"מלקולם ומארי", סקירת ספוילרים למי שרוצה להתמודד עם הסרט

מה שבסופו של דבר שכנע אותי לצפות בסרט שנמצא, נכון להיום, במקום התשיעי ברשימת הנצפים ביותר של נטפליקס ישראל היה התגובות אליו. באתר לטרבוקסד כתבו יוזרים שונים ש"מלקולם ומארי" (Malcolm & Mary) נראה כמו "סיפור נישואים" אם הוא היה פרסומת של קלווין קליין. תגובה אחרת אמרה שהוא נהדר בלי סאונד. במקביל, פה בין חברי סריטה, דובר על קושי לצלוח אותו ברמה שכבר תפסתי זאת כאתגר שהייתי חייבת לקחת.

במקור תכננתי לצפות בו כי האחראי לסרט הוא סם לוינסון, שביים וכתב את "אומת המתנקשות" שכלל חפירות ואכילת ראשים, נכון, אבל גם חיסולים, אמירה על נשיות, סקסיזם ועוד כמה דברים. הוא לא סרט מושלם אבל הוא מהנה, בוטה וכן. מה גם שקיבלתי בקלות גבר שמביים סרט על נשים ועל איך הן מרגישות. אז עכשיו ניסיתי לקבל שאותו חבוב לבן מייצר סרט על זוג שחור. והסרט נפתח עם כתוביות, והוא בשחור לבן, כך שהיומרנות שלו לא מבזבזת זמן. והוא ממשיך בהצהרה על איך זה שסרט הביכורים שמלקולם (ג'ון דיוויד וושינגטון) עשה, שמהפרימיירה שלו חזר הביתה עם זוגתו מארי (זנדאיה), הוא על דמות של אישה שחורה שעוברת גמילה, או משהו, אבל הוא לא על חוויה שחורה בלבד! ושהוא או כן פוליטי או לא פוליטי, והוא הולך להיות להיט ענק, והמבקרים הלבנים לא ידעו מה לעשות עם עצמם ועפו עליו ואיזה כיף לו בזמן שהוא רוקד על המשקוף של הבית העצום שלהם.
כאן הבנתי שהדרך הטובה לצלוח את מה שהתחיל כמונולוג ואמור להמשיך כדיאלוג של שעה ו-46 דקות היא לכתוב רשמים תוך כדי צפייה. אז יהיו ספוילרים.

אפשר להבין התלהבות של יוצר שהרגע חזר מפרמיירה. אפשר פחות להבין איך הוא מאזן את עצמו על המשקופים של הבית כשזוגתו בשירותים עם הדלת פתוחה, כי היי, זה אותנטי. ושניהם יפים, ואטרקטיביים אם מנתקים את הדמות של זנדאיה מסרטי ספיידרמן ונזכרים שהיא בעצם בת 24 וזה בסדר למצוא אותה מושכת בשמלה הזו. כמובן שהיא יחסית חשופה בבגדיה גם בזמן שהוא נשאר מאוד לבוש ב-26 הדקות הראשונות. כולל בזמן שעניינים מתלהטים. למה? לא ברור. איפה זה ואיפה המודעות העצמית של "אומת המתנקשות"? מצד שני, גם שם הן לא לובשות הרבה. אבל לפחות זה מוצדק נרטיבית.

מה שכן היה אמין עד נקודת הזמן הזו, הוא הכנה של מקרוני עם גבינה כשיש רעב וקצת שכרות אחרי אירוע משמעותי באחת בלילה. גם כאן אוכלים את המנה הזו בדיוק כשאין כוח להכין משהו רציני. היא מנחמת, היא מעובדת והיא טעימה. בזמן ההכנה מלקולם לא מפסיק לדבר על הערב שלו, ומארי מעצבנת כי היא בפאסיב-אגרסיב ולא באמת מפרגנת. תכף נבין למה, בין שוטים רבי משמעות של ניעור פסטה. ואלוהים כמה כסף יש לזוג הזה? הבית הזה הוא אחוזה! בכל אופן, מארי לא מפרגנת כי מלקולם הוא קצת טמבל – הוא שכח להודות לה בנאום התודה. ובקרוב נגלה שהיא נגמלה מסמים בגיל עשרים, בדיוק כמו הדמות בסרט שלו. ובכן, היא צודקת. אבל היה נחמד אם הם היו מדברים על זה בצורה שבה בני אדם מדברים, ולא מדקלמים שורות של תסריט.

