• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

״אמונייט״, סקירה

26 ביוני 2021 מאת עופר ליברגל

סרטו הראשון של הבמאי הבריטי פרנסיס לי, "ארץ אלוהים" (God's Own Country), היה הצלחה ביקורתית ולהיט בפסטיבלים ברחבי העולם. כולל בפסטיבל ירושלים, שם כתבתי עליו. ההצלחה שלו הייתה למרות שהיה נעדר כוכבים, הכיל סצנות מין גרפיות בין שני גברים, והתקדם בקצב איטי המתבסס על תיאור של דמויות שקשה להן לקבל את עצמן, בעוד הדמות הראשית מצטיירת במהלך רוב הסרט כלא סימפטית. בעקבות זאת, סרטו השני של הבמאי, "אמונייט" (Ammonite), הפך כבר לאחד מן הסרטים הכי מצופים של שנת 2020. הפעם לי עובר מתיאור של מערכת יחסים בין גברים בעולם העכשווי לרומן בין שני נשים באמצע המאה ה-19. לתפקידים הראשיים הוא ליהק את קייט וינסלט וסירשה רונן, שתי שחקניות שחולקת בניהם 11 מועמדיות לפרס האוסקר.

אולם, למרות הציפיות, הסרט לא ממש זכה להצלחה עם צאתו לאקרנים, בעיקר לצפייה ביתית בסוף 2020. מעונת הפרסים הוא נעדר כמעט לחלוטין. היו כמה מבקרים ששיבחו את הסרט הזה כאחד מן הטובים של השנה, אולם הדעה של רבים אחרים הייתה מעורבת עד שלילית. בארץ הוא יועד לצפייה ביתית באמצע יוני, אולם בסופו של דבר הוא יוצא כעת לבתי הקולנוע, מה שמאפשר לבדוק על המסך הגדול האם מדובר ביצירה שלא הוערכה מספיק או במקרה קיצוני של משבר הסרט השני. ייתכן והתשובה היא גם וגם.

"אמונייט" סוג של מבוסס על סיפור אמיתי, או יותר נכן על אישה אמתית. וינסלט מגלמת מגלמת את דמותה של מרי אנינג, חוקרת ואספנית מאובנים שהתפרנסה ממחירתם במקום מגוריה בדרום אנגליה. הממצאים החשובים שלה הועברו למוזיאון הבריטי ותרמו רבות למדע, בימי חייה ובדיעבד. מעט מאוד ידוע על חייה האישיים של אנינג ומספר פרטים כאלו מפוזרים בסרט בלי הסבר. למשל: בתור פעוטה שרדה פגיעת ברק. במקום זה, לי מכניס אותה לתוך סיפור אהבה פרי דמיונו, אשר כולל מספר היבטים שנראים כמו גרסה נשית של סרטו הקודם, כגון טיפול של הגיבורה באם חולה, בהקבלה לאב חולה ב״ארץ אלוהים״ וקשיחות המתמתנת באופן איטי מאוד במהלך הסרט.

העלילה מתפתחת כאשר חוקר חובב ועשיר (ג'יימס מקארדל) כופה על אנינג להעביר לו סוג של סדנת אמן לגבי מציאת מאובנים ימיים, אמוניטים, או ״אמונייט״ ככותרת הסרט. הוא רוצה להמשיך לחפש לבדו ממצאים בטיול שלו לאירופה, אבל מחליט כי אשתו החולנית, שרלוט (רונן), לא תעמוד במשא. הוא מבקש מאנינג לארח לה חברה מדי פעם בתמורה לתשלום מאוד נדיב. אלא שהמחלה של שרלוט, שהיא נפשית ופיזית כאחת, מתדרדרת. במקום להשכינה במלון, רופא צעיר (מגולם בידי אלק סקאריאנו, ששיחק ב"ארץ אלוהים") מורה על כך שהיא תתארח בביתה של אנינג למשך תקופת ההחלמה. בהדרגה, אנינג לא רק זועפת על החברות שנכפתה עליה, אלא הופכת לחברה של שרלוט ואז, כצפוי, למעט יותר מזה.

