״שומר טינה״ (Wrath of Man), סקירה

צירוף המילים ״סרט של גאי ריצ׳י״ כנראה יעורר אצל הרוב זכרונות דומים: חיתוכי עריכה מהירים וקליפיים, סטייל מלוטש ותנועות מצלמה חלקלקות, עלילות פשע מפותלות ודמויות גבריות לרוב. הקריירה של הבמאי הבריטי ידעה עליות ומורדות, אבל הסגנון שהוא מביא לכל סרטיו מובחן ומאופיין היטב. זה נכון לסרטים שהפכו אותו למי שהוא בהחלפת הקידומת בין המאות (״לוק סטוק ושני קנים מעשנים״ ו״סנאצ׳״), ליציאות המוצלחות שלו פעם בכמה שנים (״רוקנרולה״, ״שם קוד מ.ל.א.ך.״), ליציאות המוצלחות פחות (״הג׳נטלמנים״, ״קינג ארתור״), התמוהות ממש (״Revolver״, ״Swept Away״) או אפילו לסרטים שהוא עושה רק כדי להתפרנס (סרטי ״שרלוק הולמס״, ״אלאדין״). תרומה משמעותית נוספת של ריצ׳י לעולם הקולנוע הוא המתנה שלא מפסיקה לתת אבל קצת פחות בנדיבות לאחרונה, ג׳ייסון סטייתהם. הבמאי העניק לכוכב האקשן בן ארצו את הצ׳אנס שלו בקולנוע בצמד סרטיו הראשונים, ושב לעבוד איתו ב-״Revolver״ ב-2005. זו הייתה הפעם האחרונה שיצרו סרט יחד, עד השנה.

״שומר טינה״ (Wrath of Man במקור) מגיע אל בתי הקולנוע בישראל מיד אחרי שצימצם נוכחות על מסכי ארה״ב אחרי חודש שהוקרן שם, אז צפיתי בו מלא ציפייה לפגישת האיחוד. אהיה מאוד ברור כבר בשלב זה של הסקירה, בתקווה שתמשיכו לקרוא במקום לנטוש למקרא אותו צירוף מילים שפתחתי עימו – זה הדבר הכי טוב שריצ׳י עשה מזה שני עשורים, ובעיקר ממש לא הסרט שציפיתי לו, לא מהבמאי והכוכב. הייתי אומר שזה יותר ״ריבולבר״ מאשר ״לוק סטוק״ או ״סנאצ׳״, אבל אולי זה דווקא ירחיק את הקהל. כוונתי היא לא לכך שמדובר שוב בסרט של ריצ׳י שעלילתו מתרחשת בארה״ב, אלא שהבמאי שב ומתנסה במשהו שונה מהצפוי. לא, אין כאן סטייתהם עם שיער כמו בסרט המוזר ההוא (שאני איכשהו מחבב ממרחק הזמן אבל הוא באמת היה צפיית אבדון), אלא דווקא סנכרון הקולנוע של הבמאי עם החספוס הזיפי של השחקן הראשי. הפעם הוא משיג, בעיניי, את קפיצת המדרגה המיוחלת בקריירה.

כבר בשוט הפתיחה התהפכו הציפיות שלי על ראשן. כמעט ולחשתי למסך את השורה המפורסמת של דיקפריו מ״ג׳אנגו ללא מעצורים״ על סקרנות שהופכת לתשומת לב. אבל אז נזכרתי שריצ׳י סבל בעבר מהשוואות לטרנטינו ולכן פשוט רכנתי קדימה בדריכות מירבית כמאזין בקשב רב, נבלע לתוך סצנת פתיחה שכאילו הגיעה מהקולנוע האירופאי – שוד אלים של משאית מאובטחת המובילה כסף מזומן, המצולם אך ורק בתוך הרכב בזמן שרוב האקשן וההמולה בכלל בחוץ. אל דאגה, זה לא שנגמר התקציב – האירוע הזה ישוב לרדוף את העלילה והבמאי רק מבקש לגרום לקהל לרצות לדעת מה הלך שם. אחר-כך הגיע סיקוונס כותרות ממושך שלא מוקרן על רקע המשך הסרט, אלא בעולם דימויים משלו, ממש כמו פעם (או כמו בסרטי ג׳יימס בונד). יחד עם נעימת הנושא הכבדה שהלחין כריסטופר בנסטיד, פיסת מוזיקה מהסוג שמעמיד את השיערות בעורף וכאילו לוחש שמשהו רע עומד לקרות בכל רגע, מאותת הבמאי שלפנינו מותחן פשע איטי בואך מזדחל. לא נותר לי אלא לשקוע במושב ולהיות מרותק במשך שעתיים בלי לדעת מה עומד לבוא. את הנעימה ההיא אני עדיין מהמהם בכל פעם שאני חושב על הסרט, מה שעדיין קורה שבועיים אחרי הצפייה.

