״דוד פרנק״ ו״צלילי מטאל״, סקירת אמזון פריים וידאו כפולה

שירות הסטרימינג של אמזון פריים וידאו עדיין לא הכי מדובר או רווח בישראל, בטח לא ברמת הנטפליקס, אבל התחושה היא שבעקבות ״סרט המשך בוראט״ יש בו קצת יותר עניין. הבעיה הקבועה שלי, כמי שקטלוג סרטי אמזון שלו אמריקאי, היא ההפתעה לרעה בכל פעם שאני מגלה ש״סרט מקורי של אמזון״ איננו זמין בכל טריטוריה, בדגש על ישראל (ובניגוד לנטפליקס). הסטרימינג הוא עדיין עולם לא ממופה עם חוקי מערב פרוע, מתברר לי כל פעם מחדש. היה מאכזב למשל לגלות שפרויקט ״גרזן קטן״ של סטיב מקווין לא קיים משום מה באמזון ישראל. אבל מדי פעם יש סרטים שכן זמינים גם פה וגם שם, לא משנה איזה אותיות כתובות על הסביבון. אז אני חוזר למנהג שהתחלתי בינואר השנה ומאגד כמה כאלה יחד, בזוגות או בשלשות. לאחרונה גם עופר הצטרף למסע בקטלוג ומצא בו את אחד הסרטים המעניינים של הזמן האחרון – ״שנים״. בפוסט זה בחרתי לאחד שני סרטים מדוברים יחסית, מסוף נובמבר ותחילת דצמבר, שאולי לא בהכרח יופיעו בכל סיכומי השנה (ואולי כן, מה אני יודע), אבל בכל מקרה נדמה לי שלכל אחד מהם יש קהל פוטנציאלי. השמות העבריים הם הרשמיים על פי הממשק של אמזון פריים וידאו.

דוד פרנק
Uncle Frank

הסרט הכי מדובר בעונת החגים האמריקאית עד כה הוא הקומדיה ״עונת השמחות״ (Happiest Season), במקור של hulu אבל החל מהסופש גם בישראל בזכות yes וסלקום tv. התקציר מספר על זוג גאה שפוגש לראשונה במשפחה של אחת הדמויות, זו שטרם יצאה מהארון בפני קרוביה. בקטע די מוזר, ״דוד פרנק״ לוקח את אותו התקציר לכיוון אחר לגמרי. במקום זוג לסביות צעירות ועכשוויות כמו בסרט ההוא, כאן תפגשו זוג גייז מבוגר ב-1973 ונסיבות שונות לגמרי למסע הביתה. מה שמוזר הוא שגם הסרט הזה מוגדר קומי, למרות שלכל דבר ועניין מדובר בעיניי בדרמה שמנסה לרגש או להיראות חשובה הרבה יותר מאשר להצחיק, מה שקורה רק מדי פעם. שזה פחות או יותר מה שניתן לצפות לו מן הבמאי והתסריטאי החתום על הסרט – אלן בול.

מעריצי ומעריצות היוצר האמריקאי כבר נטשו את הסקירה כי יש סרט חדש של אלן בול לראות, אז לכל השאר אספר שזה הדבר הכי סביר ולא מסעיר שלו שראיתי. בול הוא היוצר של סדרות כמו ״עמוק באדמה״, ״דם אמיתי״ או ״כאן ועכשיו״, והתסריטאי של ״אמריקן ביוטי״, שהפך לבמאי עם ״Towelhead״. זה אומר שכל פרויקט חדש שלו מעורר עניין, וסרט זה אכן החל את דרכו בפסטיבל סאנדנס. על פניו יש לו את כל הנתונים להצליח יותר מסתם לסקרן. התקציר מבטיח רוד טריפ של צעירה (סופיה ליליס), הדוד הגיי שלה (פול בטאני) והמאהב שלו (פיטר מקדיסי), מניו יורק המתקדמת יחסית לתקופה אל עיירונת בדרום קרוליינה. אבי המשפחה של הדמויות המרכזיות הלך לעולמו וכדי לחלוק לו כבוד אחרון יצטרך הדוד פרנק להתעמת עם קרוביו בנוגע לזהותו המינית. הבעיה היא שזה רק התיאור של הסרט, שבפועל נבנה ומתקדם באופן שלדעתי חותר תחת הכוונות שלו. קצת מוזר שסרט של אלן בול יתקשה מאוד דווקא ברמת התסריט, אבל זה המצב לעניות דעתי.