החלק הטוב ביותר בסרט הוא עיצוב דמותה של אנינג כאישה שמסורה לעבודה שלה ולאורח חייה, תוך קנאות לשיטות בהן היא פועלת ולפרטיות שלה, עד לרמה של הרחקת מקורות הכנסה או קשר אנושי חם. לי בונה את סרטו בקצב איטי והדבר מתפקד כנכס: הדמות נבנית לא דרך הדרמה, אלא דרך תיאור ארוך ומפורט של פעולות ורמיזת לאופי היחסים שלה עם אמה המבוגרת ועם יתר נשות העיירה. אך דמותה של שרלוט לא מעוצבת באותה רמה. לצד רגעים קטנים, ויפים המראים את תחושת חוסר הנחת שלה בחיי הנישואין, מתקבלים מעט מאוד פרטים על דמותה או על הסיבות בגינן תחוש משיכה לאנינג. אולם, בסופו של דבר הרגשתי כי הקשר הנרקם בין השתיים אמין, לפחות בשלבים הראשונים של הסרט.

הבעיה היא כי עם המעבר לסרט יותר מיינסטרימי, עושה רושם כי לי הרגיש שעליו לעשות יותר. הוא הציף את הסרט שלו בהיבטים סימובוליים מכל סוג: דיאלוג מסבריני וחפצים שכל אחד מהם מהווה מטונימיה, סינקדוכה ו/או מטאפורה למצב הדמויות. הדבר נעשה בצורה הנעה על הטווח שבין המאולץ למגוחך. ככל שעולה הרובד הסימבולי, הסיפור שבלב הסרט מאבד כל אפשרות לעידון ומשם קצרה דרך לאיבוד אמינות ומורכבות. זאת למרות שלאורך כל הסרט שתי הגיבורות עומדות בפני אתגר לא פשוט: גם האהבה שלהן אסורה לפי כללי התקופה וגם נסיבות החיים שלהן שונות וייתכן שיובילו לפרידה. ברור כי בשלב כלשהו הרומן ביניהן יסבול מאתגרים גם בגלל פערי מעמד, אורך חיים וגיל.

התוצאה היא סרט שיש בו משחק משובח והרבה סצנות יפות חזותית של הנופים של דרום אנגליה (בעיקר), המוצלמים היטב בידי סטפן פונטיין הצרפתי (״קפטן פנטסטיק״, ״ג׳קי״). אך לצד הרגעים הללו, החולשות של התסריט והרצון ליצור סרט ספרותי וחשוב הופכים חלקים רבים מן היצירה לקלישאה ולמשהו שקשה להאמין לו. בנוסף, הסביבה הגיאוגרפית דומה מאוד לאי בו התרחשה עלילת "דיוקן של נערה עולה באש" ואף כי העובדה על סרט זה החלה לפני שיצא סרטה של סלין סיאמה, דומה כי לא ניתן לברוח מן ההשוואה ביניהם. אחריה, סרטו של לי מרגיש לא רק כמפסיד, אלא גם כסוג של חיקוי נצלני ולפרקים מציצני על רומן לסבי היסטורי.

הסצנות האינטימיות דווקא לא מרגישות נצלניות, למרות שיש בהן עירום הוא אינו פורנוגרפי והמגע מרגיש טבעי. בקידום הסרט, וינסלט ציינה כי היה לה חשוב להראות גוף של אישה לא צעירה כדבר יפה, למרות שהוא כבר לא עונה על המודל הקלאסי של היופי. הדבר הזה תואם גם לאופן בו לי צילם סרטו הקודם סצנות מין בין שני גברים צעירים – כביטוי של תשוקה, אבל בלי יפוי של המציאות. כל זה מוביל לתחושה כי לי הוא עדיין במאי מוכשר ובעל סגנון אישי, אבל במקרה של הסרט הזה הוא כשל כתסריטאי.

תגובות

  1. Hhfgbff הגיב:

    ממחירתם לתקן ל ממכירתם

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.