• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

״נתראה בשמחות״, סקירה

14 באוגוסט 2021 מאת אורון שמיר

רק אתמול התלוננתי על הקולנוע ההוליוודי המתקשה למצוא הצלחה לאחרונה, מה שנכון גם בשוק הישראלי. אבל נראה שהקהל המקומי דווקא כן הולך לקולנוע, הוא פשוט מתעניין יותר ביצירה ישראלית. בעיקר ״לשחרר את שולי״ שהפך להצלחה גדולה בקופות הכרטיסים, ולהבנתי גם ״אגדת חורבן״. זאת בעוד הסרטים האמריקאיים הגדולים לא בהכרח מביאים את הקהל בהמוניו, בטח לא יחסית לקיץ שהחל עם שחרור הרסן והסרת המגבלות (שלא לומר ויתור על התחושה הקולקטיבית שאנחנו עדיין באמצע מגפה עולמית). עם סופו המתקרב של החופש הגדול והשבת התו הירוק, הפנתר הוורוד וכן הלאה, זה כנראה רק יילך וידעך. על פי שמועות, גם הזרם האיתן של סרטים תוצרת כחול-לבן, שזכה להתחדש כמעט מדי שבוע, עלול להפוך לטפטוף עד שיתבהר המצב לקראת חגי תשרי. בגלל שילוב הנתונים הזה, חשוב לי להבליט את יציאתו לאקרנים של ״נתראה בשמחות״ – סרט ישראלי שהוא גם קצת אמריקאי. ממש כמו הדמויות שלו, או כפי שסגנונית הוא מתחיל כמו קומדיה מסוג אחד וזולג למקומות אחרים.

מוקד ההתרחשות הוא בית, שלא לומר אחוזה, בלוס אנג׳לס, ספציפית בברלי הילס. הוא שייך לזוג ישראלי ש״כבש את אמריקה״ כפי שאוהבים הרבה יותר מדי לתאר את זה בתקשורת. מיליטנטיות וכיבוש אפשר לפגוש כבר בסצנת הפתיחה, בה ילדים משחקים ברובי צעצוע כדי לקבוע את הטון ולהציג בפנינו את הלוקיישן המרשים וחלק מן הדמויות שיהפכו למרכזיות. ראשונים הם בעלי הבית (לירז חממי ועידו מור), שהזמינו חברים ומשפחה לארוחת ערב שבת חגיגית, שלחו את הילדים אל חברה אמריקאית והיו מוכנים להשוויץ בכל התחומים – ענף הספורט שחבל שאינו חלק מהאולימפיאדה כי מדליות הזהב רק מחכות להיקטף.

באירוע נוכחים זוג חברים שחצי ממנו לא רוצה להיות שם (אלון פדות) אבל החצי השני (איריס בר) מאוד מנסה להתקרב באופן כמעט נואש אל בעלת הבית. שני מוזמנים נוספים מצויים בקשרי עבודה עם בעל הבית (דניאל לביד, גיא אדלר) ואחד מהם מגיע אף הוא עם בת-זוג (שני אטיאס). אך הזוג המרכזי מורכב מקרוב משפחה של המארחת (מיכאל אלוני), שחקן ישראלי שמנסה להצליח בהוליווד, שבא יחד עם זוגתו השחקנית הצרפתייה (סטפי סלמה, מהסדרה ״10 אחוז״). הנוכחות הזרה לא בהכרח גורמת לנוכחים להתנהג יפה, או סתם להיות מנומסים ולדבר באנגלית כל הערב, ואת המתחים שמאיימים להתפקע כבר אי אפשר לעצור. גם לא כשזה מאוחר מדי.

הבמאי הוא מיכאל מאיר, שסרטו ״עלטה״ חביב מאוד על הבלוג בימיו הראשונים. כולל במירוץ לאופיר, בו גם סרטו הנוכחי משתתף. ״עלטה״ גם זכה בפסטיבל הקולנוע של חיפה לפני כמעט עשור, ולכן זה היה אך טבעי שיערוך את בכורתו העולמית על הכרמל. זה אכן קרה, יש לנו אפילו טקסט של עופר משם, אבל ב-2019. במשך כמעט שנתיים הסתובב בעולם בפסטיבלי קולנוע, כולל כאלה המיועדים לקולנוע יהודי מחד או לסרטי ז׳אנר מאידך. חיכיתי להזמנות שלי לצפות בו ואני שמח שיצא לי לעשות זאת בפרימיירה בתל-אביב, כתף אל כתף עם אולם מלא בקהל אוהד. הרבה יותר קל לדעת ככה איזה בדיחה תפסה ואיזו תפנית עלילתית או רגע מפתיע הדהים אולם שלם, ולא רק אותי כפי שקורה בצפייה ביתית. אני מאחל למי שיבחרו לצפות בסרט חוויה דומה, אם כי אפילו מי שיצפו בו לבד בבית יתקשו לסלק את המחשבות והתחושות כלפי שבט האחים והאחיות שנקרא ישראל. בעיקר האופן שבו נהוג למדוד הצלחה, יחד עם התהייה למה בכלל להתחיל בתחרות מדידות.

