יום הולדת 11 לסריטה!

הפעם כמעט ושכחתי. בשנה שעברה, חגיגות העשור לסריטה באמצע של האמצע של מצב הביש העולמי, יחד עם הציפייה להגיע כבר לתאריך המיוחל, הפכו את כל ההכנות לצרובות בזיכרון. אבל הפעם, בזמן שאור ואני מתכננים את השבוע הבא, כמו שאנחנו עושים כבר 570 שבועות או משהו כזה, פשוט שכחתי לרשום את התאריך של היום כראוי לציון. אז מזל שאנחנו מתכננים מראש, גם אם לפעמים אני לא יודע כמה זה ניכר, כי ככה היה לי שבוע להתכונן ולהיכנס למצב הרוח המתאים – יום הולדת לסריטה שלנו. הסנטימנטליות מכה מיד כשאני חושב על כל מה שעברנו פה בבלוג, לאורך השנה החולפת בפרט אבל גם רחוק אל העבר, עד יום ראשון ה-19 בספטמבר 2010. הכניסו אפקט פלאשבק כאן: זה היה אחרי שיום כיפור נפל על סוף שבוע, ותהליך מחשבתי ונפשי שעברתי הסתיים ברכישת הדומיין srita.net שיומיים אחר-כך הנפיק את הפוסט הראשון שלו בתור בלוג הקולנוע סריטה. כעבור 3,940 פוסטים, הנה אנחנו כאן חוגגים 11 שנות כתיבה על קולנוע.

מצד אחד, לא הרבה השתנה. מחר נפתח בצרור דיווחים מפסטיבל הקולנוע של חיפה, ממש כמו לפני 11 שנים. אירועים כמו זה הם מה שאנחנו מחכים לו כל השנה, אבל גם מהשגרה עדיין לא נמאס ובאהבת הקולנוע שלנו אין אפילו סדק או קמט. כתבנו 350 פעמים מאז חגיגות העשור, כלומר ארבעתנו לקחנו במשותף שבועיים חופש בשנה, מפוזרים על פני כולה. אני תמיד מרגיש צורך להתנצל על כל יום שבו לא העלנו טקסט חדש אל הרשת. אבל אז אני נזכר שלא זאת בלבד שכולנו אנשים עובדים ועסוקים, אחת אפילו אמא לפעוט, ושאנחנו כאן ללא תמורה כספית, מלבד התרומות שלכם ושלכן – וכרגיל אינסוף תודות מצטנעות על זה. נדמה לי שאגרנו מספיק בקופה הקטנה שלנו כדי לנסות ולתקן את מעט הליקויים הטכניים שהעיצוב המזדקן שלנו צבר לאורך הזמן, אם כי ייתכן ונצטרך גם אנשי מקצוע ומומחי וורדפרס לטובת העניין. טוב, האמת היא שהתחזוקה השוטפת כנראה שוב תגבר. אני אמשיך עם האשליה לפיה אילו רק היה לי עוד קצת זמן הייתי פותר הכל בעצמי, אבל על מי אני עובד – כנראה שהייתי מקדיש אותו לצפייה בעוד סרטים או כתיבה עליהם. השגרה תמיד מנצחת, אם למדנו משהו מהתקופה האחרונה. דגש על ״אם״, כפול וחזק.

מן העבר השני, הכל נראה לי כל-כך שונה מאשר כשרק התחלנו. אני חושב למשל על התנודות שעברתי ביחסים עם בתי קולנוע למשל, שמספיקות לחיים שלמים. איך כאבתי על כל בית קולנוע שכונתי שנסגר (והוצל), כמה סלדתי מן המתחמים מרובי המסכים, כמה רטנתי על הקהל ואיך התאהבתי מחדש בחוויה של ללכת לקולנוע מאז המעבר לניו-יורק לפני חמש שנים והחוויה הקולנועית היא חזות הכל עבורי בשנית. כל המעגל הזה חזר על עצמו בעצם שוב, רק על פני תקופה קצרה יותר, כולל כמעט שנה בה לא דרכתי בתוך בית קולנוע (תודה לאלים שלפחות זה נגמר), געגוע שהפך לשיבה מהוססת ופנטזיות על חזרה מלאה להקרנות נטולות הגבלות. מהצד שיותר נוגע לבלוג, כלומר האדרת הקולנוע והכתיבה עליו, רטנתי לא מזמן בפייסבוק הפרטי שלי שהמצב נמצא בשפל בעיניי, לפחות בעברית ובישראל. הגיבו לי אנשי קולנוע בכל מיני תפקידים, כולם מתפרנסים כמוני ממה שאחרים יכנו אולי תחביב לשעות הפנאי. מה שאומר שהמצב אולי לא כזה אבוד, אז ברוח אופטימית זו אפתח בקצת פרגונים.

