קסמים קשים: "הכישוף" נגד "The Craft: Legacy" 

לצד כל הדברים המשונים שמתרחשים ב-2020, אנחנו גם בשלהי השיבה המחודשת של מכשפות לתרבות הפופולרית. בטלוויזיה, "סברינה" תשוב לעוד עונה אחרונה והעיבוד של "מכושפות" הוא משהו שבאמת קרה. בקולנוע יש לנו את הגרסה של זמקיס ל"המכשפות" ואת הסיבה לשמה נתכנסנו: "The Craft: Legacy". בגוגל ובוויקיפדיה קוראים לו "הכישוף: מורשת", אני אקרא לו מעכשיו בקנטרנות "הכישוף – הדור הבא".

כישוף הוא כוח מתעתע ומבלבל כשם שהוא מרתק. ביצירות שונות הקו לא תמיד ברור בין כוח או פוטנציאל מולד לבין כוח שמושג על ידי ידע נרכש ולמידה שכוללת נבירה בספרים עתיקים עבי כרס ואיסוף אובססיבי של חומרי גלם בדרגות שונות של דוחי. וכשכישוף מזוהה עם נשים – הכל נהיה מעניין עוד יותר. השילוב של נשים וכוח מספיק מאיים כדי לייצר סכנה ממשית לחיים שלנו במציאות, והייצוגים הקולנועיים שלו על ידי מכשפות מספקים לא פעם מסרים ומטאפורות על הנושאים האלה בדיוק: על יחסי כוחות ומתי הם מתורגמים על ידי מי שלא מחזיק בהם כרוע, או איך הסביבה מגיבה כשאישה מעזה לא להסתיר את העובדה שיש לה כוח, יכולות שהיא השיגה בעצמה, או באמצעות חיבור עתיק לחבורה סודית כלשהי. 

מכשפות לא תמיד מככבות רק בסרטי אימה, אבל כשכן, מוגשים מגוון מטעמים מקריפים על התבגרות, זקנה, קנאה ועוד. בכלל, נשים וז'אנר האימה הולכים טוב יחד. ברצינות, חכו עם העקיצות המתבקשות. היינו שם כקהל מההתחלה, כי למרות שיש נטייה לחשוב אחרת, צופות אוהבות אימה. אין לי בשליפה את הנתונים אבל כן, אנחנו שם. אולי זה קשור לכך שאימה וחרדה נתפסים כחלק כמעט יומיומי מההתנהלות שלנו, עיינו ערך התחושות של אישה שהולכת לבד ברחוב חשוך בלילה. מהצד השני, יש את האופן שבו אנחנו נתפסות בתור ה"אחר" מעורר הפלצות, עיינו ערך בדיחות סרות טעם על משהו שמדמם שבעה ימים ולא מת. תודה על זה.

אנחנו נוכחות גם כייצוג על המסך. אימה הוא אחד הז'אנרים בו נשים מדברות יותר – פשוט יש לנו יותר שורות טקסט בתסריטים. ויש המון סרטים בהם נשים הן הדמויות הראשיות. רגע, אני יודעת, אני יודעת שבחלק ניכר מדובר בייצוג שאפשר לכנות "בעייתי" בעדינות. וכן, אפשר להתווכח אם צרחות נחשבות כשורת טקסט. נכתבו מאמרים, שלא לומר, ספרים ("Men, Women and Chainsaws" הוא יופי של קריאה קלאסית ונגישה על הנושא) שמבקשים שלא נתלהב כל כך מהרעיון של הנערה הסופית, אותה Final Girl מדוברת ששורדת בסוף, כי בהרבה מקרים יצרו אותה גברים. בסופו של דבר ההופעה שלה על המסך משרתת אותם ועוזרת להם להתחבר מחדש דווקא לתחושות ודרכי פעולה שנתפסות כגבריות. היא שם בשבילם, פחות בשביל נשים. וזה בלי שציינתי את הדברים המחרידים שנשים עוברות בחלק גדול מהסרטים, נניח תקיפה מינית, משהו שהוא כמעט בון-טון עבורן, ופחות עבור הגברים.