התסריט של מאיר ושותפו גיא איל, שגם הלחין את המוזיקה, לא פחות ארסי וביקורתי כלפי מושגי יסוד בישראליוּת מאשר סרטים שזוכים למתקפות עקב היותם ״פוליטיים״. השוני הוא של״נתראה בשמחות״ יש מעטה בידורי המאפשר לו גם להציף הכל בגלוי ואז להגחיך – את הצד המטיף כמו את מי שהוא שופט. זה נכון בעיקר לחלק הראשון, שהוא קומדיה מבוססת מבוכה וקצת וולגריות, מבחינת סגנון ההומור והאינרקציות בארוחת הערב. חיבבתי גם את השלב הזה, אבל אירועים חברתיים בהם ישראלים מתכנסים יחד כדי להתרברב או לקטול, כולל המשחקים הקבועים על מי יצא פראייר ומי יצא גבר, היו לי מספיק משלי בחמש שנותיי בניו-יורק. לכן החיבה שלי לסרט רק עלתה כשהוא חושף את פרצופו האמיתי ומחליף ז׳אנר. אני מבין מראש את מי שיקטלגו את זה כמגניבות או תעופה עצמית מצד הסרט, אבל חושב שזה חלק מהעניין ורק תורם לסאבטקסט.

השיווק והטריילר רק רומזים לטבעה האמיתי של החיה, אז אצטרף אליהם ולא אהרוס יותר מדי. מה שמותר לגלות ואפילו כדאי לדעת מראש, לדעתי, הוא שסגנון הקומדיה הופך לפרוע יותר ואף מתחיל לפלרטט עם גבולות של קומדיית אימה. זה יכול להיות מוקד משיכה או רתיעה מהסרט, אבל בעיניי הוא עשוי מספיק בחוכמה כדי להצדיק את עצמו מול כמה סוגי קהל. כלומר, מי שיבוא בשביל הדם ישמח כשזה יקרה אחרי הצגת הדמויות המורחבת בארוחת הערב, בעוד מי שיגיעו לצחוק ולהתבדר יהיו מספיק מושקעים בסיפור כדי לקבל את השפריצים האדומים. האלימות בסרט היא כה גרוטסקית ומוגזמת עד כי אין ברירה אלא לקחת אותה כחלק מהכיף, כאלימות קולנועית שנועדה לשעשע יותר מלזעזע. היא מתפרצת באבחות חדות ולכן מפתיעות, כשהכל יתחיל לצוף עם הסרת הגינונים התרבותיים. יש אפילו מטפורה מאוד לא מעודנת בדמות אסלה סתומה המצויה בסכנה לעלות על גדותיה, אם כל זה לא היה מספיק ברור.

כמו בסרטים ישראליים שהכניסו את המושג של קולנוע ז׳אנר לתרבות המקומית, בעיקר ״כלבת״ ו״מי מפחד מהזאב הרע״, ההומור לא בורח או נעלם בשום שלב ובמקום רוצח מיומן או מפלצת מיתית, על המסך תמצאו רק את הישראליוּת על כמה מגווניה הפחות בהירים. זה מה שמחבר בעיניי את שני החלקים של הסרט הזה, שיודע גם להציג תכונות והתנהגויות ישראליות בסחבקיות אבל גם להראות לאן הן עלולות להוביל אם הולכים איתן עד הסוף. מוויכוחים על מקום חניה או קנאה וזלזול במעמד חברתי, דרך בחישה בעסקאות נדל״ן וכלה בנטייה לפרגן בפנים וללכלך מאחורי הגב. אלה ממש לא קווי אופי השייכים לישראלים בלבד, אבל משהו בדיאלוגים ובאווירת הביחד הכפויה הופך את השילוב בין התכונות לקל מאוד לזיהוי עבור הצופה הצבר. זה גם מה שמאגד את הסגנונות השונים שהסרט מתיך יחד.