כשהם סוגרים את הפינה הזו הם ממשיכים לריב. כי אחרי חצי שעה גילינו מה מארי לא עושה עם החיים שלה. היא לא שחקנית. היא כנראה ניסתה קצת, אבל נשמע שהיא עסוקה בלהשתקם בחמש השנים האחרונות. והיא עדיין כועסת כי היא לא עושה עם עצמה כלום חוץ מלהיות החברה של מלקולם, לתמוך בקריירה שלו, והוא "גנב" את החיים שלה כדי לעשות מהם סרט. זה די מצחיק שהיא מאשימה אותו באפס יכולת להתבוננות עצמית, בזמן שהסרט בינתיים עובר כתרגיל מלאכותי בבניית קונפליקט, עם מוזיקה יפה וצילום מלודרמטי שמנסים להסתיר את היהירות שבו. אבל היי, הבנו מאיפה הבית הענק, ההפקה סיפקה להם אותו. הידד. אמינות. הגיון.

הם עצרו את הריב כדי שנראה את זנדאיה מתפשטת ונכנסת לאמבטיה. הוא עדיין לבוש לגמרי. בינתיים אנחנו 42 דקות פנימה, והגענו להאשמות מי יותר מרוכז בעצמו, הוא או היא. התשובה היא – הסרט. הסרט מרוכז בעצמו. מתחבאת כאן אמירה על מציאות מול תסריט? אולי. כנראה רצו לחלוק איתנו את אוסף ההשראות שמייצרות סיפור, איך המציאות רחוקה מסרט, כל סרט, כל עבודת בידיון או דוקו, כל טקסט, כי אנחנו עושים לה עיבוד תוך כדי כתיבה, עריכה, משחק, צילום. זה נהדר, זה מעניין, אבל זה נאמר כאן בבוטות לא נעימה ולא מתוחכמת. ובינתיים, הוא יורד עליה שיש לו עוד אקסיות נרקומניות כולל אחת שבדיוק מתה מזה, וגם עליהן הסרט שלו מבוסס. התיאור שלו אותן, שנועד כדי להקטין אותה ולהוכיח את הנקודה שלו שהיא אנוכית ומרוכזת בעצמה, גובל בפורנו עינויים. הוא לא נעים להאזנה והוא לא משהו שאתה אמור להגיד למישהי שאתה כל כך אוהב, כמו שהוא טוען שתי דקות אחר כך. מארי היא המוזה המשוגעת שלו, ובינתיים נראה שהיא די שפויה, חוץ מהתהייה מה היא עושה איתו. כמו כן, היא יושבת באמבט הזה הרבה זמן, המונולוג שלו ממש ארוך כרגע והמים בטוח התקררו. לא נעים.

הנה, היא התרוממה וכל הברכיים שלה עור ברווז. אותנטיות! אמינות! אללי לי, ב"סיפור נישואים" הכל הרגיש אמיתי, גם ברגעים הכי מסוגננים שלו. כאן הגענו לנקודת האמצע, יש עוד 51 דקות, אז קצת יותר מחצי עבר ועכשיו מארי צמצמה ביגוד לגופיה ותחתונים. אני בסדר עם מלאכותיות. כשהיא נותנת לי ערך מוסף. כרגע אני תקועה עם זוג יפה ולא אמיתי, בו הייתי שמחה להבין אם גם למארי יש קיום עם מניע חוץ מלכעוס ולהיות נרקומנית יפה לשעבר שאיננה שחקנית. כל ההומור העוקצני על המבט הגברי שהיה ב"אומת המתנקשות" הושלך מחוץ לחלון. בעדשה רחבה. בשחור לבן.

