מחכים לתרגום: Plan B (וקצת Unpregnant)

לגמרי בלי כוונה, יש מסורת חדשה למדור ״מחכים לתרגום״, המקום בסריטה בו אני לא מתאפק עד שסרט כלשהו יגיע ארצה רשמית אלא כותב על חווית הצפייה (החוקית) שלי בו בארה״ב בתקווה שאכן יבליח ובקרוב גם על מסכי ארץ הקודש. כמו בשנה שעברה, אני שקט מאוד בחצי הראשון שלה ואז מתקיף בקצב הולך וגובר עד שהיא מסתיימת. המדור הראשון של 2020 הגיע באמצע יוני, אחרי הפסקה מאז דצמבר של 2019. והנה עכשיו אני שב אל זירת הפשע אחרי למעלה מחצי שנה מאז כתבתי על הסרט האחרון שחיכה לתרגום. זאת למרות שכבר בסוף חודש מרץ הגיע אל שרתי הולו סרט בשם ״Plan B״. התמהמתי מלכתוב עליו בתקווה שיהיה זמין בארץ, וכיוון שזה לא קרה עדיין בואו ננסה את טריק הדלקת הסיגריה כדי שהאוטובוס יגיע.

כותרת הסרט לא מתייחסת אל חברת ההפקות של בראד פיט. גם לא אל הראפר והמוזיקאי הבריטי באותו שם. כך נקראת בארה״ב אחת מגלולות הבוקר שאחרי, כלומר האופציה להפסקת הריון בביקור קצר בבית המרקחת ונטילתה בחלון זמן של יממה מאז יחסי המין שאולי הובילו להתעברות. עצם ההתייחסות אל הגלולה כאל תוכנית ב׳ מאותתת לצעירות ולצעירים שתוכנית א׳ היא אמצעי מניעה מכל סוג, מה שאכן הייתה התוכנית עבור גיבורת הסרט. זוהי סאני (קוהו ורמה), ילדה טובה הודו, בת לאם שמרנית וקפדנית שחינכה את בתה לשמור על עצמה. אפילו הפנטזיות המיניות של סאני מוצגות בתחילת הסרט כמשהו שבין המביך לתמים. אבל לא מביך כמו שיעור החינוך המיני שמכיר לנו את סביבת בית הספר רווית ההורמונים.

חברתה הטובה ביותר של סאני היא לופה (ויקטוריה מורולס), שלוקחת יוזמה ומפילה על סאני מסיבת בית בסוף שבוע בו אמא שלה מחוץ לעיר. הכל כדי להשיג את תשומת ליבו של איזה בחור שהיא דלוקה עליו (ג׳יימס פרוווסט). האירועים במסיבה אינם הולכים כמתוכנן ובמקום נשיקה ראשונה סאני מאבדת את בתוליה, בסצנת המין הכי מצמררת ממבוכה שראיתי מזה עידנים. כיוון שהקונדום ספק עבד וספק הכשיל את האנושות, סאני הלחוצה ומלאת האשמה ולופה הרגועה אך האפופה מהדי ואדי המסיבה בוחרות בתוכנית ב׳. אלא שבאיזור במדינת דרום דקוטה בו חיות השתיים לרוקח ישנה אפשרות להשתמש ב״סעיף מצפון״ ולא למכור להן את הגלולה. כי אמריקה. השתיים יוצאות למירוץ נגד הזמן אל העיר הגדולה רפיד סיטי, בתקווה להשיג את התכשיר לפני שחייה של סאני ישתנו לעד. זוהי יריית הפתיחה למסע פרוע בנוסח ״סופרבאד: הבוקר שאחרי״.

