״לילה בגן עדן״, סקירת נטפליקס

פסטיבל הקולנוע ה-77 של ונציה ממשיך לספק סרטים לדבר עליהם גם חצי שנה אחרי שהסתיים. אלה לא רק ״ארץ נוודים״, ״קרעים של אישה״, ו״לאן את הולכת, אאידה?״, כולם הגיעו מהתחרות הראשית של הפסטיבל הוותיק אל טקס האוסקר, כאשר הראשון אף זכה באריה הזהב ואז באוסקר האמריקאי. באירוע האיטלקי, שהתקיים באופן נדיר לשנתון 2020 באופן ממשי באולמות קולנוע, היו גם סרטים בולטים נוספים שכבר הספקנו לראות. ביניהם ״חברים יקרים״ ו״לעולם לא יירד שוב שלג״, שהוקרנו בארץ במסגרת המהדורה המקוונת פסטיבל קולנוע בערבה, או ״אבינו״ שעשה זאת בפסטיבל חיפה המקוון. אך הפסטיבלים בישראל עדיין מעטים, ולמעשה חזרו אל האולמות רק לפני שבוע עם פסטיבל אפוס (ותראו מה קרה מאז), אז טוב שיש גם נטפליקס כדי לקלוט ולפזר חלק מההיצע של ונציה 2020.

בחודש אפריל הצטרפו אל הקטלוג של ענקית הסטרימינג שניים כאלה. על ״התלמיד״ עופר כתב כאן לפני כשבוע ואני לא רק מצטרף להמלצה אלא גם חושב שאפשר לשבח עוד יותר. סרטו של צ׳טניה טמהאנה הוא בקלי קלות אחד ממצטייני השנה שלי עד כה, אם הוא בכלל נחשב מהשנה, ואת דעתי עליו הבעתי בגלריה של ״הארץ״. אבל הפוסט הזה מוקדש לסרט נוסף שבעצם זמין בנטפליקס כבר חודש, ובמאמץ לא לכתוב אך ורק על אותה ספקית תוכן נמנעתי מלסקר אותו עד כה. קוראים לו ״לילה בגן עדן״ (Night in Paradise) ונדמה לי שבכל זאת מגיע לו דיון קצר ואפילו המלצה חמימה, מהסיבה שהושיבה אותי לצפות בו מלכתחילה. ראשית, כי סרט קוריאני מפסטיבל ונציה, גם אם הוקרן מחוץ לתחרות, זה לא משהו שמדלגים עליו בכזאת קלות. בטח ובטח לא אם חתום עליו הון-ג׳ונג פארק – התסריטאי השותף של ״ראיתי את השטן״, אחד מגדולי הסרטים של האלף החדש, לפחות על פי סריטה.

הקריירה הקולנועית של פארק מתחילה ב-2010 עם אותו סרט של קים ג׳י-וון שהוזכר לעיל, ועם תסריט נוסף שכתב אך לא ביים לדרמת הפשע והפעולה ושמה ״The Unjust״. מאז 2011 הוא גם מביים בעצמו את התסריטים שלו, שהמוכר או המצליח שבהם, באופן יחסי, הוא ״New World״ מ-2013 אבל זה בסדר לא להכיר אותו. גם אני לא נתקלתי שנית בשמו של פארק במהלך העשור שחלף מאז ש״ראיתי את השטן״ צילק את נפשי, כאשר את מירב הקרדיט נתתי לבמאי שכבר היה ידוע כמאסטר. ציפיתי לראות מה היוצר הזה יודע לעשות בכוחות עצמו, אחרי שהשתפשף במשך כמה שנים ומספר סרטים. אני די מרוצה מהתוצאה ומהקדשת שעתיים וכמה דקות לצפייה שהזכירה לי שכמעט תמיד אפשר לסמוך על הקולנוע הדרום-קוריאני.

