ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי, חלק ד': ״בריאן כוכב עליון״

אחרי הפסקה לצורך סיכומי שנה, ולחצים מצד ארגונים דתיים, אני שב לפרויקט הכתיבה על מונטי פייתון ולסרט שהציב בפני סוג של אתגר. הרי כתבתי כבר בפתיחה שאני סבור כי סדרת הטלוויזיה "הקרקס המעופף של מונטי פייתון" היא פסגת היצירה של החבורה, אולם כל צפייה ב"בריאן כוכב עליון" (Life of Brian), היצירה שחברי מונטי פייתון עצמם (בדרך כלל) מציינים כטובה בקבוצה, מקשה עליי לעמוד בקביעה הזו. בהרבה קריטריונים, אכן מדובר בסרט הכי שלם שלהם. בטח מבחינת בנייה של סיפור רציף ודמויות שמתפחות, אם כי לא על חשבון שבירה של המבנה וההיגיון ובניית עולם אבסורדי. כנראה שגם מבחינת מסר סאטירי ישיר בכל הנוגע לפוליטיקה. מבחינת כמות הבדיחות הוא אולי לא בפסגה אך כמה מן הבדיחות המוצלחות ביותר בתולדות הפייתונים מצויות בו, וגם השיר הכי מפורסם שקשור למונטי פייתון.

בסופו של דבר, אני מסכים אבל עם סוג של הסתייגות. סדרת הטלוויזיה היא עדיין הפסגה של גוף היצירה, זו אשר מבטאת בצורה השלמה ביותר את הרוח של מונטי פייתון ואת הפילוסופיה שמאוחרי הפרת הסדר. לצד זאת, "בריאן כוכב עליון" הוא היצירה השלמה ביותר של הקבוצה. הסדרה היא פסגה גם בגלל חוסר האחידות שלה ושילוב בין מערכונים מבריקים לכאלו אשר עובדים רק אחרי כמה ציפיות, בעוד "בריאן" הוא סאטירה ישירה בהרבה, שנעזרת בעיצוב מושקע בהרבה, ובניסיון שנצבר לאורך השנים. בבסיס זו עדיין אותה מתקפה על ההיגיון, אבל הסרט הוא המנומק ביותר מבין עבודותיהם וזה ששרד הכי טוב את מבחן הזמן. עד לרמה שצפייה בו בימים אלו נראית כהכנה ראויה למערכת הבחירות הקרובה בישראל, או לכל מערכת בחירות. בנוסף, היצירה הראשונה עמה ראוי להתחיל את ההיכרות עם מונטי היא…כנראה "מונטי פייתון והגביע הקדוש". אבל בהחלט יכול להיות שגם בתחום זה ״בריאן״ צריך להיחשב כאופציה הטובה ביותר.

זה גם הסרט שסיפור מאוחרי הקלעים שלו הוא המורכב והסבוך ביותר, הן לפני הצילום והן אחרי. הרעיון המקורי של הסרט החל כבדיחה: במהלך מסיבת עיתונאים לרגל יציאת "הגביע הקדוש", חברי ההרכב נשאלו מה הפרויקט הבא שלהם. אריק איידל ענה: "ישו: התשוקה לתהילה" כבדיחה (הוא אמר Jesus Christ: Lust for Glory במסיבת עיתונאים בניו יורק, מבלי לדעת כי המילים Lust for Glory הוצמדו לסרט "פאטון" רק בבריטניה). כאמירה הזו חזרה בעוד כמה ראיונות ואחרי סיום קידום המכירות (ועבודה על פרויקטים בנפרד) החלה העבודה על תסריט פארודי על חיי ישו. כלומר, קודם קריאה בבברית החדשה, בפרשנויות, בספרי היסטוריה על ארץ ישראל במאה הראשונה לספירה, ולאחר מכן תסריט על ישו. למרות כמה מערכונים נפרדים שנכתבו על נושאים כגון ניסיון להזמין שולחן ל-13 עבור הסעודה האחרונה, מהר מאוד הייתה הבנה כי אי אפשר לצחוק על ישו. לא בגלל שזה חילול קודש, אלא בגלל שהאמירות של ישו לא ממש מזמינות ביקורת.

