• אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • ״Fireball: Visitors from Darker Worlds״
  • יומני האפלצ'ים
  • זורקת
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 35
  • אימת החודש - נובמבר 2020
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2020: מה לראות
  • ״כל החיים לפניו״, סקירת נטפליקס
  • הצעה גורלית
  • פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: שלושה סרטים נוספים
  • מתמודדי האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר - 3
  • ״הכישוף״ זכה לרימייק עכשווי, ההשוואה בלתי נמנעת
  • ״לגמרי תחת שליטה״, סקירה דוקומנטרית
  • סקירה סקנדינבית כפולה: ״תקווה״ ו״צ׳רטר״
  • סקירה כפולה: סרטי אימה חדשים בדרכם לאוסקר

פסטיבל הקולנוע הגאה 2020: ״האם אנחנו אבודים לנצח״, ״אחת מאלף״, ״קוקון״

19 בנובמבר 2020 מאת עופר ליברגל

פוסט ההמלצות שלנו על פסטיבל הקולנוע הגאה 2020 כלל מספר סרטים, אבל נגע מטבעו רק בחלק קטן מן התכניה של הפסטיבל שמציג כ-180 סרטים. מכיוון שהם זמינים באתר הפסטיבל עד יום שבת ה-21 בנובמבר, ומכיוון שמאז תחילת האירוע המקוון הזדמן לי לצפות בעוד מספר סרטים מתוכו, אני מוסיף כמה המלצות, השתיים הראשונות חמות למדי.

האם אנחנו אבודים לנצח
?Are We Lost Forever

הבמאי השוודי דויד פארדמר פותח את סרטו בשוט מוקפד של שני גברים במיטה לבנה, בחדר שכולו לבן. המצמלה מתקדמת לקראתם בתנועה איטית, מעלימה בהדרגה את התמונות המשותפות שלהם על הקיר. השיחה נסובה סביב שאלה שלא הייתה צריכה להישאל ובעיקר סביב התוצאה שלה, המובנת מן הטון של הקול והבעות הפנים, עד שנאמר המשפט "אני אוהב אותך, אבל אין יותר אנחנו". נקודת המוצא הזו מתחילה את הסרט שיוצא מן הפרידה ומנסה לבחון כיצד שני החלקים של המשפט מוסיפים להתקיים: שני הגברים עדיין אוהבים אחד את השני, אולם הם כבר לא בזוגיות. בתחילה, הסרט עוקב אחר ההליך הטכני של פרידה אחרי חיים משותפים באותה דירה, ולאחר מכן מציג פרגמנטים של מפגשים בין השניים או המשך החיים על פני פרקי זמן מתמשכים. לא מוסגר כמה זמן עובר בין סצנה לסצנה, כאשר הזמן שעובר נע בין כמה שעות לכמה שבועות או חודשים.

החיים שאחרי הפרידה נחווים תוך התמקדות בדמותו של אדריאן, הגבר אשר ננטש בידי המפוס, מי שיזם את הפרידה. כבר בהתחלה מובהר כי בתקופה שלפני הפרידה הייתה התדרדרות באופי הקשר. במהלך הסרט נחשף בהדרגה מה היו המעשים של אדריאן אשר תרמו לכך, אולם רוב הזמן מוקדש לניסיון שלו לפעמים להתגבר ולפעמים לחזור בצורה כזו או אחרת, אם מידת שיתוף פעולה שונה מצידו של הפרטנר. האסתטיות של השוט הראשון מפנה את מקומה לגישה יותר ריאליסטית, אף כי הסרט נותן לסביבה להביע את המצב הרגשי של הדמויות.

למרות שמדובר בסרט דל תקציב, ניכר כי הוא צולם לאורך תקופה ארוכה, מה שמאפשר לעונות השנה ולמראה של השחקנים להשתנות. השינוי נותן לשאלה שבכותרת הסרט (שגם הופכת לשיר במהלכו) יותר מתשובה אחת. לא מדובר בסרט הנע לעבר חזרה למערכת היחסים, אבל משהו ממנה שורד בהמשך החיים והקשר של השניים לא כולו אבוד, אבל לובש צורת אחרות. כל זאת למרות שאין בשום שלב השלמה עם המצב, בטח שלא בצורה הדדית. ייתכן ובשלב מסויים המפוס ממשיך בחייו ואף מתפתח כאדם, אולם אנו מבלים זמן עם האדם השני בקשר, זה שנכנס להתקף קנאה חסר פרופורציות ומתנהג בצורה לא נחמדה לאנשים אחרים בחייו. הוא מאוכזב גם מעצמו וגם מסיום הקשר לו הוא מתקשה למצוא תחליף, למרות שחיי המין שלו עדיין קיימים ועולה גם אופציה זוגית אחרת (ובכל זאת קצת דומה).