״לילה בגן עדן״ מתחיל כמו סרט מאפיה קלאסי, כאשר החלק המעניין כבר קרה: גנגסטר צעיר אך בעל שם סירב להצעה לעבור לצד של הבוס של ארגון הפשע המרכזי בסיאול, שנקרא בוקסאונג. בסצנת הפתיחה רק מובהר לנו עד כמה הצעד הזה עומד להיות שגוי, על אף שזה לא מזיז לבחור עצמו, טאה-גו (בשביל לבלבל לשחקן שמגלם אותו קוראים אום טאה-גו). אלא שיש מי שדואגים שזה כן יזיז לו, עד כדי כך שהוא עושה מעשה שמשלמים עליו ביוקר. טאה-גו מקבל הוראה מהבוס שלו להוריד פרופיל ולהמתין כשבוע על אי בשם ג׳ג׳ו (Jeju) עד שיסתיימו ההכנות להעברתו הקבועה אל ולדיווסטוק שברוסיה. אפילו סין לא בטוחה עבורו אחרי מה שעולל כנקמה על העוול שנגרם לו, אבן דומינו אחת מיני רבות שתיפול במהלך הסרט.

לאחר התקרית המרכזית הראשונה תופסת העלילה מבנה מזגזג. אנו שבים מדי פעם לראות כיצד מתפתח המצב בסיאול בין הכנופיות היריבות שהותיר טאה-גו מאחור, וחוזרים להתמודדות שלו עצמו על האי. הוא מתארח שם אצל פושע ותיק בשם קוטו (לי גי-יונג) והאחיינית הטמפרמנטית שלו, ג׳יי-יון (ג׳יון יאו-בין). גיבורנו והצעירה ממש לא מסתדרים, בלשון המעטה, ונוטים להקנטות הדדיות או ממש העלבות. האם זו בעצם התחלה של פלירטוט ארסי? האם הז׳אנר-בלנדר הקוריאני מכה שוב ויזרוק קומדיה רומנטית אל אמצע סאגת הפשע המתפתחת? לא אענה על השאלה הרטורית הזו אלא רק אומר שברור כשמש ששני קווי העלילה סופם להתמזג, כלומר שהגעה של פושעי סיאול אל האי או חזרה מאולצת של הגיבור מן המפלט הטרופי אל הכרך שורץ הגנגסטרים הן שתי האופציות היחידות בעזרתן הסרט יכול להיפתר.

הצעתי לסמוך על הקוריאנים ובסרט הזה מוכיח פארק שמבחינת תיאום ציפיות זה אכן כדאי. הסרט שלו סיפק שפע של פרצי אלימות מופרזת או שינויי טון חדים מבחינת אופי הסיפור, מספר תחבולות תסריטאיות שנהניתי לפחות מחלקן וכמה סצנות פעולה שהעלו עוד יותר את מפלס ההנאה. כל זאת לצד צילומי אוכל מעוררי תיאבון, רגעים לא קשורים בעליל של הומור עוקצני או מקאברי, וגם צרור רגשות עזים מכל מיני סוגים לא צפויים. הסרט כמובן אסתטי לכל אורכו, הרבה בזכות הצילום של קים יאנג-הו ששוטף את הפריימים בצבע אבל מרוכך (ירקרק-צהבהב או אפרפר-כחלחל), והמוזיקה של המלחין העסוק מואג (״בעירה״, ״פנינסולה״), המרימה או מורידה איפה שצריך מבלי לנסות להדהים. מה שהכי מרשים הוא שהסרט עושה את כל זה בקצב של גלי ים, כלומר קבוע וקצת מכביד אבל גם סוחף באיטיות פנימה, כמו כוח שאין להתנגד לו.