את התסריט כתבו ג׳ושוע לוי ופרתיקשה סריניוואסן (״איי זומבי״) ומי שביימה היא נטלי מוראלס, שחקנית (בהמון סדרות שלא ראיתי וכמה תפקידי משנה בקולנוע, למשל ״קרב המינים״ או ״שוטר על הדרך״) שעברה לצד השני של המצלמה. טכנית זהו סרטה השני, כי ״Language Lessons״ שלה ערך את בכורתו העולמית בפסטיבל ברלין בפברואר וחודש לאחר מכן את זו האמריקאית בפסטיבל SXSW – שבוע לפני ש״תוכנית ב׳״, אם תרשו לי לקרוא לו כך מעתה, הפציע בשרתי הולו. אני די מצטער שפספסתי את הסרט הראשון-ראשון שלה בזמן אמת, אבל בספטמבר הוא יופץ כדת וכדין, נקווה שאפילו בישראל, ותהיה לי הזדמנות להשלימו. בכל מקרה, השחקנית שביימה עד כה רק סרטים קצרים ופרקים בסדרות טלוויזיה הפציצה שני פיצ׳רים בשנה, שלא לומר בהפרש של חודש. אפשר לקרוא לזה סרט ביכורים כפול.

במבחן הקומדיה, ״תוכנית ב׳״ עומד בגבורה, וכדי לאפיין את סגנון ההומור שלו אזדקק למילה הלועזית Raunchy המצריכה מספר מילים בעברית כדי להגיע למשמעות שלה. זו לא רק וולגריות או משהו בוטה מבחינה מינית, מה שבהחלט נכון לגבי הסרט. זו גם איזו גישה חצופה, מתריסה ומתגרה. האם צחקת בקול רם? כן ויותר מפעם אחת, אבל רוב הבדיחות לא נעולות על המקום הזה ומה שעובד לטובתן הוא הקצב וההיבנות של כל בדיחה על קודמתה. האם יש בסרט רגע אחד בו הגבתי כאילו אני ריפלי במפגש עם הנוסע השמיני אבל אז לפתע החנו לי משאית על הבוהן? בהחלט והקולות שהשמעתי היו בהתאם. כך שמדובר בקומדיה פרועה ומופרעת כמו שצריך, שאינה נופלת מסרטי לילות פרועים גבריים למיניהם ואף מוסיפה להם אחווה נשית ושלל התנהגויות של דור האינסטנט.

מערכת היחסים בין הדמויות המרכזיות היא מעלה נוספת. כשם שהסרט לא עוצר באדום בתחום ההומור, כך הוא לא חוסך בהרעפת רגשות חברות עמוקים ועזים בין הגיבורות. זוכרות את האגביות בה גיבורות ״חורשות את הלילה״ מכוונות מילות אהבה אפלטוניות זו אל זו? אותה דינמיקה. סאני ולופה הן פשוט שתי דמויות ראשיות שנורא קל להישבות בקסמן ולרצות את הטוב ביותר עבורן. הן לא מקובלות חברתית אבל גם לא בתחתית הסולם ובטח שלא מדוכאות מזה, קצת מוזרות אבל במקרה של הסביבה הבנאלית שלהן זה אומר שהן בעלות אישיות וייחוד. הן אסרטיביות ואקטיביות אך גם פגיעות ומלאות חששות נעורים, תומכות אחת בשנייה אבל גם דוחפות זו את זו קדימה כשצריך (ומצפינות סודות, כמובן). הכימיה בין השחקניות מציירת תמונת מצב של חברות ארוכת שנים, על אף שאת האודישן המשותף שלהן ערכו בכלל בשיחת וידאו בשל אילוצי הפקה. ורמה, שמלבד תפקיד קטן ב״חולי אהבה״ לא ממש הופיעה על המסכים (אבל באה מתיאטרון), נותנת כאן הופעה של כוכבת קולנוע המתהווה לנגד העיניים. מורולס מנוסה יותר (כולל תפקיד קבוע בסדרה ״זאב צעיר״) מה שמסתדר מצויין עם הדמות שלה, המתחילה כמקרינת ביטחון ואט אט מסירה שכבות.