התסריט עוצב מחדש סביב אירועים המתרחשים בסביבה של ישו. בשלב מסוים הוחלט לספר את סיפורו של בריאן, השליח ה-13 שכל הזמן מחמיץ את האירועים החשובים המתוארים בברית החדשה. גם התסריט הזה נגנז והוחלט על קו עלילה חדש סביב בריאן מנצרת, אדם שנולד במקביל לישו וחי די בסמוך אליו רוב חייו. כולל לידה בבית לחם, נעורים בנצרת, ובגרות בירושלים בה מתרחש רוב הסרט). הוא מנסה להיות נאמן ליהדות ולהשתתף במרד נגד הרומאים, ולמרות שהוא לא מביע בכך כל עניין נתפס בטעות כמשיח ומחולל נסים. למרות שכנראה לא היה אדם בשם בריאן בארץ ישראל בתקופת הרומאים, הרבה מנקדות המוצא שלו הייתה נאמנה למחקר ההיסטורי על התקופה: משיחי שקר (או האנשים שנטען כי היו המשיח) היו תופעה נופצה מאוד באותם ימים, כמו גם צליבה כעונש. בתחילת שנת 1977 יצאו כל חברי מונטי פייתון לחופשה בברבדוס על מנת לשכתב את התסריט על סמך נקודת המוצא הזו. בסיום אותה חופשה הם אף הגיעו להסכם על מימון ההפקה עם חברת EMI שהייתה באותה התקופה אחת מחברת ההפצה וההפקה הגדולות בבריטניה, אחרי שאחד מן המנהלים של החברה במקרה נפש באותו האי.

ההפקה כבר עמדה לצאת לדרך, כאשר מנהלים נוספים בחברה עברו על התסריט. אחרי ההצלחה של "מונטי פייתון והגביע הקדוש", מימון סרט של מונטי פייתון היה נחשב מקור לרווח די בטוח ולא לסיכון, אולם המנהלים הבכירים הבינו מקריאת התסריט כי יש כאן חומר שנוי במחלוקת. בסופו של דבר, ולאחר שכבר הושקע לא מעט כסף בפרויקט, החוזה בוטל – ומונטי פייתון נכנסו לחובות. הם הגיעו לפשרה עם EMI על התרת החובות שההפקה נכנסה אליהם מחוץ לבית המשפט, בכפוף לסעיף סודיות. אלא שג'ון קליז גילה שאין סעיף סודיות לגבי סעיף הסודיות והדליף בשלב מסוים את קיומו של סעיף הסודיות לתקשורת. בכל מקרה, ההפקה נתקעה בלי כסף ואת הסיפור של מה שקרה לאחר מכן כבר סיפרתי בפוסט אחר. בקצרה: ג'ורג' הריסון, אדם ששר מספר שירים על האמונה שלו בישו (וגם בבודהיזם ברוח הניו-אייג'), רצה לראות את הסרט. לצורך כך הוא הקים אולפן קולנוע ומימן מכיסו את ההפקה, כולל משכנתא על הבית והמשרד. ההסבר שלו באמת היה "פשוט רציתי לראות את הסרט", אבל הוא גם הרוויח בסופו של דבר לא מעט כסף בזכות מה שיצא.

דרך אחת בה ההפקה הצליחה לחסוף בכסף היא הבחירה לצלם את הסרט בטוניסיה, זצן קצר אחרי שפרנקו זפירלי סיים לצלם את המיני-סדרה "ישו מנצרת" (Jesus of Nazareth) באותו לוקיישן. אגב, אותה סדרה גרמה לכך כי שם של הסרט אינו "בריאן מנצרת", כפי שתכנון תחילה. בגלל שמדובר באותו אתר צילומים, חלק ניכר מן הסטים של התקופה הרומית בירושלים כבר היו בנויים, אם כי מונטי פייתון בדיוק שכרו את המעצב האמנותי שיעשה בהם שינויים רבים. טרי ג'ונס הראה נכונות לחלוק שוב את מלאכת הבימוי עם טרי גיליאם, אולם גיליאם וחברי ההרכב האחרים למדו את הלקח מעבודה עם שני במאים בעלי דגשים קצת שונים בסרט הקודם. גיליאם הועבר לתפקיד מעצב התפאורה הראשי, תפקיד שהולם את היכולת האמנותית שלו גם בסרטים אותם הוא מביים. הוא גם הוסיף לסרט סיקוונס כתוביות פתיחה באנימציה, כמו גם עוד סיקוונס בעל חותם אישי שלו באמצע הסרט, זה שאתם לא יכולים לפספס בהיותו שונה, מסוג "מה לעזאזל קרה עכשיו". יש גם עוד קטע או שניים בסרט בהם הוא היה זה אשר נתן את ההוראות. אולם, רוב הזמן זה החזון של ג'ונס על רקע העיצוב של גיליאם, מה שתורם לכך כי הניצבים בסרט מתואמים באופן מרשים וכי תצוגות המשחק של ששת חברי מונטי פייתון די בשיא.