לא יכולתי להימנע מאזכור של ״אושן 11״, בתמונה לעיל יש גם את גרסת הסיקסטיז

קודם כל, סחתיין לאלה שנדמה שאנחנו לא תמיד מהללים, והם כל העוסקים בתחום הקולנוע בישראל מהצד של הפצה. בתי הקולנוע בכל העולם ספגו הפסדים ומכות נוספות בחודשים האחרונים ולהישאר עם הראש מעל למים מצריך הרבה נחישות ונכונות להאמין גם בחוויה הקולנועית. מהצד של היוצרים והיוצרות, אני רוצה לנצל את הנטייה האפולוגטית שלי וברוח יום כיפור שכבר עבר להתנצל בפני כל מי שלא כתבנו או אפילו ראינו את הסרטים שלהם ושלהן. פשוט אי אפשר להספיק הכל, אבל אנחנו משתדלים בכל זאת. מחילה גם בפני מי שכתבו לנו תגובות או הודעות ולא השבנו, אל תהססו להמשיך בכך, רצוי במייל או ברשתות החברתיות (יש לנו בעיקר פייסבוק, שחצה את רף 3,000 העוקבים, וקצת טוויטר). ותודה למגיב-ה שנאלצתי למחוק ממש היום והזכירו לי להזכיר את הכלל היחיד שלנו – לא להגיב לגופו של אדם, בטח שלא בשפה מעליבה. אנחנו כבר נסתדר לבד עם הנושא הזה, הנה הדגמה.

האם אנחנו בסריטה כבר זקנים? לא ״זקנים מדי לשיט הזה״ כמאמר דני גלובר ב״נשק קטלני״, עובדה שאנחנו עוד פה וכותבים ללא לאות. אבל כן מבוגרים מספיק בשביל להתייחס למי שהתחילו אחרינו והתמידו בתור דור אחר, צעיר בוודאות ואולי רעב מאיתנו, עם אנרגיה וצורך להוכיח את עצמו כל הזמן. אני ניצב משתאה מול התוצרים של מגזין הקולנוע המקוון אוף סקרין, אם לבחור דוגמה אחת מייצגת לאיך עושים זאת. אני המום מכמויות קבוצות או דפי הפייסבוק שהם מיקרו-בלוגים לקולנוע לכל דבר, חלקם מייצגים גם מיזמי הקרנות למיניהם. ואני נדהם מכל השיחות על קולנוע בעברית צחה שמתרחשות בארץ הפודקאסטים, ממנה פרשנו מזמן. בחלק מן המקומות האלה תוכלו גם למצוא אותנו: אור סיגולי שמנהל את התוכניה בסינמטק חולון, עופר ליברגל שכותב גם בכתב-עת סינמטק תל-אביב, ולירון סיני שמתארחת בין היתר בפודקאסט ״סרטים זה אנחנו״. כבר הבכתי אותם מספיק לפני שנה בדיוק, את אור ועופר שאיתי מהתחלה ואת לירון שאיתנו כבר כמחצית מהדרך, אז אוסיף רק שאם הייתי אסיר תודה להם על הכל זה היה באלקטרז. אם תסלחו לי על הרפרנס הלא מעודכן.

