולים רמזים שהיא יכולה להיות גם על רקע אחר. כמו למשל, חוסר ההבנה של אמו את החיים של בנה בבית הספר. אותו ילד יוצר קשר עם נערה עם מראה אחר ומרקע שונה, קשר אשר יכול להיקרא כמשחק באופן ישיר מדי עם פוליטיקת הזהויות של ימינו, אבל יש בו לטעמי משחק מעניין עם הציפיות של הקהל. בסופו של דבר הוא מעביר בעיקר סיפור טבעי ולא מתלהם של גיל ההתבגרות, דבר אשר מרומם את הסרט לרמה שאינה רק פוליטית.

הבית ברחוב פין

חזרה לתחרות הישראלית לצורך כתיבה שנדחתה, על סרט שלא ניתן להתעלם מן השאפתנות שלו ומן הכישרון הניכר בחלקים רבים ממנו. גם אם כמו רוב הסרטים בתחרות הישראלית בפסטיבל השנה יש בו דברים שעובדים בצורה פחות טובה ויעילה, אך אינם מבטלים את מה שמרשים בו. הרבה ממה שמרשים בו נמצא כבר בפתיחה, בריחה רומנטית שהופכת לסיוט סוריאליסטי ואמין בו זמנית. זהו סרט אימה של ממש, שלא מנסה להפחיד לצורך הפחדה, ויוצר זעזוע מתוך התחושה כי הדבר הבלתי מתקבל על הדעת המתואר בו הוא שגרה המתקיימת בישראל.

בפתיחת הסרט, דינה (ניקה באק), עוזבת את הדרום ביחד עם אבינועם (אימרי ביטון), גבר בו היא מתאהבת בעודה חושבת כי יש לו מקצוע יציב ומכובד. אולם, עם ההגעה לתל אביב, דינה מוצאת את עצמה כחטופה בידי הגבר בו התאהבה. הוא מסמם אותה ובעזרת גבר אחר הופך אותה למכורה לסמים קשים בתוך כמה ימים. כעת אין לה ברירה – הגוף שלה זקוק לסם ועל מנת להשיג אותו היא צריכה לבצע את העבודה שהטילו עליה כאישה בזנות ברחוב פין, בסמוך לתחנה המרכזית בתל אביב.

עמיר מנור הוא יוצר בעל תפיסת עולם פוליטית מגובשת והוא יצר את הסרט גם כמסמך חברתי. הוא גם יוצר שכבר החל מסרטי הסטודנטים שלו ("אדומים", "חורבה") ודרך סרטו הקודם "חיותה וברל", מקפיד גם על שפה קולנועית עשירה ומעוצבת היטב. הדבר ניכר גם בסרט זה, אולם כאן דומה כי הסגנון לא מצליח להיות אחיד לאורך כל היצירה. הרגעים החזקים ביותר של "הבית ברחוב פין" מצולמים ממרחק רב מן הדרמה הקשה, מה שמייצר תחושה של חוסר ישע. אולם יש גם חלקים בהם הצילום קרוב יותר לדמויות ומשחק יותר עם התאורה והיכולת של מנור והצלם גיא רז לברוא פריימים עשירים ויפים של סבל. לא תמיד הדבר משתלב עם הכיעור והעוני הנראה בסרט.

"הבית ברחוב פין" נמשך כמעט שעתיים ואחרי הפתיחה אותה תיארתי, הוא כולל לא מעט נרטיב הנפרס גם לדמויות משנה. למרות שהמשחק בסרט חזק גם אצלן, ומי שזוכה בפרסים היא כרגע ריימונד אמסלם, לתחושתי היצמדות רק לדמות הראשית הייתה משרתת את הסרט טוב יותר. לא רק בגלל שניקה באק טובה מאוד בתפקיד הראשי, והיא טבעית הן בתור מכורה לסמים והן כייצוג של נעורים שהיו יכולים ללכת לכיוון אחר. בנוסף, חלק מעלילת המשנה קצת שוברת את בניית העולם הריאליסטית בסרט, וחלקן והופכת למשהו צעקני או בוטה מדי. בוטות היא דבר הכרחי בסרט זה, אולם לפעמים היא מגיעה במקומות בהם דורש עידון. הדבר גורם לכך כי כאשר הסרט מנסה לייצר מחדש חיבורים רגשיים, לא תמיד הדבר מרגיש אמין במיוחד. חלק מן הסצנות ומהליכי העלילה נראים מזורזים מדי או ככאלו שמנסים בכוח לצייר תמונה גדולה יותר ואין בהם גרעין גדול מספיק של הנמקה לפעולה של הדמויות, אף כי חוסר התקווה של מי שנחטפה לעולם הזה ו/או התמכרה לסמים נותר בהיר וכואב.

