כעבור 10 שנים: "האישה ששרה"

כשהייתי בן 11 החלטתי לעשות רשימה של כל סרט שאני רואה (עם תוספות רטרואקטיביות, ממה שהצלחתי לזכור). זה התחיל במעבד תמלילים על דיסקט, עבר לוורד שמור על המחשב ומשם השתכלל לאקסל. הוא ממשיך גם היום, אבל ב-2011 התחלתי במקביל אקסל חדש של לוג סרטים, יומן צפייה על פי ימים. כך אני עוקב אחרי כמות הסרטים שאני רואה, ונזכר בהם בקלות לטובת סיכומים, הרצאות או כל דבר שצריך. עם ציון העשור להשקת המיזם המופרך הזה, חשבתי לחזור לכמה סרטים שראיתי רק פעם אחת לפני עשר שנים – ולבחון אם מישהו משנינו השתנה.

על אף שבין 1998 ל-2010 הספיק לביים חמישה סרטים שהשתתפו בפסטיבלים הנחשבים ביותר בעולם, ועל אף ששניים מהם נשלחו לייצג את מולדתם באוסקר (אם כי ללא מועמדות), מעט מאוד אנשים מחוץ לגבולות קנדה הכירו את השם דני וינלוב.
זה השתנה לחלוטין ב-25 לינואר 2011, כאשר הפעם האקדמיה האמריקאית חיבקה בחזרה, וסרטו החמישי של וילנוב, אז בן 43, הוכרז כאחד מחמשת המועמדים הסופיים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. לשמחתו זאת לא הייתה סתם שנה בקטגוריה הזו, אלא אחת שצברה המון תשומת לב יחסית בעיקר בזכות הנוכחות של "ביוטיפול" מאת איניריטו שכבר עשה לעצמו שם בינלאומי ו"שיני כלב" היווני שהדהים וסיקרן את קהילת הקולנוע העולמית אז. בדיעבד, זה גם הפך את האוסקר ה-83 לכזה שחשף שניים מהבמאים הכי מזוהים עם העשור הנוכחי – וילנוב מקנדה ויורגוס לנתימוס מיוון.

המועמדות הקנדית לא הייתה הפתעה גדולה. "Incendies", כך נקראה הנציגות מאת וילנוב, הגיעה לאוסקר אחרי הקרנות מוצלחות בפסטיבלי ונציה, טלורייד, טורונטו ובוסאן, אם למנות כמה, ולאחר שצצה באופן עקבי במשך כל עונת הפרסים האמריקאית כאחד הסרטים הזרים הבולטים של השנה. בטקס הסרט אמנם הפסיד ל"בעולם טוב יותר" הדני (גם זו לא הייתה הפתעה עצומה. המועמד החמישי, אגב, היה "מחוץ לחוק" האלג'יראי), אבל משם הקריירה של וינלוב קיבלה את התנופה של החיים.

בשונה מכל סרטיו שיגיעו לאחר מכן, וילנוב היה חתום על התסריט ל-"Incendies", מתבסס באופן חופשי יחסית על מחזה של וג'די מועווד, שאפילו הוצג בישראל בשם "שרופים". לגרסה הקולנועית ההפצה הישראלית בחרה לקרוא "האישה ששרה", על שם אחד מפרקי הסרט, אבל זו כנראה לא הייתה המצאה כחול-לבן. "Incendies" – "שריפות" או "אש" בתרגום מצרפתית – נקרא "האישה ששרה" גם בגרמניה, איטליה, פורטוגל ומקסיקו בין היתר. בארצות סקנדינביה הוא נקרא "הסוד של נאוואל". סתם, שתכירו.
את סיפור המסגרת של "האישה ששרה" מובילים זוג תאומים קנדי, ז'אן וסימון, אותם אנחנו פוגשים בנוכחות עורך הדין של אימם, לאחר שזה עתה נפטרה. בצוואתה מבקשת נאוואל מארוואן מילדיה למסור שני מכתבים חתומים שכתבה על ערש דווי, אחד לאביהם ואחד לאחיהם, ורק אז תסכים שיקברו אותה כמו שצריך. הבעיה המרכזית היא שהתאומים מעולם לא הכירו את אביהם, ובכלל לא ידעו שיש להם אח. על הסקאלה שבין כעס לבלבול, חקירתם מובילה אותם למדינה מזרח תיכונית שנקרעה ממלחמת אזרחים בין הנוצרים והמוסלמים (שמות הערים והכפרים בדויים, אבל די ברור שזו לבנון), שם נולדה וגדלה נאוואל, ולתגלית ברמה של סופוקלס על עברה של אימם ועל חייהם שלהם.