כמו ב"מונטי פייתון והגביע הקדוש", גראהם צ'פמן מגלם את התפקיד הראשי (ועוד שני תפקידים קטנים), בעוד החברים האחרים מגלמים גלריה נרחבת של דמויות אחרות. קליז רצה לגלם את התפקיד הראשי בעצמו הפעם, אבל תודה לאל שהוא לא גילם את האיש הרגוע במקרה הזה ובמקום זאת התמקד בדמויות אחרות, לפחות שלוש מהן כאלו שרק הוא יכול לגלם. בסוף 1978 הצילומים הסתיימו ובתחילת 1979 כבר היה ראף-קאט של שעתיים, שקוצר לגרסה הנוכחית אחרי הקרנות מבחן לחברים. כחצי מן הסצנות שירדו בעריכה זמינות בתוספות ל-DVD, כלומר ביוטיוב.

השינוי העיקרי (שרק חלק ממנו נמצא בסצנות הללו), הוא הורדת דמות בשם "אוטו", שמייצג סוג של נאצי שסוגד למנהיג החדש ומנסה להנהיג עבורו יחידת התאבדות. מעט מאוד מקו העלילה הזה כן נמצא בסרט, תוך מחיקה חכמה מאוד של הדמות הגרמנית עם השפם הקטן בתוך בני ישראל של התקופה. למען הסר ספק, הדמות שלו הייתה מתקפה על הנאצים וכל סוג של פאשיזם, או אפילו פטריוטיזם על דרך הקיצון, אולם תכנים מעוררי מחלוקת לא היו חסרים בכל מקרה בסרט. כמו כן, איכות הקטעים איתו ששרדו לא גבוהה, אבל הם מצחיקים למדי. סצנה אחרת שירדה היא פתיחה אחרת לסרט, קטע בן ארבע דקות בו רועי צאן מדברים על ההנאה בצפייה בכבשים ולא שמים לב לנס לידת בן האלוהים ברקע. זה מערכון טוב על הנייר, אבל הוא הרבה יותר איטי משאר הסרט למרות שיועד דווקא לפתיחה. בכל מקרה, לאחר קיצור הסרט בעריכה, ״בריאן״ היה מוכן לפגוש את העולם ולעורר שערוריות, רובן מצד אנשים שכלל לא צפו בו.

המקום הראשון בו הסרט יצא לאקרנים היה ניו יורק, שם חברי מונטי פייתון "הצליחו לראשונה אחרי שנים" לאחד בין קתולים, פרוטסטנטים ואורתודוקסים – כל הקבוצת הללו התנגדו לסרט בגלל שהוא לועג לישו. מול הטענה כי הסרט דווקא מראה כי ישו הוא בן האלוהים והמשיח האמתי, ושהנאום היחיד שלו בסרט הוא ציטוט מן הברית החדשה, עיקר הטענה הייתה שסצנת הסיום היא פארודיה על מעמד הצליבה, שנתפס בנצרות כביטוי לסבל הגדול והייחודי של ישו. מול זה טענו במונטי פייתון כי צליבה הייתה עונש מקובל באימפריה הרומאית. וגם, ראיתם את "ספרטקוס"? באמת, כדאי שתראו זה מסביר גם את אחת מן הבדיחות בסרט. לקבוצת המתנגדים הזו הצטרפו גם רבנים שטענו כי בסצנה אחת ג'ון קליז לובש כיסוי ראש שנראה כמו טלית…והטענה שלהם נראית קצת הגיונית ברגע שמציינים את זה. מדובר במשהו מקרי לגמרי, שכן חברי מונטי פייתון גדלו כנוצרים/בלי אמונה דתית של ממש, ולא בדיוק ידעו מה זה טלית. באותה סצנה קליז מוביל סקילה באבנים אגב נשיאת שם ה' לשווא, מה שמחזק את הטענה כי הוא אמור להיות כהן, ומה שיכול היה להגביר את המחאה היהודית. בכל מקרה, בארה"ב גם חופש הביטוי הוא ערך עליון והאפקט העיקרי של המחאה היה יחסי ציבור בחינם וכמה החרמות מקומיות שלא ממש החזיקו מעמד או לא היו בשווקים שיהיו קהל יעד. הסרט היה להיט.

