״חדשות העולם הגדול״, סקירת נטפליקס

באזז אוסקר מוקדם הוא דבר שדי יכול להזיק לסרט. מקרה לדוגמה הוא "חדשות העולם הגדול" (News of the World), אחד מן הסרטים היוקרתיים והיקרים להפקה שהיה בין הבודדים יחסית לא להמתין עד לסיום תקופת הקורונה אלא לצאת לאקרנים/פריומיום VOD בסוף 2020, מתוך מה שהסתמן כהסתערות על כל פרסי השנה. אולם כאשר הסרט יצא, הרושם הכללי שקיבלתי מן הביקורות בחו"ל היה "בסדר". למרות שמדי פעם הסרט השתרבב לרשימות הטובים של 2020 או כן עורר שיח אוסקרי בחלק מהקטגוריות, התחושה הכללית הייתה של אכזבה מסוימת מן הקבלה של הסרט אל מול הבאזז שהוא קיבל בטרם מישהו צפה בו.

עם ההגעה של הסרט לנטפליקס, שקנו את זכויות ההפצה הבינלאומיות וישראל ביניהן, התיישבתי לצפות בו בלי ציפיות גבוהות במיוחד. זה תרם לחווית הצפייה בסרט שבשיאו הרגיש כמו מיטב הבידור שהוליווד מסוגלת לייצר, הן בתור סרט פעולה, הן בתור שחזור היסטורי, והן בתור תצוגת משחק של שני שחקנים. אולם, הייתה גם סיבה לטובה להנמכת הציפיות, כי ברגע שמתחילים לחשוב על "חדשות העולם הגדול" בתור סרט ששואף להיות גדול, צצים גם החסרונות שבו.

העלילה מרתחשת בטקסס בשנת 1870. למי שלא בקיא בפרט מאוד ספיצפי בהיסטוריה האמריקאית, המעמד של טקסס כחלק מארה"ב היה שברירי לפני ואחרי מלחמת האזרחים, והשנה בה מתרחש הסרט היא השנה בה המדינה צורפה מחדש באופן סופי אל ארצות הבאית, אם כי כפי שנראה בסרט הדבר נעשה תוך התנגדות של חלק מהאוכלוסייה. טום הנקס מגלם את קפטן ג'פרסון קייל קיד, או בקיצור קפטן קיד, שאינו שודד הים מן המאה ה-17. הדרגה בשמו מגיעה מתפקידו בצבא הדרום, כאשר בשנים שאחרי תום המלחמה קיד לא חזר לאשתו הממתינה בסאן אנטוניו שבדרום טקסס, אלא החל לנדוד בעיקר בצפון המדינה בשל עבודה חדשה שמצא לעצמו: מקריא עיתונים. בתקופה בה לא כולם יודעים לקרוא וגם מי שידע לא בהכרח מצא כוחות לכך אחרי יום עבודה קשה, מסתבר כי זו עבודה עם קהל הן בעריות קטנטנות בהם לא יוצאים עיתונאים והן בערים עדיין די קטנות כמו דאלאס, שם כן מופצים עיתונים.

באחד מן המסעות שלו בין עיר לעיר, קיד נתקל בגופה של עבד משוחרר שבוצע בו לינץ' ולידו ילדה קטנה שלא מדברת אנגלית. המסמכים בכרכרה ההרוסה מסבירים כי הילדה היא ג'ואנה (הלנה זנגל, "מחוץ למערכת") בת להורים גרמנים שנחטפה בגיל צעיר מאוד בידי שבט של ילידים אמריקאים וגדלה כבת השבט. היא נתפסה מחדש כאשר השבט שלה הובס/גורש בידי האדם הלבן וכעת הוחלט כי הצבא צריך להחזיר אותה לדודים שלה, החיים בדרום טקסס. אלא שאף אחד לא מועניין לבצע את המשימה ולקחת אחריות על הילדה שלא רואה בעצמה כשייכת לתרבות האדם הלבן. בלי יותר מדי ברירה, קפטן קיד לוקח את המשימה על עצמו והדבר הופך את התנועה בדרכים של טקסס ליותר מסוכנת מבדרך כלל. הסכנות כוללות שודדים, אנשים שרואים במחוז שלהם אוטונומיה בה הם שולטים, יוצאי צבא הדרום הצמאים לנקמה בחוק וחיים בלי חוק, שבטי ילידים אמריקאים, וגם אנשי הצבא האמריקאי שלעתים מתנהגים כצבא כובש.