את "האישה ששרה" ראיתי בבית הקולנוע (אני לא זוכר אם סינמטק ירושלים או לב סמדר) ב-29 למאי 2011, ואמנם במרוצת השנים הרבה מהעלילה נשכח ממני (להוציא כמה סצנות שבטח עוד יוזכרו), שני דברים מחוויית הצפייה נחרטו אצלי היטב. הראשון הוא הופעתה המדהימה של לובנה אזאבל בתפקיד נאוואל, והשני שחשבתי שמדובר בסרט נפלא, ואפילו בעיני היה ראוי לזכות באוסקר של אותה שנה, יותר מכל מתחריו בקטגוריה. כן, גם "שיני כלב".

…כעבור 10 שנים

תוך כמה שנים בודדות מ"האישה ששרה", דני וילנוב הפך להיות אחד הבמאים המוכרים והמפורסמים ביותר בעולם, זינוק פסיכי ביחס לסרט הנע של היבוא ההוליוודי. אמנם סרטו הבא אחרי המועמדות לאוסקר היה קנדי, אך דיבר אנגלית והתהדר בשחקנים מהשורה הראשונה כמו ג'ייק ג'ילנהאל ואיזבלה רוסליני. "אויב" מ-2013 הפך להיות שיחת היום בסצנת סרטי הז'אנר, הביא לווילנוב עוד יותר תשומת לב ואפילו קיבל מעמד של קאלט, יחד עם כמה סרטוני הסבר ביו-טיוב. כמו כן, עדיין יש לו את שוט הלפני-סיום הכי מחריד שאני זוכר.
ואם זה לא מספיק, באותה שנה ביים את אחד הסרטים האמריקאים המדוברים ביותר, "אסירים", שהביא לצלם רוג'ר דיקינס מועמדות נוספת לאוסקר.
שנתיים לאחר מכן וילנוב סימן עוד עליית מדרגה עם "סיקאריו" שטס היישר לרשימת הסרטים המהוללים ביותר של 2015, ובצדק – זה סרט ענק, שגם הקפיץ את הקריירה של התסריטאי טיילור שרידן. "סיקאריו" הוקרן לראשונה במסגרת הרשמית של פסטיבל קאן, היה מועמד לפרס איגוד המפיקים וצבר שלוש מועמדויות לאוסקר (הגיעו לו יותר).
בסך הכל 11 חודשים לאחר מכן יצא מה שרבים מחשיבים כסרטו הטוב ביותר של וילנוב, "המפגש", שהחזיר אותו לאוסקר, הפעם כמועמד על בימוי וסרט. ומכיוון שהאיש לא יודע לנוח, תוך פחות משנה יצא סרטו השאפתני ביותר, "בלייד ראנר 2049", אחד הפרויקטים היותר שנויים במחלוקת של הוליווד – סרט המשך שאיש לא ממש הבין את הצורך בו ליצירת מופת בת 35 שנה. הסיכון היה קטלני, אבל למרות שסרט המד"ב נחשב לכישלון בקופות, הביקורות נעמדו מאחוריו, ו-וילנוב יצא מזה מנצח. אם זה לא מספיק, הסרט גם שבר את המנחוס האוסקרי של דיקינס, והביא לרוק סטאר של עולם הצילום הקולנועי את הזכייה הראשונה לאחר 13 הפסדים.
בימים אלו אנחנו מחכים ל"דיון" של וילנוב שייצא בהמשך השנה (שמסמן גם את התסריט הראשון עליו הוא חתום מאז 2010), לאחר שנדחה בעקבות הקורונה. עוד פרויקט שאפתני בהגזמה. הקצב של האיש הזה משוגע.