ובינתיים מבצבצים געגועים עזים למונולוג הארוך על "אישה תחת ההשפעה" ב"אני חושבת לגמור עם זה". הוא היה קשה לעיכול מעט, הוא היה מלאכותי במתכוון, אבל הוא היה חכם, רהוט, ונקודה אחת סבוכה של רפרור ליצירות אחרות בתוך סרט שכולו לופים ופלונטרים של תודעה מסוכסכת. גם בו יש גבר שמגדיר את עצמו דרך אישה מדומיינת. אבל לפחות לא היא זו שעוברת הקטנה. והלוואי שנגלה שמארי לא קיימת, כמו שבן זוגי יוני זאבו, שצפה איתי עד נקודת האמצע והעדיף ללכת לנמנם במקום לטרוח, עוד הציע. זה לפחות יהיה מרענן ושונה מכל מה שראינו עד עכשיו. אם "אני חושבת לגמור עם זה" הוא שמיכת טלאים מורכבת ומלאה בכתמי הנפש והזמן, מה שיש כאן הוא שטיח עם עיגולים שחוזרים על עצמם שאפשר כנראה לקנות באיקאה.

מה כן משכנע? יש זוגות שמייחסים משמעות לכל שיר שמתנגן בבית. זה נחמד, זה מייצר סאבטקסט לכל סיטואציה. אלא שכאן זה לא מפסיק להתרחש וזה מתיש. כמו כל הסרט. ואפשר לקבל שלא ביקשו ליצור כאן משהו מאוד ראליסטי, אבל אם ככה למה להיצמד למה שנראה כמו משך זמן אמיתי, למה לא להביא מישהי או מישהו שיערכו את הדיאלוגים, ישכתבו ויקצרו בשעה? זה היה יכול להועיל עם היומרנות, להוריד קצת נפח. וגם, אם אתם יחד חמש שנים ואת לא יודעת שהוא לא שומר את פרטי האשראי בטלפון שלו, משהו אצלכם מאוד מוזר. אם כי לכעוס על חומת תשלום זה אנושי, אנושי מאוד. זה והמקרוני הם כנראה שני הדברים הכי אמינים בסרט עד עכשיו.

אם הוא לא מנסה לייצר אמינות אבל כן לזקק שיחה, תמצית של דיבור על אמנות ועל זוגיות או השד הארספואטי יודע מה, היה אפשר לוותר ולהתנחם באחד מסרטי טרילוגיית "לפני" של ריצ'רד לינקלייטר. שם אכילת הראש עצומה, אבל היא מספקת כל כך. הדמויות מייצרות שפע של אפשרויות להגיב אליהן רגשית לטוב ולרע, והאופן שבו היא מגלמת תפקיד מהותי ביצירה שלו מונחת על השולחן כמניע עלילתי, לא כשידור חוזר של אותה סצנה בהעמדה שונה. הו, הנה רגע אמין נוסף. גם אני מגיבה כמעט ככה כשאני לא מוצאת את הארנק והנייד. אולי עם פחות צעקות. אני מקווה ממש.

וכעת, חזרה לדיון המתיש על האם להיות סרט של יוצר שחור עם גיבורה שחורה מחייב אותו להיות פוליטי. הנה רעיון, נטפליקס: שימו ברגע הזה אפשרות לדלג לצפייה ב"אנחנו" של ג'ורדן פיל. הוא זמין אצלכם. הוא עונה מצוין על השאלה. כן, הכל תמיד פוליטי. לא, זה לא חייב להרתיע או לשעמם כי יש גוונים לאופן שבו יצירה מצהירה על עצמה. אתה במאי, לא? אתה אמור לדעת.

אולי רצו לומר לנו כאן משהו על איך ביקורת קולנוע לעולם לא תצליח לפרש מה עובר בראשו של היוצר, מה היו הכוונות שלו? אולי. אולי זו בדיחה על ייצוג ואותנטיות כי הכל כאן כל כך מלאכותי. האם זה מקרי שמארי מציינת משהו על עירום לא הכרחי שנייה אחרי שמסיחים את דעתנו עם חצי הישבן שלה בחזית המסך בזמן שהקראת הביקורת מתרחשת ברקע? אולי. או שהחיוך של מארי רומז לנו שהכל כאן באמת קשקוש מקושקש וכל הסרט הזה הוא תירוץ כדי להראות את הרגליים שלה. שנייה יש פה רשימת מכולת של יוצרים. כמו כן, יש כאן איזו אמירה על אמירה. אני חושבת שיש סיכוי שזו בדיחה על כמה שכל האמירות בסרט הזה חלולות. ולגבי המבקרת שהוא מקלל כבר עשר דקות, אני די בטוחה שאם הביקורת שלה עלתה כבר באותו ערב היא כתבה אותה די מהר, מה שאומר שאולי היא לא מעמיקה כי היה לה דדליין. וזה מתסכל. מניסיון. אז אהה, אולי יש כאן אמירה חתרנית בעד אתרי קולנוע עצמאיים. הידד, תודה לך סרט.