מוקד המשיכה העיקרי של הסרט הוא "המערבון הראשון בכיכובו של טום הנקס", שאמנם גילם דמות של שריף מן המערב בסרטי "צעצוע של סיפור" אך זהו אינו מערבון. אולם, הסרט יותר מעניין בתור המערבון הראשון של פול גרינגראס. בעשורים האחרונים, הקריירה של הבמאי הבריטי נעה בין סרטי פעולה עם מאט דיימון, כאשר הוא ביים את הסרטים הכי טובים בסדרת ג'יסון בורן, לבין סרטים המבוססים על סיפורים אמתיים מן העבר הקרוב: "בלאדי סאנדיי", "טיסה 93", "קפטן פיליפס", גם הוא עם הנקס. אחרי שבסרטו הקודם, "22 ביולי", נראה היה כי הנוסחה של עיבוד דרמטי לסיפור חדשותי הפסיקה לעבוד עבורו, דומה כי בסרט זה הוא לוקח כיוון חדש. גרינגראס לא רק חוזר לתקופה הרבה יותר קדומה מבחינה היסטורית, אלא גם לשפה קולנועית הרבה יותר מוקדמת: את הגישה הריאלסטית לסיפור ותנועות המצלמה המדמות עשייה תיעודית, הוא מחליף בסרט הזה בעשייה קולנועית הרבה יותר "קלאסית". הדבר ניכר בעיקר בצילום, עליו מוקפד הצלם הפולני דריוס וולסקי, המשתמש בשוטים של מרחבים גדולים מגבוה, תנועות עדיונות ומחושבות, ובניית פעולה דרך שמירה על נקודת המבט של הגיבורים.

על פניו, מדובר בשינוי כיוון תכני וסגנוני עבור הבמאי. בו בזמן, התחושה היא גם של סרט אישי עבורו. ניתן לערוך הקבלה בין הבמאי שיצר סרטים על פי סיפורי חדשות, לבין קפטן קיד המקריא את החדשות ומוסיף להן גוון בידורי, הגדל כלל שהסרט נמשך. קפטן קיד לא בוחל מלספר לאנשים סיפורים שהם לא רוצים לשמוע מסיבות פוליטיות או רגשיות, אולם הוא גם יודע מתי להפוך את קריאת העיתונים לא רק להעברת מידע, אלא גם לבנייה של סיפור כבידור. יש בכך תנועה בין הקטבים השונים ביצירה של גרינגראס, בין סרטים המתארים בפירוט אירועי חדשות כואבים (לרוב) לבין בנייה יעילה מאוד של בידור הוליוודי. זו נוכחת בסרט בעיקר ברגעים בהם המסע של קיד והילדה מכניס אותם לסכנה ממשית, מול בני אדם אחרים או מול איתני הטבע. יש בסרט מספר סיקוונסים מסוג זה, כל אחד מהם מבויים בצורה שהיא גם שונה מן האחרים, גם שונה מן הסרטים הקודמים של גרינגראס וגם נהדרת בדרכה.

רובד מעניין אחר בסרט הוא ההתכתבות שלו עם ההיסטוריה של הז'אנר בו הוא פועל. הסיפור על ילדה לבנה שגדלה בקרב הילידים האמריקאים מבוסס על מקרים שקרו בהיסטוריה, אך מתכתב גם עם מספר סרטים מסויימים. בראשם "המחפשים" של ג'ון פורד, המערבון האמריקאי הידוע ביותר, בו ג'ון וויין מגלם יוצא צבא הדרום שמחפש במשך שנים אחר ילדה שנחטפה, כאשר הכוונת שלו הן לא בהכרח להשיב אותה הביתה. מעבר לרגע ספציפי של התכבות חזותית עם הסרט של פורד, ההשוואה המעניינת בין שני הסרטים היא בין שני כוכבי הקולנוע המובילים אותם. הנקס נתפס בימינו כסוג של "אבא של אמריקה" בתפקידים שהוא מגלם, תואר שהיה שמור לוויין בשנות החמישים, בהן כיכב גם ב"המחפשים".