את "האישה ששרה" פותח וילנוב בסצנה מסתורית ועמוסת ניגודים, כזו שתהדהד את הנראטיב עמוס השכבות של הסרט. המצלמה של אנדי טורפין (שמאז 2013 מצלם את כל סרטיו של קזאבייה דולן, האחרון שבהם "מתיאס ומקסים") חושפת לנו תמונת נוף מזרח תיכונית שלווה ויפה, של גבעות ועמקים, ואז לאט לאט מתרחקת לאחור. הנוף הופך להיות ממוסגר בתוך חלון נטול זגוגית של חדר בחורבה, בו עשרות ילדים מוזנחים למראה מגולחים על ידי מה שנראה כמו מליציות צבאיות. היופי של החוץ פתאום מרגיש כמו משאלת לב של שבויים, עולם קרוב אך רחוק להכאיב, והסיקוונס מסתיים בהתמקדות איטית (בשונה מההתרחקות של תחילתו) אל תוך עיניו של ילד במה שדי עובר כמו שבירת הקיר הרביעי. גם פס הקול עוזר לדיסוננס, כאשר על אף שאנחנו ללא ספק במדינה ערבית, השיר שמכסה את כל הסאונד הוא יצירה של רדיוהד, לא בדיוק הלהקה שהכי מזוהה עם אוריינטילזם.

בדיעבד, הסצנה הזו ועיצובה הקולנועי מתגלים כשונים מאוד משאר הסרט, ולמעשה אם הייתה נשמטת דבר לא היה נפגם. מאידך, זה עושה עבודה מצוינת על מנת להכניס אותנו לאווירה המסתורית ומעוררת החשש של המשך הסיפור. מאותו הרגע וילנוב ילך פחות על תעתועים קולנועיים, ויישען על הסיפור עמוס התפניות והכאב האנושי שמוביל אותו. ובאמת שכאב לא חסר פה. מעבר לסיפור כליאתה של נאוול, "האישה ששרה" ממש לא חוסך במראות קשים, גם כאלו של ילדים שנורים למוות. עם זאת, ואולי זה בגלל שסף הגירוי הקולקטיבי עלה מאז, לא חוויתי את "האישה ששרה" כפורנוגרפיה של אלימות וסבל. איכשהו לדעתי וילנוב הצליח ללכת על קו דק שמצד אחד לא ישאיר אף צופה אדיש אך מאידך גם לא מרגיש נצלני. זה כמובן מגיע לשיא כמעט שעה לתוך הסרט, בסצנת האוטובוס המפורסמת. היא גם אחת משתי הסצנות שלא נמחקו מזיכרוני. זה קצת מוזר לדבר עליה בהקשר של בימוי, כי על אף שלא מדובר באירוע שמבוסס על תקרית ספציפית לא מן הנמנע שדברים איומים כאלו התרחשו בסביבתנו, אבל זה באמת אחד הרגעים הכי חזקים של הקולנוע בעשור הזה.

מעבר לאלו, חלק מרכזי מהאפקט הרגשי הגדול של הסרט מצליח וילנוב להשיג בזכות שחקניו. או יהיה יותר נכון לכתוב "שחקניותיו". את לובנה אזאבל הזכרתי בחלק הקודם, כאחד הזיכרונות הבודדים שנותרו לי מהסרט, ובצפייה הנוכחית התגלה שמסיבה טובה. היא באמת מדהימה פה בתפקיד מאוד תובעני וקשה לביצוע. תצוגת יכולת אדירה של שחקנית בת 37. אזאבל מוכרת לנו הישראלים מהופעותיה ב"גן עדן עכשיו" ולאחרונה ב"תל אביב על האש", נציג פורטוגל לאוסקר הקודם (זה לנצח יצחיק אותי). אני באמת מופתע שהוליווד לא חטפה אותה אחרי "האישה ששרה", ואולי ניסו שם והיא רצתה לעשות משהו אחר.
גם האישה הנוספת בסרט, מליסה דסורמו-פולן בתפקיד ז'אן בתה של נאוואל, מצוינת. אמנם תפקידה מוגבל יותר דרמטית, אבל יש לה רגע של השתנקות שהוא באמת אחת הצמרמורות הכי רציניות שעברתי בקולנוע, והפנים האקספרסיביות שלה הן כל מה שאנחנו צריכים כדי להישאב פנימה.
בהחלט היה נהדר לגלות שהסרט הזה עובד גם בצפייה השנייה, מצדיק את ההתלהבות הישנה שלי. הוא פשוט נהדר, עשוי לעילא, ולא השתעממתי לשנייה על פני 130 הדקות שלו. אמנם לקראת הסוף יש כמה מהלכים קצת מתוסרטים מדי, ומקום ללא מעט צירופי מקרים – מה שעומד בניגוד לשליטה של וילנוב במצלמה ובעריכה – אבל מכיוון שהוא כל כך סוחף, קל להניח את זה בצד.