מעניין אם הבעת הגיחוך של מארי כתובה בתסריט כאן, או שזו זנדאיה שלא התאפקה. מדהים, היא הרגע אמרה שכל מה שקורה כאן זה אותו בולשיט שקורה תמיד. האם מארי היא דמות מדומיינת על-אמת והיא למעשה קולו של ההיגיון הביקורתי בסרט הזה? היא לוחשת לבמאי שהוא מחפצן אותה ושקוע בעצמו? זה היה יכול להיות מבריק אם הייתי מסוגלת להאמין בזה. אבל גם אם היא והוא מייצגים שני קולות בתוך ראש של יוצר, שחור ולבן, ביטחון עצמי מול פקפוק עצמי, בחיי, יכלו לתת להם לומר משפטים קצת יותר מקוריים. או מנוסחים באופן אישי ולא כמו שאלת מחקר בסמינר בקורס תיאוריות קולנועיות של תואר ראשון שנה א'.

וכעת גבירותיי ורבותיי, אמירה מהירה על כך שקולנוע הוא עסק. ומשהו על קפיטליזם. וזה מלהיב כי אמרו את המילה "זנות" בכמה הטיות שונות. וכעת לא נדבר על כך שזנות היא נושא מחריד, שקשור אגב להתמכרויות, זה מין משהו שקורה כשהגוף שלך הוא כלי קיבול בתשלום. צריך אמצעי מילוט. עזבו את זה, הנה קצת מזמוזים והו לא, רגע, נשארו 34 דקות אז ברור שהיא תבכה עכשיו ויתחיל עוד ריב. טוב נו, האמת שגם אני תהיתי, על ההתחלה, למה היא לא השחקנית בסרט שלו, הרי גם ככה אין לדמות שלה שום קיום משלה.

האמת שכאן מתחבאות שתי דקות טובות. לרגע. היא תוהה בדמעות מה היא תעשה עכשיו כשהסיפור המכוער של החיים שלה הפך בידיים שלו ליצירה יפה. זה לא עיבוד שהיא עשתה. היא מרגישה חשופה אבל מנותקת, זו החוויה שלה על המסך אבל כל הקושי עדיין אצלה בידיים. היא לא חווה קתרזיס. האם ככה מרגישים מושאים של סרטים שמבוססים על מישהו? ומה עם מי שמופיעים בסרטי דוקו על עצמם? גם שם אין באמת הבטחה לייצוג נאמן של המציאות. אבל אל תדאגו, לא נישאר בדיון הזה, כי מלקולם יחזור להסביר למארי מי היא ומה הבעיות שלה. והנה היא מחזירה לו ועכשיו הגיע הרגע להוסיף לרשימת האמירות השטחיות על קולנוע את זו על יצירה משותפת לעומת גאונות של יוצר יחיד. וכמה חינני שהרגע היחיד בסרט בו הם נכנסים לדברים אחד של השנייה הוא בוויכוח על אותנטיות שמסתיים בנהמות. איפה זה, ואיפה הוויכוח השובר ב"סיפור נישואים"?

נו באמת. היא לקחה סכין והיא פוצחת במונולוג שחייב להיות בדיחה שהיא עושה כדי להוכיח לו שהיא יודעת לשחק. נכון? נכון. אני לא יודעת אם זה היה אמור להיות צפוי או סתם לבדוק אם אני עדיין ערה. או, סוף סוף יש מעט יותר סימטריה, עכשיו גם הוא בגופייה. יכול להיות שזה בכלל לא סרט על סרטים אלא סרט על הקנטות בדרך לחדר המיטות?