ובכל זאת, אני יכולה להשטיח את זה ולומר שאין ייצוג רע כשם שאין פרסום רע. זה כמובן לא מדויק, ייצוג יכול לעשות נזק באופן שבו אנחנו חושבות וחושבים על האחר או על עצמנו. אבל בהרבה מהסרטים, גם אם אפשר להניח שכוונת היוצרים היא אחת, אפשר לקרוא בתוצאה מסרים אחרים שמבעבעים מתחת לפני השטח. וכשכל כך הרבה דמויות של נשים מככבות בז'אנר מסוים, קל יותר למצוא ביניהן כאלו שמספקות ייצוג שאפשר להריע לו בחדווה גלויה, או כאלו שמעלות לדיון נושאים פוליטיים שצפים הישר מתת ההכרה שלנו. עם השנים חלה התקדמות ואפשר לראות יותר סרטים בהם דמויות של נשים מקבלות מקום מרכזי לא רק בתור מישהי ששורדת באופן כמעט פאסיבי משהו שקורה לה, אלא כאלו שמגלות יותר יוזמה ומובילות מהלכים. שוב, אני מדברת בהכללה מאוד גסה כאן.

המקום שבו יש פחות נשים בז'אנר הוא עדיין בכיסא הבמאית וגם התסריטאית. זו לא בעיה של הז'אנר לבדו אלא של הקולנוע (ותחומים נוספים) בכלל. זה מה שתורם לחלק מהתחושה שמה שאני רואה על המסך אולי מרתק אותי ומוצא חן בעיניי, אבל אני צריכה לא פעם לדלות מתוכו כמעט בכוח מרכיבים שיהפכו את הגיבורה למישהי שאני באמת יכולה להזדהות איתה, מישהי שתגיד לי משהו גם על עצמי ועל המצב האנושי, ולא רק תדמם יפה או תתקע מגוון פאלוסים במפלצת/רוצח/מה שזה לא יהיה שרודף אחריה. ולכן שמחתי במיוחד כשהכריזו לפני כשנה (או יותר, מי זוכרת, תחושת הזמן הפסיקה לעבוד מאז שסגרו אותנו בבתים והכל הפך להיות מדבק) על עיבוד מחודש ל"הכישוף" (The Craft) עם תסריט ובימוי של זואי ליסטר ג'ונס. ג'ונס היא שחקנית עם קילומטרז' מה, אבל טרייה יחסית בענייני הכתיבה והבימוי שהתחילו אצלה ב-2017 עם "Band Aid" – קומדיה בכיכובה על זוג שמנסה להפסיק לריב על ידי הפיכת כל הריבים שלהם לשירים.

כבר אין לי ציפיות גדולות מעיבודים מחודשים, אתחולים רכים או קשים, ריקוולים או כל ניסוח אחר של ״גרסה חדשה״ שמנסה להפיח חיים ביצירה שהייתה מצוינת כמו שהיא. האכזבה המתוכננת מראש לא נובעת משמרנות, להיפך. יש לא מעט סרטים שעדכון גרסה יכול לעשות להם טוב ולחשוף אותם לקהל חדש שאולי יתעניין וירצה לחזות אחר כך גם במקור. אבל ביותר מדי מקרים העיבוד הוא חיקוי חיוור של הגרסה המקורית. כמו מה שתיאר אור כשצפה ב"המכשפות" החדש, סרט שהשינויים שהוא בוחר לבצע נטולי חזון, מוציאים את החלקים שעבדו בסרט המקורי, ומחליפים אותם בחריקות מתאמצות או משעממות.