בבריטניה, הסרט עורר ביקורת דומה בהנהגת הפוליטיקאית מארי ווייטהאוס, אישה עם שם שמונטי פייתון לא המציאו. בשיאה של המחלוקת קליז ומייקל פאלין הזמנו לתכנית אירוח על מנת להתעמת עם שני נציגי הנצרות על המחלוקת סביב הסרט. מולם ניצב העיתונאי מלקולם מאגרידג' (שכנראה נכנס לסרט באיחור ופספס את הפתיחה המראה כי בריאן אינו ישו), והבישוף הבכיר מרווין סטוקווד. מי שהנחה את העימות ונועד לפשר בין הצדדים היה התמלילן טים רייס, בחירה שמראה מראש איזה צד אנשי הטלוויזיה העדיפו בעימות – רייש הוא מי שכתב את מילות השירים במחזה "ישו כוכב עליון" (רק בישראל השם של המחזה שימש השראה לשם הסרט). כנראה שלא יהיה בדיוק קנאי לייצוג מדוייק היסטורית של ישו, מה גם שהוא ציין החרמות כלפי היצירה שלו בפתח הדיון. אני מספר את כל זה בגלל שהעימות הזה הוא גם פנינה קומית בפני עצמה, וגם המחשה של המהות של הסאטירה בסרט: פחות נגד אמונה, יותר נגד ממסד וקנאות. אתם יכולים לראות הכל ביוטיוב, ואז גם לעבור למערכון הנפלא הזה של תכנית מערכונים בריטית אחרת.

בכל מקרה, מספר ערים ומועצות ברחבי בריטניה החרימו את הסרט וחלק מן ההרחמות הללו החזיקו עד ממש לא מזמן (חלקן אולי עדיין בתוקף). למשל, בעיר הוולשית Aberystwyth (אני לא מתכוון לנסות לכתוב בעברית שם וולשי), הסרט היה אסור להקרנה עד לשנת 2009, אז ראשת העיר סו ג'ונס-דיוויס הסירה את החרם ואירגנה הקרנת צדקה בנוכוחות מייקל פאליין וטרי ג'ונס. ג'ונס-דיוויס עשתה זאת כי היא עצמה אוהבת מאוד את הסרט, בו היא משחקת בתפקיד ג'ודית, אולי התפקיד הכי גדול בסרט פרט לבריאן, ובטח התפקיד הכי גדול בסרטי מונטי פייתון שלא מגולם על ידי חבר בהרכב. באירלנד הסרט נאסר להקרנה בקולנוע (אבל יצא בווידאו). בנורווגיה הוא נאסר להקרנה לזמן קצר, מה שהפך מיד לקידום המכירות של הסרט בשוודיה.

אני מניח כי החרמות נוספות קיימות במקומות אחרים בעולם, אולי עד היום. בינתיים, הסרט ממשיך להיות פופולרי, בדרך כלל כאחת משתי התשובות לשאלה "מהו סרט מונטי פייתון האהוב עליך". בדירוגי סרטים הוא לפעמים מופיע גבוה, כמו במקום הראשון בדירוג הקומדיות של כל הזמנים של הגארדיאן וערוץ 4 הבריטי, או במקום השני בסרטים הבריטיים של כל הזמנים בדירוג של מגזין אמפייר. אחרי שעיבד את ״הגביע הקדוש״ למחזמר, איידל עיבד את הסרט הזה לאורטוריה בשם "לא המשיח (ילד שובב מאוד)". כיאה למוזיקה קלאסית היא זכתה לביקורות טובות אבל לא רצה לאורך תקופה, אלא נדדה בין במות ברחבי העולם, עם אריק איידל וזמרי אופרה. בהופעה בלונדון השתתפו גם טרי ג'ונס, טרי גיליאם, מייקל פאלין, ניל אינס וקרול קליבלנד.

כעת, לאחר הקדמה באורך של פוסט ממוצע או יותר, אפשר להתחיל לדון בסרט עצמו ולמה בעצם ארגונים דתיים צדקו כשתקפו אותו. הסרט לא מבזה את ישו או עקרנות אמונה של נצרות או יהודית, ולמעשה אפשר לראות בו אישור להיותו של ישו בן האלוהים, אם כי זה ברקע. הסרט כן תוקף כל קנאות דתית או פוליטית, מציג את ההליכה אחר המנהיג הרוחני כמונעת ממניעים פוליטיים או כלכליים, ולמעשה טוען כי אין קשר בין הממסד הדתי למהות האמונה עצמה. זה לא כל מה שהוא עושה – הסרט הוא גם קריאה לאמונה באינדבידואל ולא בהליכה אחר הזרם ובו בזמן ביקורת על ארגונים פוליטיים המפצלים את הציבור בגלל סכסוך אישי או הבדלים אידאולגיים דקים, במקום לפעול למען הכלל או למען המטרה המוצהרת שלהם. כמו כל יצירה של מונטי פייתון, הוא גם לועג לכל מקור סמכות ולכל מחשבה כי אדם אחד הינו טוב יותר מאדם אחר.