הסיפור דווקא מתחיל היטב, עם התמקדות בדמות של בת׳. בפרולוג קצר היא מוצגת כתיכוניסטית, ורוב הסרט היא בת 18 שממשיכה את לימודיה הרחק מהבית בו גדלה. בית המשפחה, הממוקם בקריקסוויל, הוא כל מה שאפשר לצפות לו מן האיזור והתקופה – משפחה חמה אך לא מאוד פרוגרסיבית, המון ילדים מתרוצצים וחלומות על להתעופף ולהתפתח הרחק משם. יחד עם הקריינות של מי שמסתמנת כגיבורה הצעירה של היצירה, אפשר ממש לדמיין שמדובר בעיבוד לספר, על אף שמדובר בתסריט מקורי. ספר נכתב על האנשים מאיזורי הספר, ומבהיר כיצד הכותבת יצאה משם אבל נותרה נאמנה למקום הולדתה, או מצויה בקונפליקט עימו.

אולם, הפוקוס עובר אט אט אל הדוד פרנק והצרות שלו, המסתכמות בהתמכרות לשעבר ובפחד לצאת מהארון בפני משפחתו הפרימיטיבית בעיניו. שזה לגיטימי, בתקופת התרחשות העלילה או בכלל, ולכן זו לא ממש נקודת החולשה של הסרט. גם לא הקשר היפה, כפי שהוא מתואר, בין פרנק ובן זוגו, וואלי, או וואליד בשמו האמיתי. אלה החריקות במעברים, בין המוקדים או בטון של הסרט, שלא מאפשרות לו להתגבש. בתור סיפור התבגרות וחניכה, הסרט שוכח או מזניח את הדמות של בת׳, בעיקר ברמת סיום הולם למסע שלה. כסיפור יציאה מהארון בפני המשפחה, או חיפוש גאולה וניסיון להשלמה של פרנק עם זהותו, הקליימיקס שלו היה כה תמוה בעיניי עד כי אני משוכנע שהבעיה אצלי. כסיפור על הגירה והתחלה של חיים חדשים, תוך שמירה על קשר עם התרבות ממנה באת, הדמות של וואלי ממש לא זוכה למספיק נפח כדי לשאת את מלוא המשקל הדרמטי הזה. אני יכול להמשיך אבל האמת היא שבכל אחת מן המעידות השחקנים והופעותיהם מחלצות את הסרט מהבוץ וגוררים אותו אל קו הסיום.

ליליס, כוכבת עולה בזכות סרטי ״זה״ והסדרה ״זה מה שחסר לי עכשיו״ (לא אותו ״זה״ אגב), מצליחה להקסים גם כשהדמות שלה נדחקת לשוליים והופכת למגיבה בלבד להתרחשויות. בטאני ומקדיסי ממש חמודים, יחד לחוד, ומוציאים את המקסימום מצמד סטריאוטיפי – ההומו המיוסר והמסוכסך עם עצמו וההומו המוחצן שלא מבין מה הבעיה בכל סיטואציה. בתפקיד המשפחה הדרומית הכאילו-לא-מכילה אפשר להנות מג׳ודי גריר וסטיב זאהן במצב רוח קומי, או מרגו מרטינדייל וסטיבן רוט כטיפוסים עממיים ומרתיעים/חביבים לסירוגין. ההיכרות של היוצר עם החומרים מהם מורכבת יצירתו רווחת, בול אכן התוודה כי הסרט אישי מאוד עבורו – דמותו של פרנק מבוססת בעקיפין על אביו, גם הוא גדל במדינה דרומית (ג׳ורג׳יה), ועוד דוגמאות מחייו. אבל הידיעה הזו רק הופכת את התוצאה הסופית ממאכזבת קמעה לדי מבאסת.