בשל כך, ובתוספת ניצוחה של במאית שהייתה שחקנית על צמד שחקניות צעירות, ההשוואה לאותו ״בוקסמארט״ שהזכרתי כבדרך אגב מתבקשת ובצדק. אך בעוד סרטה של אוליבייה וויילד הציג את ביני פלדסטין וקייטלין דיוור כצמד חנוניות שנמאס להן מהתדמית הבתולית, הסרט של מוראלס מבקש להעלות את רף הסיכונים עם הריון בלתי רצוי. לכן יש מי שהזכירו בהקשרו דווקא את ״אף פעם, לעתים נדירות, לפעמים, תמיד״, שהוא אמנם מסע של שתי נערות אל עבר הפסקת הריון של אחת מהן אך אינו קומי כלל. אולם, יש סרט אחד שהוא ממש התאום החיוור של ״תוכנית ב׳״, אבל לא רבים ראו – ״Unpregnant״. אפתח סוגריים גדושים בעניינו, בין התמונה הזו והבאה. אם זה טו מאץ׳, דלגו לא רק תמונה אחת אלא שתיים ואשוב לסרט הנוכחי.

סרטה של רייצ׳ל לי גולדנברג (״נערה מבית טוב״), בעל השם שאין לתרגם ״Unpregnant״, יצא באיזור ספטמבר לבכורת אונליין ב-HBO מקס ולא זכור לי שהכה גלים. מככבות בו היילי לו ריצ׳רדסון, שאינה זואי דויטש אלא הגיבורה של ״קולומבוס״ המקסים, ובארבי פריירה, דוגמנית ושחקנית (״אופוריה״) שלא הכרתי קודם, כי אני זקן מנותק. הראשונה מגלמת את הדמות הראשית, תלמידת תיכון אי שם במדינת מיזורי השמרנית, שבסצנה הראשונה מגלה בבדיקת הריון שזה אכן מצבה. מי שנכנסת לשירותי בית הספר בדיוק ברגע הקריטי היא מי שהייתה חברת ילדותה, אך מאז השתיים התרחקו ונעו בכיוונים הפוכים בסולם החברתי. עם זאת, במסע למציאת קליניקה להפסקת הריון השתיים יגלו מחדש את החברות שלהן ואולי את עצמן. כל זה בזמן שריצ׳רדסון מגלמת דמות מזוייפת ומעצבנת שכתבו לה שתי תסריטאיות ותסריטאי, בעוד פריירה משדרת ג׳ק בלאק וייבז, או שסרטי ״ג׳ומנג׳י״ בהם גילם השחקן נערה מתבגרת שיבשו את דעתי.

הסרט הזה לא קיבל ״מחכים לתרגום״ משלו כי לא הרגשתי צורך להמליץ לאיש לזכור את שמו אם יגיע ארצה. אבל הוא כן נספח מעניין בהקשר של קומדיות מסע והריונות לא רצויים של בנות נוער. שלא לומר בעל דמיון רב ועודף ביטים עלילתיים זהים, וגם לרוב באותו סדר: כשל בקונדום (ו/או במי שהשתמש בו), התחמקות מההורים ושמירה על פסאדה, דמויות משנה שצצות כמו קווסטים צידיים שיש לפענח כדי להמשיך, מבחני חברות בדרגת קושי עולה, יציאה ממש לא מפתיעה מהארון, תזכורת תכופה לכך שמדובר בנערות שעדיין לא יודעות להתנהל לגמרי לבד בעולם האמיתי, ואפילו אירועי מערכה שלישית שלא אקלקל. הסרטים גם כמעט באותו אורך עם ארבע דקות יותר לטובת, או לרעת, הנוכחי. יש גם שוני מהותי ביניהם והרבה הבדלים, החל מהשלב בו ההריון מתגלה לגיבורה וכתוצאה מכך מצבה הרפואי והפתרונות העומדים בפניה, דרך האישיות של הדמויות המרכזיות וכלה במה שחסר לסרט הזה – הומור והרבה ממנו.