הבלוג עצמו ממש לא זקן, אני חושב ומקווה. אם הוא היה ילדה אמיתית, בת 11, היא הייתה עדיין בבית ספר יסודי. וגם נזיל-ה מבחינה מגדרית כפי שאפשר לשים לב. כחלק מהצורך להתחדש, עד שזה יקרה גם באופן ויזואלי, יש ובטח עוד יהיו מסורות שלא ממשיכות איתנו הלאה. דוגמה מהזמן האחרון שהיא גם הצצה אל מאחורי הקלעים תהיה מה שקרה עם סיכום השנה העברי. בכל ראש השנה אני נוהג להקדיש סיכום לקולנוע הישראלי, שהרבה פעמים מתחרה עם ההיצע הבינלאומי בסיכומי השנה שלנו ולכן קצת נזנח. אבל השנה הופצו רק 13 סרטים, כך על פי עין הדג, ונדמה לי שרק אחד הביא קהל (״לשחרר את שולי״, שאפילו לא ראינו עדיין). הבנתי שאין טעם להתעקש על המסורת הזו, לפחות עד שהקולנוע המקומי יתאושש מנזקי התקופה, ושאם היא תחזור אולי יש מקום לשנות. אבל על חגיגות יום ההולדת לבלוג אני לא מוותר, בינתיים. גם הן השתנו עם הזמן ומשקפות את הצמיחה שלנו כישות. עוד משהו שלא אוותר עליו הוא הניסיון השנתי לפענח את פינת הסטטיסטיקה, המיותרת אך מהנה.

שקרים, שקרים גדולים וסטטיסטיקה

לא רק ״ספיינל טאפ״, מעכשיו גם הבלוג הזה Goes to 11

לפני הפגזת הלינקים שהיא מצעד הפוסטים הפופולריים (בתוספת מסורת חדשה שאולי אייסד כאן) ופרידה לשלום עם קצת צחוקים, תודה אחרונה לכל מי שהפנו הנה קוראים וקוראות. בשבילנו זה הרבה יותר מטראפיק. אחד-עשר המפנים המצטיינים הם: גוגל, פייסבוק, אפליקציית וורדפרס, טוויטר, ויקיפדיה, גנזך הרשת, אניניוז, העין השביעית, אקוסיה, האוזן השלישית, ואוניברסיטת תל אביב. אז הנה לינקים ואהבה חזרה.

11 הפוסטים הנצפים ביותר של השנה החולפת

מצעד נטפליקס – 25 הפקות המקור החביבות עלינו של ענקית הסטרימינג, צועדות בראש
המלצות חיפה 2020 – הפסטיבל המקוון של חיפה משך המון תשומת לב אצלנו בבלוג
סיכום שנה מוקדם – פוסט אחד באפריל הפופולרי ביותר שלנו אי פעם, ככל הנראה
סרטי השנה 2020 – סיכום השנה האמיתי שלנו הגיע מעט אחרי, אבל בטופ כתמיד
במקום סרטים חדשים – לא ברור לגמרי מדוע מהדורת ה-21 במאי 2020 זכתה לכבוד
״365 ימים״, סקירה – הסרט הנוראי הזה שוב זוכה לאהדה, בזכות כמה שאור מצחיק
סקירת נטפליקס כפולה – עוד טקסט פופולרי של אור על צמד סרטים רע במיוחד בעיניי
דירוג סרטי היצ׳קוק – 25 הגדולים של המאסטר על-פי עופר ממשיך לא לאכזב לרגע
אימת החודש: יוני – הפינה החודשית של אור תמיד משגשגת אבל זו ספציפית הגזימה
המלצות חיפה 2021 – כולי תקווה שמי שהגיעו לפוסט במקום השני מצאו גם את זה
״טבעת החנק״, סקירה – שוב סרט אימה, הפעם כזה שהגיע לקולנוע וכתב עליו עופר

עוד 11 פוסטים שלדעתי לא כדאי להחמיץ (לא לפי סדר)

קידוד להט״בקי – אני תמיד לומד מחבריי לבלוג, כאן מאור על ״לוקה״ הפיקסארי
האישה בחלון – סקירה שהיא הרבה יותר מזה, כמו שצריך להיות. הפרחים לאור
חשמלית ושמה תשוקה – העונה השישית של הפרויקט של אור נפתחה בסערה

הגביע הקדוש – פרויקט מונטי פייתון של עופר קלע במיוחד לטעמי בפרק הזה
מחתרת המסילה – לפעמים אנחנו כותבים על סדרות, כפי שעשה עופר בהצלחה
״הברך״ של נדב לפיד – עדיין הטקסט הכי טוב שקראתי על הסרט, תודה עופר