צלילי מטאל
Sound of Metal

סרטים המתמודדים עם הנושא שנקרא בעבר ״נכות״, עוברים באחרונה את אותם תהליכים כמו החברה כולה ביחס שלה אל אנשים שונים ביכולתם. או ״בעלי מוגבלויות״ כמו שקוראים להם עדיין בישראל (למרות שאנחנו כבר ב-2020 והובהר שזה כינוי שיש בו משהו פוגעני). מה שמעניין במקרה של ״צלילי מטאל״ הוא שהגיבור עובר את המסע החברתי הזה בעצמו, בבואו להתמודד עם אובדן שמיעה. הוא מתייחס לכך כאל חוסר זמני, בעיה שיש לפתור, ואז למגבלה או נכות, בתוספת תקווה להבנה כי מדובר פשוט בשונוּת. אפשר אפילו לומר שיחסו אל החירשות המתהווה שלו נעזר במודל קובלר-רוס וחמשת שלבי האבל המפורסמים שלו, ואפשר גם להבין אותו – הוא מוזיקאי והשמיעה הוא החוש המגדיר אותו ביותר.

ריז אחמד מגלם את הגיבור, רובן, שמתחיל את הסרט עם שוט מרהיב של תיפוף, המכניס מיד לאווירה ולעולם של הדמות. רובן הוא חלק מצמד של מוזיקת ״הבי מטאל״ (כהגדרת הסרט, לאוזני הלא מקצועית היו שם כל מיני השפעות פרוגרסיביות), יחד עם לו (אוליביה קוק), שותפתו ללהקה וגם לחיים. השניים חולקים לא רק את הבמה אלא גם בית נייד וממונע, אותו הם מחנים ללילה לצד האולמות בהם הם מופיעים. אבל באמצע סיבוב ההופעות רובן שומע צפצופים באוזניים. בדיקה רפואית מלמדת אותו על צניחה בשמיעה, בשתי האוזניים. עצת הרופא היא לחדול מיידית מחשיפה לרעש, מקור הפרנסה וההגדרה העצמית של רובן, ומכאן הקונפליקטים רק מתעצבים ומתחדדים בזמן שהאוזניים שלו מתדרדרות. המצב החדש לא רק יציב אותו בסכנת התדרדרות נוספת להתמכרות ישנה, אלא יכריח את רובן להסתגל לחיים אחרים ואף להמציא את עצמו מחדש לחלוטין.

הסיפור בבסיס הסרט אמיתי. הוא שייך ללהקה בשם Jucifer, והיה אמור להיות סרט דוקומנטרי של דרק סיאנפרנס (״בלו ולנטיין״, ״אור בין האוקיינוסים״) לפני כעשור. מי שהפך אותו לסרט עלילתי הוא התסריטאי השותף של סיאנפרנס בסרטו ״המקום בתוך היער״ – דריוס מרדר. למקרה שתהיתם למה הדמות הראשית נראית כמו זו שגילם ריאן גוסלינג בסרט ההוא (למרות שבדיאלוג נטען שהוא דומה לג׳ף גולדבלום, משום מה). זהו סרטו העלילתי הראשון כבמאי של מרדר, דוקומנטריסט בדרך כלל, בעוד סיאנפרנס זכה לקרדיט הפקה וכתיבה. עוד קרדיט על תסריט הוא למלחין הסרט ואחיו של הבמאי, אייברהם מרדר, עימו עבד על פרויקטים קודמים דוגמת ״Loot״ (שזמין גם הוא באמזון פריים וידאו, לפחות בארה״ב).