המבנה הפרגמנטרי של הסרט מוביל לכך כי כל סצנה בו מרגישה חשובה, או מלמדת משהו אחר על הסיטואציה. לא כולן אחידות ברמה, אולם הטובות שבהן שוברת לב, גם בגלל שהן מעוררות הזדהות וביקורת על הגיבור בו זמנית. גם הסצנות הפחות טובות מקנות תחושה של אינטימיות בין הדמויות (כולל כמה סצנות מין מפורשות) והופכת את הסרט לממתק עצוב ומשובח. אני הרגשתי שזה סרט משלים ומנוגד ל"סוף שבוע" של אנדרו הייג. הסרט הבריטי ההוא התרחש לאורך זמן קצוב ועוסק במה שהוא אולי תחילה של קשר או פספוס של אפשרות, ואילו הסרט הזה מתרחש לאורך תקופה ארוכה ומראה ספק סיום של קשר. למרות השוני, משהו בשני הסרטים הללו משדר על תדר דומה.

אחת מאלף
One in a Thousand

לא מעט סרטים על בנות 17 יש בפסטיבל, רבים מהם מגיעים מאמריקה הלטינית ואולי קל להתבלבל בניהם. הסרט הארגנטינאי הזה אכן מכיל מספר קווי דמיון ל"קוראים לי בגדד" הברזילאי, עליו המלצתי טרם בפתיחת הפסטיבל. לשני הסרטים יש מבנה אפיזודיאלי ומספר סצנות ארוכות יחסית, הם מתמקדים בדמות אשר עדיין חוקרת את ההעדפות המיניות שלה ואת הכיוון שלה בחיים בכלל, ויש בסביבה החברתית הקרובה שלה הומוסקסואלים. בשני הסרטים השיכון בו חיה הגיבורה משמש כאלמנט בעלילה וכנושא בסרט, בשניהם יש משפחה לא בדיק שגרתית אבל אוהבת המקנה תחושה של עושר גם בסביבה ענייה, ובשניהם ספורט ממלא תפקיד חשוב בחיים של הגיבורה – סקייטבורד בסרט הברזילאי, כדורסל בנוכחי. יחד עם זאת, מדובר בסרטים שונים לחלוטין בזכות הדגש הסגנוני של הבמאיות. במאית הסרט הארגנטינאי, קלריסה נבאס, מציגה קולנוע שמושפע לדעתי מעט יותר מקולנוע אירופאי עכשווי, בעיקר במקומות בהם היא בוחרת לתת לקהל להשלים פערים גם בתוך הסצנה, או לספר חלק ניכר מן הסיפור מחוץ לפריים.

גיבורת הסרט היא איריס, בת 17 החיה בחדר בודד עם שני בני דודים בגיל דומה, שניהם הומוסקסואלים שלא מתביישים להפגין את הנטייה הזו באופן גלוי יחסית מול איריס וגם בחוץ. איריס עצמה לא מסגירה בגלוי את ההעדפה שלה, אבל מתחילה להיות מסוקרנת מנערה מעט יותר מבוגרת שחזרה לשכונה – רנטה. על רנטה נאמר כי היו לה הרבה מאהבות ומאהבים וכי חלק מן הסיבה לשיבה שלה נעוצה בכך שהיא נדבקה באיידס. למרות שחלק ממנה מאמין לשמועה, איריס בכל זאת מנסה לממש את המשיכה שלה לרנטה ולהתקרב אליה, תוך שהיא לא יודעת לכמה ממה שמספרים עליה להאמין. רנטה ללא ספק הרבה יותר מנוסה מאיריס, אולם אין סימנים ברורים לכך שהיא מתמודדת עם מחלה.

הכותרת "אחת מאלף" יכולה להתייחס גם לשאיפה להיות מיוחדת יותר מכל האחרות, אך גם לחשש של איריס להיות עבור רנטה רק עוד אחת בשורה ארוכה של פרטנרים משני המינים, תוך התנהגות מינית בוטה יותר בפומבי ממה שאיריס מסוגלת לבטא בעצמה. ההתנהגות של רנטה היא בו זמנית מושכת ומסוכנת – גם מה שאיריס רוצה להיות וגם מה שאיריס חושבת שהוא מוגזם, אף כי היא מרגישה שאין זה תפקידה לשפוט. אולם, הצל של פרטנרים רבים מרחף מעל הקשר ביותר מדרך אחת, ובנקודה מסוימת בסרט איריס צריכה להתמודד עם סכנה אחרת אותה דומה כי כלל לא לקחה בחשבון, אך היא בהחלט אפשרות עקב האופי של שכונת המגורים והיחס לחיים של רנטה. כמו איריס, גם הסרט כולו חף מהטפה, שיפוט, או מבט חד מימדי. לעתים דומה כי זה לא הייצוג "הנכון" פוליטית של הסיטואציות, אבל הסרט הזה לא רק מראה תמונת מצב חברתית, אלא גם מעלה שאלות לגבי הדרך בה ראוי לנהוג, שאלות שלא בהכרח יש עליהן תשובה של נכון ולא נכון.