דוגמה מוצלחת היא "בלתי נראה", בבימוי לי וואנל ובהפקת בלומהאוס, אימפריית האימה של ג'ייסון בלום שגם אחראית על העיבוד המחודש ל"הכישוף". אלא שהשינוי ב"בלתי נראה" הוא משהו אחר. מדובר בלקיחת השראה מחומרי המקור והתייחסות אליהם כאל מה שהם – מיתוס מן העבר, אב טיפוס של מפלצת שכעת אפשר לדמיין באופן חדש כמעט לחלוטין ולהיעזר בה כדי לספר סיפור חדש ולומר משהו עדכני על המצב האנושי. ככה עושים עיבוד מוצדק. אבל בואו ננסה לחשוב עוד כמה פעמים זה קרה? מה עולה לראש, הצלחות או אכזבות?

הקסם המקורי

בכל זאת, אופטימית מלאת חמלה שכמותי, שמחתי וקיוויתי לקצת טוב. אולי בגלל שצפיתי ב"הכישוף" המקורי לא ביציאתו ב-1996, איכשהו פספסתי אותו אז וחבל. אני חושבת שהוא היה מזרז את עדכון המלתחה שלי לכיוון הרבה יותר גותי, נקרא לזה, וגם מספק לי כר פורה לזעם נעורים. אבל בצפייה בוגרת יחסית ומפוכחת ראיתי אותו על פגמיו. את הסרט ביים אנדרו פלמינג, שמאז מביים בעיקר לטלוויזיה (כולל כמה פרקים של "אמילי בפריז", הבנתי שאנשים רואים את זה), לפי תסריט שכתב יחד עם פיטר פילרדי. הסרט מלהיב, מלא תפניות ויש בו גיבורות נערות שחוות סיפור התבגרות מוגבר, נקרא לזה, עם כוחות שרובן לא יודעות איך להתמודד איתם כראוי. הן מעוררות הזדהות, כל אחת בדרכה, המוטיבציות שלהן ברורות, אבל הן גם מעוררות הרבה אי נוחות ככל שהעלילה מסתבכת. ואוהו איך שהיא מסתבכת. 

שרה (רובין טאני) היא הנערה החדשה בבית הספר, ודי ברור שיש לה כוחות, הרבה לפני שהיא מתחילה ללמוד ולנבור בספרים. שלישייה של נערות חובבות כישופים שכן עושות את שיעורי הבית שלהן מאמצות אותה כצלע הרביעית, שעל הדרך משלימה אותן לרביעייה שלמה ורבת כוח. כשננסי (פיירוזה בלק), בוני (נב קמפבל) ורושל (רייצ'ל טרו) אומרות לנהג אוטובוס שהן ה-wierdos, המשונות ואלו שאנשים מרימים לגביהן גבה, אפשר להבין איך השורה הקטנה הזו הפכה לאיקונית ומתנוססת עד היום על בגדים שחורים, רצוי עם גימור של תחרה או קטיפה. כן, יש להן אסתטיקה נהדרת של נערות מרדניות בבית ספר שמרני. אבל האופן שבו הן מתלבשות ומתריסות נובע מקצת יותר מענייני התבגרות מעיקים רגילים. כל אחת מהן נושאת איתה קושי, אפילו טראומה: כוויות, מופעים של גזענות והתעללות מינית. אי אפשר להאשים אותן כשהן מבקשות לעצמן קצת עזרה מכוחות חיצוניים פנטסטיים, ושחלקן נשאבות אל הכוח בכל הכוח. מרוב שחלקן תאבות שליטה, כל כך נואשות להשיב לעצמן או ליצור מחדש משהו שנלקח מהן, הן מדרדרות עד הקצה – ומאבדות את אותה שליטה שהייתה כל כך נחשקת.  