השוני בין הכוכבים הוא סוג של ביטוי לשינוי של ארה"ב – מעבר לכך כי וויין היא אחד מן הכוכבים שהכי מזוהים עם הימין הפוליטי והנקס נתפס כנוטה לשמאל, יש משהו מאוד שונה בסוג הגבריות שהם מפגינים. וויין הוא קודם כל מחוספס ומלא ביטוחן עצמי, הוא אינדבידואל גם כאשר הוא תומך באחרים והוא אבא של כל האומה רק מכיוון שהוא לא יכול להיות הורה של ממש בעצמו בחלק מן הסרטים, כולל ״המחפשים״ שמסתיים בדימוי המותיר אותו מחוץ לתרבות. גם הנקס מגלם דמות מחוספסת, אבל הוא קודם כל אדם שפועל למען האחר ומכיל את האחר. הוא אמנם רוצה לנדוד לבדו מבחינת העלילה, אבל כל מחווה גופנית שלו מראה שהוא נהנה מחברה, גם אם זו חברה של ילדה אשר עימה הוא יכול לתקשר רוב הזמן רק באמצעים שלא כוללים שפה מילולית.

הנקס נותן הופעה מוצלחת כהרגלו, בעיקר ברגעים בהם הוא קפטן קיד נדרש "לשחק" מעט בעצמו, בעודו הופך את הקראת החדשות למופע של ממש. אולם, הופעת המשחק הבולטת בסרט היא של הלנה זנגל, שמתגלה כפלא של ממש. אומנם משחק של ילדים נוטה לגנוב את ההצגה ויש להיזהר משבחים רבים מדי על הופעה של שחקנית צעירה, אבל בין הסרט הזה לבין "מחוץ למערכת" בו כיכבה השחקנית הגרמנייה במולדתה, היא מפגינה מגוון רחב של יכולות. בשתי הופעותיה בקולנוע היא יוצרת שתי דמויות של ילדות במצב של פעילות נמרצת ונדידה בין סביבות שונות, אך כל אחת מהן היא שונה לחלוטין. על הסרט הקודם בכיכובה כתבתי רק בקצרה, כי צפיתי בו במסגרת פסטיבל ירושלים, אז אציין שוב כי היא פועלת בו כמו כוכבת פעולה, מרבה לדבר כמעט בכל סצנה ובעיקר למרוד בכל סמכות. בסרט זה, זנגל מגלמת דמות שאינה דוברת אנגלית בסביבה דוברת אנגלית, ואף כי מרידה ותנועה היא עדיין חלק מן הדמות שלה, רוב ההופעה שלה מבוססת על הבעות פנים בלבד. דרכן היא מראה כל הזמן כיצד היא לומדת את השפה ואת הדרכים האחרות לתקשר.

שתי ההופעות המרכזיות מרוממות את הדמויות מבחינת האמינות והאפקט הרגשי מעבר לרמה הכתובה. לצד זאת, הניסיונות של התסריט לרגש הם עקב אכילס העיקרי של הסרט. גרינגראס כתב אותו בשיתוף עם לוק דיוויס ("סארו – הדרך הביתה"), תסריטאי עם נטייה לקיטש על פני אמינות. מבלי לקרוא את ספרה של פולט ג'יילס עליו מבוסס הסרט קשה לי לדעת כמה מתפניות העלילה לקוחות ממנו, או כיצד הרגעים שהיו אמורים להיות השיא הרגשי של הסרט עבדו במקור הספרותי. בסרט, התחושה היא שבכל פעם שהדגש צריך להיות הרקע של הדמויות או אינטראקציה אנושית ארוכת טווח ולא קשר שנוצר על הדרך – יש נפילה קלה. הדבר גורם לריכוז של סצנות שאמורת להיות שוברות לב לקראת הסיום, אך רבות מהן לא ממש עובדות. למרות שיש רגעים טובים של עיצוב פריים וניגודים בין הדמויות גם שם.

הירידה הזו ברמה כוללת גם ירידה באמינות של הסיפור, מלא סביר לנחמד אך בלתי אפשרי. אולם, ירידה זו היא חלק מן המסר הסופי של הסרט. חדשות הן גם צורך אנושי וגם בידורי וצריך למצוא את האיזון. ייתכן ודווקא בזמנים קשים, יש יתרון לצד הבידורי. כך שבסופו של דבר, "חדשות העולם הגדול" הוא יצירה חריגה בגוף העבודה של פול גרינגראס, אבל גם אחד מן הסרטים הכי מהנים לצפייה שהוא יצר. ניתן לומר כי הנאה היא לא הדבר שהוא כיוון אליו מחוץ לסרטים בהם מאט דיימון מגלם את ג'ייסון בורן, אבל בתור מערבון מהנה הסרט עובד גם בפני עצמו.