את המטפורה האחרונה שאלתי מן הלוקיישן המרכזי, אותו אי אמיתי לגמרי שהוא הגדול בדרום-קוריאה, אתר התרחשות שונה מהרגיל לסרטי מאפיה תוצרת המדינה מן המזרח. כלומר, זה נכון שלפני כשנתיים ראינו את ״השורקים״ העוטף סיפור גנגסטרים בצילומים של דקלים ברוח ואווירת נופש. וקודם לכן היה את ״ברוז׳״ שדמיין חופשה כפויה של מתנקשים איריים בעיירה בלגית מנומנמת. אבל כזה בקוריאנית? אין לי בשלוף, עד עכשיו. בכל מקרה, פארק וצוותו יודעים למצות יפה את הפתיחה בסיאול ועוד יותר את הלוקיישן המקורי יחסית. משם הגיע גן העדן לכותרת הסרט, המשחק היטב על הדיסוננס בין הרקע המשרה שלווה לבין התחושה שהזמן אוזל ונוזל מבין האצבעות של הגיבור – ולא רק שלו. זאת משום שהכותרת אירונית אבל בעצם גם כנה, בדומה למערכת היחסים המרכזית.

הלייט-מוטיב של היצירה הוא המוות המרחף, התחושה של חיים עם תאריך תפוגה ידוע מראש. טאה-גו מתנהל בעולם באופן זה והמפגש שלו עם ג׳יי-יון, שטוענת כי שניהם מתים מהלכים, רק מחדד עבורו את ההרגשה. זה גם מה שמקרב ביניהם וגם מה הופך את הקשר המתהווה לבלתי אפשרי ומסביר חלק מן העוקצנות מחד ותחושת האבדון הידוע מראש מאידך. הקונפליקט של מספר דמויות בסרט, כולל משניות, הוא המתח שבין לנסות לרמות את המוות לבין להשתדל לדחות את הקץ. מספר פעמים עולה לא רק נושא הסוף הצפוי עצמו אלא גם ענייני גיל המתקשרים לדיון. או כפי שמנסחת זאת ג׳יי-יון, הצעירה והפטאליסטית שבגלריית הדמויות, מה שחשוב הוא לא מי נולד קודם אלא מי ימות אחר-כך.

ההופעות של שני השחקנים הראשיים היו החביבות עליי בסרט, ביחד ולחוד. אום, שאולי זכור לצופי ולצופות ״עידן הצללים״ של קים ג׳י-וון, מגלם את טאה-גו בשילוב של קשיחות ופגיעות. הוא נראה כמו חבר בלהקת קיי-פופ אבל משהו בקולו הנמוך ובמבט המיוסר מוסיף לו הילת רצינות והידור מסויימים. ג׳יון, שמככבת השנה בנטפליקס גם בסדרה ״וינצ׳נזו״, מצליחה להקנות להתלהמות של הדמות שלה אמינות והופכת את היותה בלתי צפויה ליתרון. הדיסקליימר השגור שלי לגבי סרטים אסיאתיים הוא שמוזר לי לדבר על משחק בהקשרם, אבל בכל זאת ולשם השוואה אני לא חושב שכל שחקני המשנה מגיעים לאותה רמה של הצמד הראשי. יש דמויות שכתובות מראש כדאחקה או כחריגות באופן משונה בכוונה, אבל המשחק המוחצן של חלק מן המשתתפים לא מוסיף.

ייתכן וזה גם נובע מן החיבה שחשתי אל קו העלילה של שתי הנפשות האובדניות הנפגשות ברגע חסר מזל ומוכה גורל, לעומת סיפור המאפיה שמתחיל מעולה אבל מאבד תנופה ברגע שהשחקן המרכזי בו נשלח לגלות. היוצרים יודעים לפתור גם את זה בסופו של דבר בפינאלה שמעצים את התימה המרכזית. אבל זה החלק הפחות מקורי או מעניין בתוך סרט שגם ככה דורש 132 דקות מן הצופה. כלומר, זה לא נורא מזיק לראות שוב מלחמת כנופיות שנהיית מלחמת אגו וכבוד ונסובה סביב השוואת דרגות או השאלה המיותרת ״מי התחיל?״. אבל נכון לימים האחרונים הנדבך הזה אולי קרוב מדי למהדורות החדשות, בעוד סרטים קוריאניים מסוג זה אמורים להיות שיא האסקפיזם, מבחינתי לפחות.