סטייתהם מתחיל את הסרט כדמות מסתורית המצטרפת אל צוות אבטחה והובלה של מזומנים, מה שהיה קרוי בישראל ״משאית ברינקס״. ברור שיש כאן סיבה נסתרת להגעתו וכמובן שזה עשוי להתקשר למה שראינו בפתיחה. אבל הסרט לוקח את הזמן עם החשיפות וקודם כל מציג לפרטי פרטים את הדינמיקה במקום העבודה. את הבוס (אדי מרסן) מראיין את גיבורנו, שזוכה לכינוי אייץ׳, ואת אחראי הצוות בוליט (הולט מקאלני) מכיר לו את עמיתיו: מהנהג הבלתי צפוי (ג׳וש הארטנט) ועד האישה היחידה בחברה (ניב אלגר יקירתי מ״Censor״ ו-״Raised by Wolves״). השאלות המנקרות במוח לגבי מה באמת קורה כאן מייצרות מתח מכלום, בעוד ריצ׳י משתמש במגוון תחבולות תסריטאיות נוספות: מחלוקה לפרקים ועד דילוגים בזמנים והשארת פערי מידע שעתידם להתמלא במידע מסוג תחמושת.

בעיניי חבל לגלות יותר מזה על העלילה, ובמקום זה שווה להזכיר עוד מארסנל הדמויות, שקשה לבטוח בהן אבל כיף לשנוא ולאהוב אותן לסירוגין. אל מסיבת הנקניקיות מצטרפים סקוט איסטווד שזו פעם הראשונה שראיתי אותו משחק ולא רק משתתף, אנדי גרסיה שנזכר שהוא שחקן, ראול קסטיו שבדיוק סיים להרוג זומבים ב״צבא המתים״, לז אלונסו שלאחרונה נתן עבודה בסדרה ״הבנים״, וגם ג׳פרי דונובן, שחקן שאני מחבב יותר ויותר ופה הוא נשמר לשלב מאוחר ולפחות אותי לא שוב איכזב. אגב, אפשר אך לא כדאי לעשות דאבל פיצ׳ר לסרטים עם דונובן בתפקיד קטן מדי, כי גם ״גנב עם כבוד״ עכשיו בקולנוע.

השחקנים נשענים חזק על הטייפקאסט שלהם כשזה מתאים, בעיקר מקאלני עם התספורת הצבאית הקבועה והקול האבהי הזה שמבטיח שיהיה בסדר, או שוברים אותו במקרה של מרסן. ציפיתי ממנו להשתולל כמו שהוא יודע אצל ריצ׳י, וכמו שקרה עם הסרט עצמו מה שקיבלתי הוא דווקא רוגע אפרורי. אל דאגה, יש מספיק השתוללויות אחרות, מהארטנט ועד הופעת אורח קצרה של פוסט מלון. אבל עם כל הכבוד לכולם, זה הסרט של סטייתהם, האיש שפניו הן נייר זכוכית. הוא מזמן לא היה כל-כך סטואי ושופע סוד ועם זאת ברור וחד כמו סכיני היהלום שכנראה מעטרים את מכונת הגילוח שלו. זה הכי קרוב שקיבלתי למשאלתי הכמוסה לראות סרט שלם רק על הזיפים שלו, סרט כל-כך גברי ושופע טסטוסטרון שמתאימה לו יותר מילה כמו ״אשכי״ או ״ערמוני״, אם הייתה להן המשמעות של שמות העצם.