נבליות בקולנוע – מאמר מאלף של לירון על דמות המרשעת בסרטים ובכלל
לקראת ״האבא״ – הסרט נדחה, הטקסט של לירון על ייצוגי זיקנה שווה בפני עצמו
דרושה שותפה רווקה – לירון חוזרת לסרט הניינטיזי וכותבת על כפילויות ופחדים

הגרועים של 2020 – אני מאוד אוהב את המסורת השנתית והשטותית הזו
השנה היא שוב 1969 – אז בחרתי טקסט אחד של עצמי, תנו לי. השקעתי

זו מילי בובי בראון, הלא היא Eleven מהסדרה ״דברים מוזרים״, אבל רציתי תמונה שלה מ״גודזילה״. תיכף תבינו למה

נסיים, כמובטח, בפינת מונחי חיפוש הכי משעשעים ולרוב גם תמוהים שהובילו הנה. כולל ההסתייגות הנדרשת שכבר שנים אנחנו רואים רק פרומיל ממחרוזות החיפוש, בשל ענייני אבטחה ופרטיות של גוגל, שזה הכי בסדר בעיניי. כרגיל, הנפש שלי קמלה מול חיפושי הסקס הפליליים ברובם שמובילים אנשים הנה, אבל היה גם אחד שנראה לי בטוח לחלוק: ״אתרי עינוג זוגי חרדי״. אם יש שגיאות הקלדה אביא אותן כלשונן, אבל לא סתם כל מיני ״לתפוס את הבוס לפצייה״. שמחתי לראות שהתחלנו לעזור בתשבצים, אם תשאלו את ״מסוגי הדקלים תשבצים״, או אולי ״מסרטי רוב ריינר מורדו״. בכלל, אנחנו אוהבים לעזור אם לשפוט על פי: ״היא מאבדת את הזיכרון נטפליקס״ (חזר בניסוחים שונים), ״סרט צרפתי על ילדה שמצילה נער מבריח סמים ומתבגרת מהר״ (יש לי הרבה שאלות), וכמובן ״סרטים על נץ״. כי סרט אחד על נץ זה פשוט לא מספיק.

בקטגוריית הסלב שמביא את כל ההזויים לסריטה זוכה אהובת ליבנו ג׳וי ריגר. הדרכים החביבות עליי להגיע הנה בעזרת שימוש בשמה היו: ״ג'וי ריגר מספר טלפון״ (הלוואי שהיה לנו, אבל לא הייתי מחלק) וגם ״ג'וי ריגר אינסטגרם״ (הצעה שלי: לנסות באינסטגרם). היו גם חיפושים שמעט בלבלו אותי, בין אם בניסוח, דוגמת ״אנשים מי סרטי אימה״ (מי?) או ״סרטי שואה קשים״ (יש קלים?). השניים ששלחו אותי עצמי לגוגל מרוב בלבול היו ״אתם בג'ונגל של קא לאבנים״ (ממליץ לשים את ״תן אמון״ ברקע) והדבר הבא – ״התפחת קרסו פרט תחת אש״, חמש מילים שאני תוהה מה הקשר ביניהן.

אבל מה שתמיד הכי מצחיק אותי הוא חיפושים שמייצרים בעצם סרטים לא קיימים, בהם הייתי מאוד מעוניין לצפות. בציון לשבח זוכה המאש-אפ המתבקש ״הצלצול הגואל הסרט 1990 אימה״, שאפשר לדמיין. על הפודיום עולה ראשון הרימייק הג׳מייקני ״פאטמאןנגד סופרמאן הסרט״, רצוי בבימויו של זאק סניידא. מדליית הכסף ואות הביזאר שלי הולך אל ״מוג לי והאגרוף של השכן״, וכל מילה נוספת מיותרת. אבל זה לא מספיק לזהב, בשביל זה צריך את הכניסה האולטימטיבית ליקום המפלצות ושמה בישראל – ״קינג קונג יא מוגבלת״. נתראה בחגיגות הבת-מצווה.