הסרט נבנה לאט ובמחצית השנייה שלו יש כמה רגעים של קולנוע גדול בעיניי, אשר מגיע דווקא כשהבמאית בורחת מסצנות מלודרמטיות או סנסציוניות. למעשה, המיטב של הסרט כולל פריימים ריקים לגמרי או פרטים מהותיים להבנת העלילה אשר נותרים באפלה, תרתי משמע. הסרט גם משחק עם הקונבנציות של סרטי ההתבגרות, שכן משהו בגיבורה היה בוגר ומודע לעצמו גם בתחילת העלילה, למרות מעט ניסיון חיים. השינוי בנרטיב מצד אחד עוזר לה לבטא את האישיות שלה, אבל לאו דווקא משנה את האופי שלה בצורה קיצונית, אף כי היא בסופו של דבר מגלה יותר ויותר אומץ בתחומים הדומים-אך-שונים של יוזמה רומנטית ומינית והתמודדות עם סכנות שונות.

קוקון
Cocoon

לא רק באמריקה הלטינית יש מתבגרות, גם בברלין. סרטה של הבמאית לאוני קריפנדורף עוסק בנערה צעירה יותר מזה של עמיתתה מארגנטינה. נורה רק בת 14 והשבועות בקיץ בהם מתרחש הסרט מהותיים בחיים שלה וכוללים הרבה חוויות התבגרות ראשונות: ההבנה של המשיכה המינית לנשים, המחזור הראשון, ההתאהבות הראשונה. אף כי היא חיה בעיר אשר נתפסת כסמל של אירופה הסובלנית כלפי השונה, הסרט גם מציג מספר מקרים בהם החברה לא בדיוק מבינה או מעודדת את נורה לממש את עצמה ואת הגדרת הזהות שלה. פעם אחר פעם מסתבר כי הנערה כבר מכירה את הרגשות שלה טוב יותר מאחרים.

למעשה, נורה גם מבינה רגשות של אחרים יותר טוב ממה שהם מבינים, רק שאלו לא תמיד יודעים כיצד לבטא את זה. היא חיה בחדר אחד עם אחותה הגדולה, כאשר האם של השתיים נוכחת מדי פעם בבית אך עסוקה מדי בשתייה ובשהות בפאב מכדאי להיות אמא של ממש. נורה לא רק מבינה את התהליכים שהיא עוברת, אלא גם את התמיכה שהנשים המבוגרות יותר במשפחה מסוגלות או לא מסוגלות לתת לה. הקשר עם אחותה מתדהק עוד יותר כאשר נורה נפצעת (מעט באשמת האחות). כיוון שאינה יכולה ללכת לטיול השנתי, היא מוצמדת בבית הספר לכיתה של אחותה הגדולה.

בשכבה הבוגרת יותר, נורה כן מוצאת סמכות שהופכת למדריכה עבורה: רומי, נערה חדשה בשכונה, מבוגרת מעט יותר ופתוחה לחלוטין עם המיניות שלה, כולל עידוד בשלב מסוים לרגשות שנורה מפתחת כלפיה. מדובר בקשר שהוא גם חיובי ובונה אישיות עבור נורה, אך גם מכיל מראשיתו מימד בעייתי. מובהר כי שתי הנערות מצויות במקום שונה בחיים וגם במידת הצורך בקשר, ומה שהוא מהותי עבור נורה הוא אולי כבר שגרה עבור רומי. היא נראית כמו סמכות של ידע, אבל גם היא מתבגרת ולא תמיד בוגרת נפשית כפי שהיא מציגה זאת. השתיים מוצאות מכנה משותף במספר תחומים, החל מעזרה פרקטית, דרך ביטוי אמנותי ודרכי בילוי.

מבין כל סרטי ההתבגרות שראיתי מתכנית הפסטיבל, "קוקון" הוא המסורתי ביותר במבנה שלו. הוא מוצג מעין מסגרת שהופכת אותו לזיכרון מתקתק מן הקיץ בו הכל השתנה, למרות שיש בו לא מעט רגעים של מבוכה, עצב או הזנחה. קריפנדורף לא מהססת להשתמש במוטיבים מעט שחוקים (פרפרים) או בחירות מוזיקליות צפויות. אף על פי כן, הסרט מרגיש אותנטי ומרגש רוב הזמן, הן בזכות השחקניות הצעירות והן בזכות התסריט ובמיוחד כמה סצנות שכל אחת מהן מציגה הן את החכמה והן את התמימות והפחד של הגיבורה הראשית. בכל פעם שדומה כי הסרט הולך לכיוון של ביקורת חברתית או עצב שקשה להתמודד איתו, מגיעה סצנה של אור. בכל רגע בו הסיפור הופך למתקתק, מגיעים משפט או מחווה של שחקנית שמראה כי המציאות יותר מורכבת וכך גם המבט עליה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.