שותפה משמעותית לא פחות בעיניי בהפקה היא קהילת החירשים בארה״ב, לא רק ברמת הייעוץ אלא גם דרך חלק מהליהוקים, תמיד חיובי בפרויקט מסוג זה. הבולט שבהם הוא פול רייסי, מי שמגלם את ג׳ו, דמות שהיא אופציה למנטור עבור רובן במסע שנכפה עליו. רייסי השתתף בסרטים וסדרות בתפקידים קטנים מאז סוף האייטיז, אבל נדמה שהתפקיד הזה במיוחד בשבילו – כילד שומע להורים חירשים, כמוזיקאי המנגיש את יצירתו לקהל חירש, וכמכור לשעבר שמסייע לאחרים. הוא מוסיף המון לסרט מהרגע שקו העלילה איתו מתחיל, איזו מן בגרות ופיקחון שעד אז חסרו לי ביצירה. אפשר לומר שזה פגם אינהרנטי, משום שרובן ולו אמורים להיות צעירים וחסרי דאגות שחיים בדרכים ועל כסף מזומן בלבד. אבל לצערי לא מצאתי אותם מעניינים, ביחד ולחוד, אלא ריקניים, ילדותיים ואנוכיים – כמיטב הקלישאות על אמנים או מוזיקאים.

קוק לא מצליחה לעשות הרבה עם הדמות שלה ולדעתי מנסה חזק מדי להגיע לעוצמות של השחקן שמולה. אלא שהוא עושה זאת בטבעיות. אחמד צריך לקבל כאן כפיים לא רק על ההשקעה הניכרת, שכללה ללמוד לנגן בתופים ולשוחח בשפת הסימנים אחרי שבועות מחייו בסביבת חירשים, אלא גם על ההופעה הדרמטית, החשופה והברוטאלית. הופעה שמאפשרת להכיל את רובן בכל פעם שהוא מתנהג באופן לא בוגר, או לסלוח לעובדה שהוא לא הבחור שהכי מרתק לעקוב אחריו, עד שחייו משתנים. שאלת הייצוג חייבת לעלות כאן, כלומר האם היה עדיף להשתמש בשחקן חירש, אבל באופן אישי התקשיתי לדמיין את הסצנות שלפני אובדן השמיעה עם שחקן אחר (וגם לא את הליהוק המקורי לסרט – דקוטה ג׳ונסון ומתיאס שונארטס). מלבד הווליום בו רובן מדבר, שהוא תמיד נכון מדי יחסית למי שעוד לא התרגל למצבו, להרגשתי מבחן הייצוג עובר. גם אם זה ממש לא מתפקידי לשפוט אז נלך עם האוקיי שהגיע מכיוון קהילת החירשים.

על עיצוב הדמויות השגרתי בסרט שאמור להיות הכל חוץ מזה, מחפות חלק מתפניות העלילה, שהולכת למקומות מפתיעים, תרתי משמע, וגם נדבכים מסויימים בעשייה הקולנועית. בעיקר עיצוב הסאונד, איך לא. אמון עליו צוות בראשות חאימה באקשט ומישל קאוטולנק מתהילת ״המבוך של פאן״, כולל עבודה נוספת באולפן הפוסט של קרלוס רייגדס, עליה ניצח קרלוס קורטס. אחרי 10 שבועות נולד המיקס, שהרבה בזכותו הסרט מצליח להכניס את הצופה לראש ולחוויה של רובן בכל שלב של ההתמודדות. עבורי זה בלט יותר מאשר אלמנטים אחרים ולכן כמעט הצטערתי שלא צפיתי, או יותר נכון האזנתי, לסרט באולם קולנוע. טובה מערכת השמע הביתית שלי ככל שתהיה (והיא טובה). להרגשתי, ״צלילי מטאל״ הוא מסוג הסרטים שיש להם הפוטנציאל לחבוט בצופה ולהטילו אל רצפת האולם, אך עבורי זה לא קרה. בין אם כי הסרט בחר בדרכים מעודנות יותר, ובין אם ניסה וכשל בכך, תלוי את מי שואלים. מה שבטוח, הוא לגמרי שווה צפייה לאורך מלוא השעתיים שהוא דורש.