האלמנטים שסייעו לי באופן המובהק ביותר לצלוח כצופה את השינויים הטונאליים החדים הם העשייה עצמה והמשחק. בסעיף הראשון בולט במיוחד הצילום של זיו ברקוביץ', קולנוען שכבר הוכיח יכולת להוציא את המקסימום מקומדיה עממית (״ישמח חתני״), דרמת מתח (״נמל בית״) או מסרטים אמנותיים (״בורג״, ״הכל שבור ורוקד״). הוא זקוק כאן לכל היכולות הללו והעבודה שלו מורכבת מניגודים. המצלמה מפארת את הבית בו מתרחשת את העלילה, מה שמדגיש את העליבות והקטנוניות של הנוכחים. ואז, בעזרת שינויי תאורה ובחירת שוטים נבונה, קל לקבל גם את ההתדרדרות של הסרט מייצוג של ארוחה חברית אל שדה קרב. התדרדרות שמקבילה כמובן למעידות המוסריות של הדמויות, מה שמוביל אותי לשחקניות ולשחקנים.

קודם כל, אני תמיד שמח לראות את סטפי סלמה על המסך. ספציפית בסרט הזה, היה שווה רק בשביל שהיא תצעק על כל השאר שהם משוגעים. הדמות של הזרה בסיטואציה, שנכבשת ונבהלת לסירוגין מההתנהגות הישראלית, הוסיפה הרבה. מבין הישראלים לא קל לבחור מצטיינים, אבל בהכללה נדמה לי שהדמויות הנשיות הפתיעו יותר. לכן, מבין הגברים ליבי נטה יותר לאלה שהלכו עד הקצה. בין אם זה מיכאל אלוני, כוכב סרטו הקודם של הבמאי, שגילם הפעם את מי שהכי קרוב לאנטגוניסט שכיף לשנוא, או אלון פדות שמרגע הצגת הדמות שלו היה ברור שמתחת לשלווה והחנוניות הוא מחביא ג׳ננה, אבל ממש לא הייתי מוכן למה שיצא מתוכו. גילוי נאות מתבקש: יצא לי להכיר אישית את השחקן ולשוחח איתו בכמה וכמה הזדמנויות. אז מצד אחד אני יכול רק להעיד כמה הוא שונה במציאות מהטיפוסים שגילם על המסך, בין אם ב״מעבר להרים ולגבעות״ או כאן, מה שמעיד על איכותו כשחקן. מצד אחר, תגידו שאני לא אובייקטיבי, אז נעבור לנשים.

מי שמגלמת את זוגתו, איריס בר (״לאבד את אליס״), מקבלת כמה מהרגעים הכי טובים בסרט ועושה מהם קונפטי מרוב שהיא חוגגת עליהם ואותם. אבל מבחינתי זה הסרט של לירז חממי, שחקנית שלא ממש הכרתי קודם (היא מוכרת בעיקר מהסדרות ״מנאייכ״ ו״מתיר עגונות״). היא מצליחה להצחיק, להבהיל, להטריף ולהרגיע, הכל בהתאם למצב, והיא גם הכי קרובה בעיניי לסוג מסויים של טיפוס ישראלי מורכב מהסוג שבאמת יצא לי לפגוש בארה״ב. לא פשוט לבחור צדדים בסרט הזה, שכן האקספוזיציה ממשיכה לזרום לאורך כל 93 הדקות ודברים די קשים מתגלים כמעט על כל דמות ודמות, אבל אם לבחור אז רק את שלה. מצד שני, לבחור צדדים בסרט כמו ״נתראה בשמחות״ רק מוציא אותי הכי ישראלי שאפשר. כנראה שזה גורל שאין לחמוק ממנו – ובדיוק על זה הסרט.

תגובות

  1. doron zafrir הגיב:

    ביקורת מצויינת. היתה לי חוויה. " נתראה בשמחות". סרט ענק מבריק וגאוני, עשוי נפלא מכל בחינה. הלוואי שייבחר כזוכה בפרס אופיר של האקדמיה לקולנוע (שיראו בעולם שחיים כאן אנשים נורמליים!) השתוללתי מצחוק ומאימה, בקומדיה אלימה שהיא גם סאטירה על הישראלי המכוער בארה"ב LA. חצי ראשון של הסרט הוא שיקוף רנטגן של הישראלי האלים, הדוחה, חסר הנימוס, הצ'חצ'ח שחי בארה"ב ודופק את האנטישמים החארות. חצי שני הופך לסרט אה לה טרנטינו/ זומבים. מצמרר , מקסים, מצחיק, מזעזע ובקיצור קולנוע במלוא מובן המלה. מי הוא הבמאי? מיכאל מאיר
    טרנטינו יודע על הסרט הזה כשהוא חי ביננו בארץ החרטא?

  2. אבי מלר הגיב:

    סרט נפלא. מבריק. מצחיק. מרתק. טרנטינו שכן של היצ'קוק ושניהם זה לצד זה בלוס אנג'לס ובתל אביב

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.