הייתי מגדירו כדרמה קומית, אבל צד אחד של המשוואה הזו עובד הרבה יותר קשה מהשני והאיזון מופר. זה ממש לא סרט רע, הוא אפילו די חמוד, אבל זו לא מחמאה כשמדובר בקומדיה המציגה את עצמה כחריפה. וזה קורה גם בגלל אפיון הדמויות וגם כי כשצועקים את המסרים בקול רם, ברמה של מונולוגים נגד חוקים במיזורי המושמים בפי הדמויות ומופנים משום מה כלפי הנוף, הישירות יוצרת מבוכה המאחדת את המהנהנים והמתנגדים. כתבתי זאת בעבר אבל לטובת הדיון, אין דבר מרגיז כמו לשמוע דעה שאני אוחז בה או מסכים איתה נאמרת בצורה פשטנית במסווה של דיאלוג בסרט. זה גורם לי לפנות לצד השני ברפלקס דווקאי, ולעניות דעתי הפחות ילדותית גם עושה שירות רע למחנה שאני מבין או מזדהה איתו. קצת יותר אלגנטיות, או לחילופין קריצה ואפילו התפרעות מוחלטת, היו עוזרים למסרים להחליק טוב יותר בגרון. מה שמחזיר אותנו אל ״תוכנית ב׳״ שבחר, כמובן, בדרך השלישית והמוגזמת.

אחרי כל ההשוואות לעיל, הסרט ש״תוכנית ב׳״ הכי דומה לו וחשבתי עליו מבחינת וייב ואנרגיה הוא בכלל קומדיית סטלנים בכלל ו״הרולד וקומאר״ בפרט. יש לזה גם הסבר מאוד פשוט – הכותבים של הסרט ההוא, ג'ון הורביץ והיידן שלוסברג, הם בין אלה שהפיקו את הסרט הנוכחי והיו מעורבים עוד משלב הפיתוח. אך במקום להשתוקק להמבורגר מרשת ג׳אנק מסויימת שתשביע את המאנץ׳ אחרי עישון כבד, הגיבורות של הסרט הזה רוצות את היכולת לבחור את מה שמתאים להן ולגוף שלהן, במדינה בה אין להן שליטה על כך. לכן, אסיים במה שהבנתי שהבנתי שיש מי שאוהבים לכנות טרלול פרוגרסיבי. בעיניי, לא רק שהפן הזה לא מפריע או מזיק לסרט, הוא גם הופך אותו מסתם כיפי ומצחיק לספציפי ובעל תוקף קומי ביקורתי. קומדיות הן פשוט טובות יותר כשהן לא סתם אנטי-ממסדיות אלא בעלות גוון חתרני מסויים וממוקד מטרה.

אחת הסיבות שרבים וטובות עפות על הסרט הזה הוא שמדובר בשתי נשים צעירות ושאינן אמריקאיות לבנות. דמויות שהיו משניות בסרטים אחרים וכאן חולקות את מרכז הבמה. סאני ממוצא הודי כמו התסריטאית, לופה ממוצא לטיני כמו הבמאית. בעיניי זה הרבה יותר מסתם ייצוג ונראות, ולראייה, זה לא ממש מפריע שהשחקניות הן בשנות ה-20 לחייהן ולא עוברות כתיכוניסטיות. החינוך ההודי של סאני עומד בסתירה לאופי הסקרן שלה ומפסל את הקונפליקט הפנימי שלה. הוא גם המקור לאחת הבדיחות החוזרות הטובות בסרט, על ״המאפיה ההודית״, תיאוריית קונספירציה לפיה אסור לה להיתקל באנשים מאותו מוצא כמוה משום שהם בטוח ילשינו למישהו שמכיר מישהו שמכיר את אמא שלה.

אל מול הגיבורה, הזהות האתנית של לופה, הגיבורה-השותפה, עולה בהערה מגעילה על שיער גוף בשלב מוקדם בסרט. כנראה כדי להוציא את זה מהמערכת ולהמשיך הלאה לזהות המעניינת יותר שלה, עימה היא מתמודדת בתחילה מול עצמה ובהמשך מול חברתה הטובה ביותר. המסע של השתיים נוגע לזכויות של נערות באשר הן על גופן, ומעורר דיון על הבגרות והיכולת שלהן לקבל החלטות מכריעות. פתאום, כשהמטרה של גיבורות קומדיה מטורפת היא לא להגיע למסיבה או לאבד את הבתולין אלא לפתור עניין בריאותי פשוט במהותו שנהיה מסובך, עולות שאלות על נגישות וזכויות בסיסיות ועל עוולות יומיומיות בתחומים האלה. זה כבר לא מצחיק, אבל בדרך לשם אפשר גם לצחוק ועוד איך.