המפתח הראשון להבנת הסרט הוא הדמות של בריאן. לכאורה דמות ראשית של אדם רגיל שדברים יוצאים דופן מתרחשים סביבו, תוך שהוא לרוב מכחיש כל קשר להיותו מיוחד, או בכלל צורך במנהיג או משיח. נראה כי הוא דמות שולית בהיסטוריה: נולד וגדל לצד ישו בלי להתיידד איתו, מאזין לדרשה על ההר מבלי לשמוע או להיות חלק מן הריב, נגרר אחרי דמות אם דומיננטית, עובד בעבודה שולית. הוא מזוהה כמשיח למרות שהוא אחד מן הבודדים שלא רוצה להיות כזה וכאשר הוא נואם, המסרים שלו הם "אל תקשיבו לי", "תגיעו למסקנות בעצמם", "אל תתנהגו כקבוצה אחידה", ו"אתם לא צריכים מנהיג/משיח". כל אחד מן המסרים הללו מפורש בצורה די הפוכה על ידי אלו שבחרו להאמין בבריאן והם רואים בכל דבר מקרי אות או נושא לסגידה, אפילו שלא מדובר בנסים (אותם מבצע ישו בעולם של הסרט). הדבר היחיד שקורה לבריאן שיכול להיתפס כנס הוא היחלצות דרך חללית חייזרית, אך הדבר מתקבל באדישות. העובדה שבה המאמינים בבריאן מפרשים כל מילה שהוא אומר באופן הפוך מן הכוונה המקורית יכולה להיתפס כביקורת ישירה על הנצרות, בה המאמינים בישו שדיבר על שלום וקבלת האחר גם במחיר של סבל יצאו למלחמות עקובות מדם בשמו. כפילוסוף, בריאן ללא ספק דוגל באינדיבידואליזם על פני שייכות לקבוצה – כל אדם הוא לא רק מיוחד, אלא גם צריך למצוא בעצמו את דרכו.

מאידך, בתור אינדיבידואל, בריאן לא ממש מקפיד על התורה הזו. עד לשלב בחייו בו השאיפה העיקרית שלו היא לא להיות מנהיג, השאיפה העיקרית שלו היא לתרום למאבק ברומאים דרך הצטרפות למחתרת ולקיחת חלק במאבק האלים, תוך נכונות להקריב את עצמו, לפחות עד לרגע בו הוא צריך בפועל לעשות זאת. הבחירה להצטרף למאבק עומדת בסתירה לפילוסופיה שלו כנביא, אבל יש מאחוריה היגיון פסיכולוגי לפיו גם מי שמאמין ביחיד, עדיין רוצה להרגיש שייך. פרט לחיים לצד האם השתלטנית והאלימה, תחושת השייכות היחידה של בריאן במהלך חייו הייתה היותו יהודי. כאשר האם מספרת לו שאביו הוא למעשה רומאי, בריאן חש צורך להוכיח כי הוא שייך ללאום הנכבש ולא הכובש, ולכן רגש הפטריוטיות שלו גובר. כל עוד הוא במחתרת, הוא נאמן לפעולות שהוא נדרש לעשות בלי לחשוב על ההיגיון שלהן. כאשר ג'ודית מפרשת את האמירה שלו על היעדר הצורך במנהיג דתי כחתירה תחת ההנהגה של רג' את תנועת המחתרת, בריאן נחרד. הוא לא רוצה למרוד הוא מקבל את רג' כמנהיג כמעט עד לסיום, למרות שרג' הוא לכל הדעות מנהיג די איום ונורא.