אם להיות כן, מה שבאמת סיקרן אותי בצפייה החוזרת היה לנסות למצוא בסרט את וילנוב ההוליוודי, ולראות האם אפשר היה כבר אז לזהות את הדברים שיאפיינו אותו בהמשך הקריירה המרשימה שלו, ואת המנגנון שלו כיוצר.
הבעיה הראשונה שלי בלמצוא את התשובה היא די מהותית – על אף שראיתי את כל סרטיו מאז 2010, אני לא באמת יכול לאפיין את הסגנון שלו כבמאי. כאילו, חוץ מ"מעולה", אבל לא בגלל זה לא-משלמים לי על הכתיבה פה, אז הכרחתי את עצמי להתאמץ.
ובכל זאת, בין "אסירים" ל"אויב" ל"סיקאריו" ל"המפגש" ל"בלייד ראנר 2049" אני לא באמת מוצא אצלו טביעת אצבע ויזואלית ספציפית. אבל אז שיניתי את כיוון החשיבה, והדברים הפכו להיות ברורים בהחלט. התברר לי שלכל סרטיו של וילנוב שראיתי יש למעשה מסגרת עלילתית דומה באופן שנוגע בפתולוגי.

ב"האישה ששרה" אישה צעירה יוצאת לחקור את האמת על אמא שלה ומגלה אמת מטלטלת על מקורותיה. ב"אויב" איש צעיר יוצא לחקור מי זה הכפיל שלו שראה במקרה ומגלה אמת מטלטלת על עצמו. ב"אסירים" אבא ובלש יוצאים לחקור לאן נעלמה ילדה קטנה ומגלים משהו שאני לא יכול להגיד כי ספויילרים. ב"סיקאריו" סוכנת בולשת צעירה יוצאת לחקור מי עומד מאחורי קרטל סמים קטלני ומגלה אמת מטלטלת על המציאות שבה היא חיה. ב"המפגש" בלשנית יוצאת לחקור מה הסיפור של יצורים שהופיעו משום מקום ומגלה אמת מטלטלת על העתיד והעבר שלה. הדברים גם די זהים ב"בלייד ראנר 2049".
בואו נגיד את זה ככה, אני מת לדעת איזו אמת מטלטלת קלאופטרה הולכת לגלות על עצמה בסרט שווילנוב מתכנן לנו עוד כמה שנים.
באופן די מובהק, הבמאי הקוויבקי נמשך לסיפורים על אנשים שיוצאים לפענח משהו, בין אם כבחירה או בלית ברירה, ובדרך חושפים דברים לא רק על עצמם, כאלו שנמנעו לגלות עד כה, אלא גם על המציאות שבחוץ. הסיפור שלהם הופך להיות חלק ממארג עצום של דמויות ואירועים ברומו של עולם – מי יותר ומי פחות – ובסופו של דבר הם צריכים להתמודד עם נקודת מבט שונה ממה שאיתה התחילו.

זה די מדהים, כי למרות שמדובר במהלכים זהים, הסרטים שלו באמת שונים זה מזה, לכן גם אם אתם מאוהדיו של וילנוב או מאלו שלא מבינים את הקרקור סביבו, "האישה ששרה" הוא צפייה מומלצת למי שטרם הספיק. אני אפילו חושב שהוא יכול לעבור טוב יותר לצופים ש"המפגש" או "בלייד ראנר 2049" הרדימו אותם, כי הוא באמת בטמפו אחר. ובכלל שווה לראות אותו בשביל לובנה אזאבל, אבל נראה לי שאת הנקודה הזו כבר הבהרתי.

הפרקים הקודמים של "כעבור 10 שנים":
"הרגתי את אמא שלי"
"הנאהבים מפריז"
"פקח את עיניך"
"ביוטיפול"