קראתי ושמעתי הצהרות או השוואות לפיהן הסרט הוא ״השתולים״ בפילמוגרפיה של ריצ׳י. אני מבין מאיפה זה בא ובמקרה או לא, גם כאן מדובר ברימייק דובר אנגלית לסרט שאינו כזה במקור. אני מודה שלא זכור לי המותחן הצרפתי מ-2004, שנקרא ״Cash Truck״ או ״Le convoyeur״, מאת ניקולא בוכרייף ואריק בסנאר (ובכיכובו של ז׳אן דוז׳רדן הצעיר). אבל ממה שהצלחתי לדוג זה נראה ונשמע די דומה לחידוש. על העיבוד חתום ריצ׳י יחד עם מארן דייויס ואייבן אטקינסון, שעזרו לו עם ״הג׳נטלמנים״ רק לפני שנה-שנתיים, מה שרק מוכיח כמה השפעה יש לחומרי הגלם ולגישה של היוצרים. הסרט ההוא היה בלאגן חינני במקרה הטוב, טיוטה לא משופצת, בעוד הנוכחי הוא ההגדרה של מתודי – מילה המתאימה לתיאור הסרט, הגיבור והבימוי כאחד.

לאורך רוב רובו של ״שומר טינה״ מדובר בסרט אפרפר גם למראה, כזה ששוחק את הצופה והדמויות תחת מכבש החיים והטרגדיות האגביות שלהם. אלה גם נושאי העיסוק המוצהרים החל משלב מסויים, ואליהם מצטרפים דיונים בעול האחריות והאבהות בעולם חסר רחמים בו הצדק חמקמק. לכן השם העברי דווקא מוצלח (״נוטר טינה״ בכלל היה מושלם) ולא רק כי הגיבור מעיד על עצמו ככזה. ״זעמו של גבר״ היה מכוון עוד יותר את הציפיות של הקהל למשהו מתפרץ ובלתי נשלט, בעוד הסרט עצמו מאופק לאורך דקות רבות, בהן משהו פנימי מבעבע וייקח לו זמן לפרוץ החוצה. טינה היא לא זעם והיא תיאור הרבה יותר מדוייק למודוס אופרנדי של הדמות הראשית. ניסיתי להבין את מי הוא מזכיר לי ועשיתי סיבוב שלם וספירלי אל המטא-קולנוע, אל ההקבלה בין הבמאי והגיבור. ריצ׳י/אייץ׳ שחוק אבל בא לעבוד, יש לו תוכנית והוא משוייף למשעי. בוז סביבתי אופף אותו, אבל גם נינוחות כזאת של אחד שיודע – יודע לספר סיפור גם בלי טריקים וראוותנות, יודע מה הקהל רוצה אבל גם מה הוא באמת צריך.

אחרי 25 שנות עשייה וממוצע של סרט בשנתיים (לא כולל קצרים וקליפים לרוב), במכונה ההוליוודית או במימון העצמאי של בריטניה, גאי ריצ׳י מרשה לעצמו להתפרע כמו שעושה זאת אמן מופרע שהתבגר – ברוגע ויציבות. הוא מוכיח שקלאסה אין פירושה רהב ומפגין יד בוטחת של במאי שסיים לשחק משחקים וכעת מוכן להראות לילדודס איך עושים זאת נכון וגם להזכיר לזקני השבט שהוא עדיין רלוונטי. מדי פעם בורח לו ההומור העוקצני, בסרט עם לא מעט שורות המחץ וקללות יצירתיות שכיף לצטט. לפעמים אפשר להנות גם מאיזה הילוך איטי ברגע קריטי, או פה ושם לתפוס שוט מעוצב ומסוגנן על רקע תאורה צבעונית. גם אקשן לא חסר בסרט, בניגוד למה שרומזת הפתיחה, באופן מטעה. סצנות הפעולה מגיעות במנות קצובות ועם אימפקט שהולך ומצטבר. מזמן לא נחרדתי מכל יריית אקדח כמו בסרט הזה (איזה אושר ועושר זה סאונד של אולם קולנוע), עד שמגיעים הרובים האוטומטיים שגרמו לי להתכדרר. זה לא כיף אבל אפשר לומר שמאוד נהניתי, הצהרה שאני חותם עליה לתיאור חווית הצפייה כולה.