יותר משהוא נאמן להיסטוריה, העיצוב של תנועות המחתרת, בדגש על החזית העממית של יהודה (מאוד מקווה שלא טעיתי בסדר המילים), הוא ביקורת על הפוליטיקה של השמאל הבריטי במאה ה-20 (השמאל או הימין בישראל בימינו). הדבר לא רק נוגע בדיון היחסית מוקדם של הסרט בטרנסג'דרים, גם אם מבעד לחזות של בדיחה. שני קטעים קלאסיים מנציחים זו יותר מכל: השנאה בין המחתרות שהתפצלו גוברת על השנאה לרומאים, אף שדומה כי כל מחתרת מחזיקה באותה אידיאולוגיה כללית בהבדלים דקים ויש צורך בשיתוף פעולה לצורך השגת היעד; השאלה "מה כבר הרומאים עשו בשבילנו", שזוכה ללא מעט תשובות. העבודה כי הרומאים על פי הסרט כן שיפרו את איכות החיים בארץ ישראל באותה תקופה לא צריכה לבטל לבדה את חוסר הרצון להגדרה עצמית, אבל היא כן מטילה בספק את הטוטאליות של המאבק ושל הדבקות בערכים.

ביקורת נוספת כלפי הפוליטיקה המודרנית היא הדיונים על כל פרט קטן על מנת שאף אחד לא ייפגע/ירגיש מקופח, במחיר של כישלון התכנית במקרים רבים. לעומת זאת, הבדיחות העיקריות על הרומאים עצמם נוטות להתמקד בליקוי בדיבור ושמות מטופשים. לכאורה, יש בכך בגידה בעיקרון הסאטירה, שכן הביקורת על החזקים הרבה פחות נוקבת מן הביקורת על החלשים. אולם, כאן הביקורת היא על עצם הגדרתם כשליטים או כחזקים כאשר הכוח המאיים שלהם נתפס כגחמתי. המחווה שלהם לעם עומדת בניגוד להוצאות המונית להורג על ידי צליבה, אשר לא רק מסיימת את הסרט אלא נוכחת בו כחלק מן העיצוב. הן בשימוש בצליבה והן בסצנת מלחמת הגלדיאטורים, העיצוב האמנותי בסרט לא מתייבש להראות בצורה גרפית את האלימות של התקופה.

סיום הסרט מציג שתי מכות מנצחות גם מבחינת המסר הפילוסופי וגם מבחינת ההנאה. ראשית, הסרט מעמיד במבחן את העיקרון "נכונות למות למען המטרה". בריאן מקריב את עצמו לכאורה למען המאבק, אלא שהוא לא בחר להקריב את עצמו בדרך הזו והמוות שלו לא משרת את המטרה לא במחאה (הרומאים שוגים בזיהוי שלו) ולא בכל דרך אחרת. במקום להציל אותו, שורה של אנשים מצדיעים לו/מקריבים את עצמם כי זה דבר הירואי, מבלי שהם שמים לב כי מלבד ההירואית זה דבר לא יעיל וכי פעולה פשוטה הייתה יכולה לשחרר את בריאן. מעמד הצליבה בסיום הוא לא שחזור של הצליבה של ישו, אלא תיאור של עונש נפוץ שנידון בסרט, אבל זה בהחלט מעמיד לבחינה את האמירה כי ישו סבל למען בני אדם. זה אולי נכון במקרה של ישו, אבל בריאן, כמו רוב בני האדם, סובל מבלי שזה מועיל לאחרים ומבלי שיש לכך סיבה ממשית. הוא בכלל לא היה אמור להיות שם.

הסרט מסתיים בשיר הנפלא, שבאופן אישי מעודד אותי בימים קשים – "תמיד תסתכל על הצד הבהיר של החיים". שיר שהוא גם פארודיה על מחזות זמר וגם שיר כנה, תלוי בנקודת המבט. האמירה של השיר הקומי די משקפת את תפיסת העולם של מונטי פייתון ולא רק בסרט הזה: החיים הם אבסורדיים ונטולי היגיון, אולם המוות הוא סופי והדבר היחיד שלא ניתן לחמוק ממנו. פרט לכך שהחיים נטולי היגיון והכל אקראי, גם סובלים בהם. הפיתרון הוא במציאת שלווה פנימית על ידי מבט על הצד הטוב של החיים, גם אם זה דורש לא להסתכל לאמת בפנים. לא רק שכל אחד צריך לעקוב אחרי עצמו ולא אחרי המנהיג, כל אחד הוא גם התשובה לצרות שלו על ידי שינוי נקודת מהמבט וחשיבה חיובית. במילים אחרות, תן חיוך אבל לא כי הכל לטובה, אלא כי עצם החיוך ישפר את המצב.

פרקים קודמים:
חלק א׳ – הקרקס המעופף
חלק ב׳ – הפייתונים בנטפליקס
חלק ג׳ – הגביע הקדוש