התאווה המוצדקת לכוח מתרכזת במאבק בין ננסי לשרה בסופו של דבר, ישנה מול חדשה שחשה מאוימת משינוי הסטטוס קוו. או בקיצור, קנאה וחוסר ביטחון, גם גישות שונות להתמודדות עם גברים שפוגעים בהן – וזו דרך עדינה לתאר את מה שקורה שם. מה שצורם לי היום בקונפליקט ביניהן הוא שיש בו מן הקלישאה של נשים שלא מסוגלות להסתדר, מה שפוגע בחברות החזקה שניצבת במרכז הסרט. הוא קצת מבקש לומר לנו לא לסמוך על פרגון ואמון, כי בסופו של דבר נפנה אחת נגד השנייה. זה חבל, אבל מה שכן עובד בו עדיין (חוץ מהסטייל, הו, ליפסטיק שחור, מגפיים עם חצאיות וחולצות מכופתרות) הוא שברור שאלו בחירות של ארבע הדמויות. הן אמנם מסתכסכות עד לכדי כאוס והמהלכים שלהן עולים בחיים של לפחות בחור בעייתי אחד, ממה שאני זוכרת, אבל המוטיבציה שלהן ברורה ונובעת מתוך פיתוח הדמויות עצמן. האחריות היא שלהן כשם שהקושי והניסיון להתגבר עליו הוא שלהן. כל מהלך שקורה בסרט מרגיש מורווח.

כשלחשים משתבשים

נחשו היכן זה לא קורה? "הכישוף – הדור הבא" מנסה לעשות תיקון לחומר המקור עליו הוא יושב. ובזמן שאני יכולה להבין שהיו פה, כנראה, איפשהו, כוונות טובות, הסרט מצליח בצורה עקבית להסיר את כל מה שהיה מעניין וטוב בסרט המקורי, ולמלא את הפערים שהוא הותיר באופן שטחי כל כך, שלא ברור איך הוא מצליח להיראות מתאמץ. הוא סובב סביב לילי (קיילי ספייני, שעושה עבודה מצוינת עם הכלום ושום דבר שהוא התסריט), שמגיעה עם אמא שלה (מישל מונאהן) לגור בבית של בן הזוג החדש (דייויד דוכובני שמופיע במערכה הראשונה, יתגלה כדמות בעייתית במערכה השנייה) עם שלושת הבנים שלו. בזמן שמתברר שהוא מרצה מעורר השראה לקבוצות של גברים על גבריות, קצת כמו הדמות של טום קרוז ב"מגנוליה" מינוס הצעקות והקוקו, לילי מתחילה מחדש גם בבית וגם בבית הספר. אמא שלה לא משחקת תפקיד גדול יותר מדי למעט היותה סוג של סמרטוט פאסיבי כאשר החבר שלה מנסה להיות סמכותי. והלוואי שיכולתי לומר שהיא היחידה שלא כתובה טוב, אבל שום דבר לא משתפר כאשר לילי מגיעה לבית הספר ומאומצת במיידי על ידי שלוש נערות לא פופולריות. אני יודעת שהן כאלו, כי הן אמרו לנו. 

הנערות אינן דמויות, הן גזירי קרטון שמטרתן לשמש רקע לדמות של לילי ולאזכר כמה מפריטי הלבוש מהסרט הקודם. הן מדברות בצורה אמינה כמו בנות נוער בימינו אנו, עד כמה שאני יכולה להעיד משהו על דיבור של בנות נוער, אבל כל מה שהן אומרות הוא בליל של קריאות התלהבות, קצת כשפים מדוקלמים כדי לסמן שהן אכן מתעניינות בזה, והערות על אחריות ומודעות חברתית ופוליטית. אין לאף אחת מהן באמת אופי או מניע. אנחנו רואים שני מקרים קטנים של נבזיות כלפיהן ואחת מהן מחבבת את אחד מהבנים של דוכובני אבל זה לא מאוד משכנע או מספק כדי להכיר אותן וכדי שיהיה לנו אכפת. הן מתחברות ללילי כי הן מבינות שיש לה כוח וחסרה להן מכשפה אחת, ומאותו רגע הן הופכות לחברות הכי טובות כולל מונטאז' לצלילי שיר שמלחשש משהו על להיות בת 17 פעם אחת, או על איזה כיף שיש המון חברות או משהו כזה. למקרה שלא הבנו מהחיבוקים והנצנצים. 