בסופו של דבר, אני חש כי הדברים המרשימים ב"הבית ברחוב פין" גוברים על הפגמים. יש בסרט כמה מן הרגעים הכי מרשימים בקולנוע הישראלי בעת האחרונה, ובכך אני מתכוון לא רק לפתיחה. אולם, עדיין יש בסרט משהו מתסכל. הוא יכול היה להיות מהודק יותר ובכך גם אולי נגיש יותר, כי דומה שהסרט שואף להיות נגיש. במצבו הנוכחי, ייתכן וחוויות הצפייה היא משהו אינטנסיבי מדי עבור חלקים רבים בקהל ומחושב מדי עבור חלקים אחרים.

שף: סרט על אנתוני בורדיין – Roadrunner: A Film About Anthony Bourdain

מי היה אנתוני בורדיין? ייתכן והתשובה לכך נעוצה בהבדל בין הכותרת העברית של הסרט לכותרת הלועזית. בורדיין אכן היה שף מצליח בניו יורק, שהתפרסם בעקבות ספרו "סודות מחיי המטבח". הוא כתב בצורה ציורית על האהבה שלו לאוכל אך גם על הצדדים המלוכלכים של עולם המסעדות בניו יורק, ועל ההתמכרות שלו לסמים (הוא טוען בסרט כי הוא נקי מאז סוף שנות ה-80, אלכוהול הוא שותה בלי בעיה); הכותרת הלועזית מגדירה אותו לא כשף אלא במילה Roadrunner, המתאימה להתמקדות שלו מאז הפרסום במסעות ברחבי העולם, שתועדו בספרים ובעיקר בסדרות טלוויזיה. בתכניות שלו הוא אכן היה נייד ממקום למקום ופתוח בנכונות שלו לנסות את כל סוגי האוכל וגם לסטות מן התכנון, תוך שאת הכל הוא עוטף בקריינות שכללה סגנון ספרותי מאובחן וגם בקיאות בטלוויזיה ובקולנוע. למעשה, סרטו של הבמאי מורגן נוויל חושף כי בורדיין היה סינפיל כמעט כמו שהיה חובב בישול.

נוויל אף דאג לכך כי האורך של הסרט יהיה בדיוק כמו אורכו של "האזרח קיין", החלטה אותה ניתן להגדיר כמיותרת ושגוייה. אומנם יש הרבה חן בציטוטים הקולנועיים ובקטעי הסרטים הרבים המשובצים לכך אורך היצירה כסוג של טריוויה קולנועית, אבל בסופו של דבר לא כל הקטעים חושפים את בורדיין באור חדש והסרט ארוך מדי. למרות זאת, גם עבור מי שבקושי צפה בתכניות של בורדיין, הוא מתגלה כדמות מרתקת בהחלט שמצדיקה סרט והערכה. אני לא יודע זאת אישית לגבי הבישול שלו, אבל כאישיות מצולמת בורדיין הוא אמן הן של הגשה והן של הקשבה לאנשים עימם הוא מדבר – אנשים מרחבי העולם שהוא דן גם באורח חייהם ובמצב הפוליטי בארצם, וכן מעריצים אשר נקלעים לצילומים. הסרט בהחלט מצייר אותו לא רק כשף, לא רק כמנחה בעל מודעות פוליטית ולא רק כרודראנר. אפילו לא רק כאדם אשר כבר בראשית הסרט נמסר כי התאבד.

זו גם הנקודה הבעייתית ביותר בסרט. בראיון הראשון, נוויל מביעה הסכמה עם מרואיין כי הוא רוצה לעשות סרט על מי שבורדיין היה, ולא להיגרר לרכילות או לנסות להסביר את נסיבות מותו; בחלקו האחרון של הסרט, הוא חטוא בדיוק בזה. אף כי הסרט מנסה לייצר תמונה רחבה ורומז לכך כי בורדיין לא לגמרי התאושש מבעיות נפשיות וחי כמכור בגמילה רוב חייו, דמותה של השחקנית אסיה ארג'נטו, שהייתה בת זוג בשנות חייו האחרונות, מוצגת בסרט באור שלילי באופן כללי וכמי שתמונות שלה בצהובונים היו זרז להתאבדות. זה מהלך ממנו היה ניתן להימנע לדעתי, או לצמצם אותו, בייחוד בגלל שארג'נטו בחרה שלא להתראיין. אולי מפני שבניגוד לחלק מן הדוברים האחרים, היא יודעת כיצד במאי יכול לעוות את התמונה.

שערוריה אחרת בסרט קשורה לשימוש בתוכנת מחשב על מנת לשחזר את קולו של בורדיין בקריאת שלושה אימיילים המשובצים במהלך הסרט. הדבר לדעתי פחות בעייתי מבחינה אתית משנדמה. רוב הזמן, קולו האמתי של בורדיין נשמע בפסקול והשימוש במחשב עם קול דומה נעשה רק בקטעים קצרים. די קל להבין שהוא לא באמת הקליט אותם, שכן הסרט מדגיש שזה קטע של הקראת אימייל. הבעיה נעוצה, אם הדיווחים על כך נכונים, בכך שנוויל לא קיבל את אישור המשפחה של המנוח לשימוש בטכניקה הזו אבל טען שכן עשה זאת. זה כבר לא מהלך שקשור לאמינות הסרט, זה מהלך לא אמין ולא אתי כלפי בני אדם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.