עכשיו מדברים על כך שמארי נראית מינית, או שמא ככה היא מתלבשת בשישי בערב בבית. כמה מטא נרטיבי, כמה מחוכם. לא, זה לא מבטל את הייצוג המיני אם מציינים שהוא קיים, חבוב. זה לא עובד ככה. גם אם אתה ממסגר אותו בתוך דיון בתוך דיון על סרט ועל זהויות. הללויה, עכשיו גם הוא משתין בדלת פתוחה. הסממן הכי בנאלי אי פעם לזוגיות נינוחה. היא אומרת שהיא אהבה אותו ואת המסתורין, והיא מנסה להיות זו שאוהבת אותו הכי טוב. קשה להבין למה. כי היא לא באמת דמות. אני חושבת שהוא ניסה לרמוז לה הרגע שהסרט צריך להיגמר אבל היא לא הבינה. חבל.

למרות שיש לנו סיכוי, כי היא חוזרת לסגור מעגל עם הריבים של תחילת הסרט. לפני שעה ועשרים. למרות שגם את זה כבר שמענו. שהיא היחידה שמעודדת אותו להשתפר ואומרת לו את האמת. וכעת היא שוב מטא נרטיבית, מציינת שאם זה סרט הם צריכים להיאחז זה בזו. אבל לא, אני מצטערת, הם לא עוברים כזוג כי היא לא עוברת כמשהו שקיים בלי להיות פונקציה שלו. אולי על זה הסרט? על בנות זוג שמרגישות שהן רק דוחפות את האהוב שלהן קדימה ולא מרגישות שהן מגשימות את עצמן? לא בטוח, קשה להבין כי גם בנאום התודה המתוקן שלה היא לא באמת קיימת. לרגע חשבתי שסיימנו אבל לא, עכשיו היא מצחצחת שיניים בחושניות תוך כדי לכסון מבט. הוא מחליף לפיג'מה. יש, סימטריה. הוא הוריד חולצה. הו, צילום מבעד למראה שמחלקת את הפריים ומראה עד כמה הם ביחד אבל משהו קטוע ביניהם. כה מקורי. ומוזיקת הג'אז אחרי שבביקורת קראה לסרט שלו ג'אזי. כל כך הרבה מבע!

הם הלכו לישון. קצת שקט. האם הוא אמר לה תודה, או לכל מי שנשאר לצפות עד עכשיו? הוא לא מוצא אותה, נשאר זיק תקווה שנגלה שהיא לא קיימת. ובכן, לא, לא ייתנו לי את התענוג הקטן הזה. כן נקבל עוד שוט ממוסגר, יפה ומלאכותי. נגמר. לפחות עבודת התרגום הייתה מצוינת בכתוביות, כולל שימוש חינני בקללות.

אולי היו צריכים לקרוא לזה "חיים בסרט", ככה היה יותר ברור למה אני נכנסת. מצד שני, זה לא שלא הזהירו אותי. הכל נכון – נראה שהוא באמת יעבוד מצוין בלי סאונד. טפט למסך שירוץ ברקע, ישתלב טוב עם כל צבע. כמו שטיח עם עיגולים שחורים שחוזרים על עצמם. בטח יש להשיג באיקאה. יכול להיות שכתבתי את זה כבר? מה זה אומר על בד וטוויה, על יוצר ויצירה? שיש מעט זמן והרבה סרטים אחרים לראות. למשל את "עוד סיבוב" שאם לשפוט לפי הסקירה של אורון ראוי לזמן של כולנו פי כמה וגם טווה את כל הנושאים בהם הוא עוסק באופן שמייצר סרט, לא מונולוג אינסופי של ישות מסוכסכת שמוגש בצורת שיחה. עכשיו אחשוב פעמיים לפני שאסמוך על שם שעשה משהו אחד שאהבתי. ובעצם אי אפשר לדעת, כי קולנוע הוא יצירה של צוות. ולכתוב עליו זה לפעמים הדבר היחיד שהופך את הצפייה למוצדקת. זה מה.