כן, קראתם נכון, הסרט החליף את המורבידיות החיננית של גיל העשרה הגותי, או האימו שהתעדכן אחריו, בנצנצים וצבעי פסטל עם מודעות עצמית. הוא כל כך מנסה לספר לנו משהו על החשיבות של פמיניזם ואחווה נשית, או בכלל למודעות לנטייה מינית ומגדר, שכאשר מגיע הדוש הבלתי נמנע (ניקולס גליצין) שמציק ללילי על עניינים שקשורים למחזור, איך לא – הנקמה שלהן היא להפוך אותה לגרסה המודעת והרגישה של עצמו. כן, הוא מתחיל לדבר על טריגרים ולקבל עוגיות פמיניסטיות. עכשיו, זה כן מבדר לרגע, וגם מוביל לשיחה על ביסקסואליות, משהו שלא קורה מספיק. אבל הדרך שבה כל זה קורה כל כך מדוקלמת, כל כך נשמעת כמו ססמאות ריקות שירדו בעריכת ספר מבוא למגדר, שאי אפשר לקחת אותן ברצינות. מהצד השני, גם אי אפשר ליהנות מהן כי הסרט לא הולך לשום מקום, לא לקאמפיות ולא לקיצוניות משום סוג, אבל גם לא מייצר דיון אינטיליגנטי כפי שהוא חושב שהוא עושה.

אני בעד סרטים חכמים על נוער לבני נוער. באמת. אפשר לעשות את זה ולדבר על פמיניזם בלי להישמע כמו שיעור החינוך הכי מרדים בעולם. זה קרה יחסית לא מזמן עם "חורשות את הלילה" המשמח. והעובדה שזה אפשרי רק הופכת את העיבוד הזה לבלתי נסלח פי כמה. חומרי המקור כולם משוועים לטיפול מודע לעצמו, אבל לא ככה. אין כאן באמת מודעות עצמית אלא רק ניסוחים משמימים כמו "אנחנו צריכות להשתמש בקסם באופן אחראי" או משפטי פלא כמו "אנחנו הגברים אמורים להיות השליטים שלכן, ואתן לא אמורות להיות שום דבר!". אל תתפסו אותי במילה, למעט שליטים, אבל זה באמת נאמר. ככה בדיוק. אני יודעת שג'ייסון בלום ספג הרבה אש כשהוא גמגם תירוץ נוסח "חיפשנו ולא מצאנו" כששאלו אותו למה אין אצלו בחברת ההפקות כמעט שום במאיות. קצת אחר כך הוא התנצל כמו שצריך ועוד קצת אחר כך הגיעה ההכרזה על העבודה על "הכישוף הדור הבא". ואני תוהה אם היה פה לחץ מאוד גדול או הנחה כלשהי שבגלל שזה סרט שאישה יצרה הוא צריך לדבר את הסאבטקסט שלו בכזה רעש שלא יישאר מקום לשום דבר אחר, כמו עלילה מעניינת או פיתוח דמויות.

אם כבר ציינתי את העלילה, מה שהיא עושה הוא לקחת את הקונפליקטים שהיו ממקור פנימי ולהרחיק אותן מחבורת המכשפות עד כמה שאפשר. מה שלילי צריכה להתמודד איתו כאן הוא לא מאבקי כוח בתוך החבורה, הו לא. הן אחראיות, מודעות לכוח שלהן במידה כזו או אחרת ומשעממות. לילי תצטרך להתמודד עם דברים מוזרים שקשורים אליה ולכוח שלה בתוך הבית. זה אולי נשמע כמו רעיון טוב על הנייר, אבל בהיעדר עניין נוסף או דינמיקה מעבר לריקודים במסיבה ואז קצת בכי ונהי בינה לבין החברות החדשות שלה, הוא לא היה מחזיק גם אם הגילויים שהוא מספק היו באמת מבהילים, מקוריים או מפתיעים. הרעיון לתת ללילי קונפליקט חיצוני, איזה פאלוס שפשוטו כמשמעו מאיים עליה רק בגלל שהיא קיימת, מעקר את כל המתח והרעננות שהייתה בסרט הקודם. הכוח שלה לא מקבל התייחסות ראויה למרות שלכאורה מתעסקים בו כל הזמן. קשה להבין מה היא יכולה ולא יכולה לעשות בזכות עצמה והאם האחרות גם בעלות כוחות או "רק" מלמדות את עצמן, למרות שזה נרמז. 

מה שאנחנו נותרים איתו הוא מהלכים נרטיביים שחלקם נשארים לא מוסברים, וחלקם סתם צפויים ונעים בין מעוררי גיחוך לפיהוק. ואני מתכוונת לכך באופן מילולי. בתחילת הצפייה היינו שלושה, תוך רבע שעה נותרנו שתיים, ובסוף היא נמנמה, כי עדיף היה לעצום עיניים מאשר להמשיך ולראות מה עשו לאחד הסרטים האהובים עליה מגיל 16. כי אם כל מה שתיארתי לא מספיק, לוקח לסרט כשלושת רבעי שעה עד שמשהו שאינו אקספוזיציה קורה. חוץ מזה, האפקטים מאוד עצובים, בסרט לא מפחיד (לא שהוא חייב להיות, אבל למקרה שתהיתם) למעט הקפצה אחת שנמצאת במנותק לחלוטין מהעלילה ומעולם לא מוסברת. כשהוא נהיה אלים הוא ממסך את המתרחש תחת מעטה של אש ועוד נצנצים, כנראה כדי שיישאר בדירוג בטוח לגילים נמוכים, למרות שהוא לא הולם לשום גיל, כי לא קורה בו שום דבר שמצדיק ישיבה מול המסך למשך 97 דקות. כל קריצה בו לסרט מ-1996 רק מדגישה עד כמה מדובר בצל חיוור.

"הכישוף" המקורי דיבר לטוב ולרע על האופן שבו נערות מתמודדות, יחד וכל אחת לחוד, עם המהמורות הקשוחות שהחיים מזמנים להן, בעולם שמראש תופס אותן כאחרות וחלשות. הוא עושה זאת בכמה דרכים, ומציג לפחות מראית עין של מורכבות. "הכישוף – הדור הבא" מדבר על כך שנשים הן טובות כי הן רכות וחמודות ומתאפרות יפה. גברים, לעומת זאת, הם שק של נחשים (כן אני יודעת למי המשפט הזה מכוון במקור זו אינה טעות) פחדנים וכוחניים, שמסוגלים להשתנות רק כאשר נשים עושות עליהם מניפולציות. אין כאן שום מורכבות או קריאה להתפתחות. עם כל הכוונות הטובות כל מה שהסרט עושה הוא לקבע תפיסות מיושנות, אם בכלל אפשר לנסות לחשוב עליו כעל סרט שמבקש לומר משהו. ובדרך לא קורה לגיבורה שלו באמת שום דבר. היא לכאורה מתפתחת, אבל לא באמת, היא לא באמת משתנה.

הדבר הכי עצוב בכל זה, הוא שיהיו מי שייהנו להשתמש בכישלון של הסרט החדש כטענה על תרבות הפי.סי. והפמיניזם שהורסים כל חלקה טובה. זה לא מה שקורה פה. זה פשוט סרט שלא כתוב טוב. כאשר במאים עושים סרט מחורבן מתייחסים אליו כאל סרט מחורבן, ואז בדרך כלל הם ממשיכים הלאה ועושים עוד אחד, הסרט לא הופך לייצוג של האופן שבו גברים מביימים סרטים. כשבמאית עושה סרט מחורבן, בהרבה מקרים הקריירה שלה מחוסלת ועל הדרך משליכים מהיצירה הכושלת שלה על "יצירה נשית". אז תחסכו את זה מאיתנו הפעם, בואו נתייחס לסרט הזה כסתם עוד סרט גרוע. באמת שסבלנו מספיק.