"שנים" (Time), סקירת אמזון פריים וידאו

בשנת 2017 יצרה הבמאית גארט ברדלי את הסרט התיעודי הקצר זוכה הפרסים "לבד" (Alone), אודות אישה צעירה העומדת להתחתן עם אסיר לפני משפט שכנראה יכניס אותו לכלא לתקופה ארוכה. מאוד אהבתי את הסרט הקצר הזה שלא התפשר על תפיסה אסתטית ושימוש מורכב בפסקול על מנת להעביר סיפור פשוט ומצב רגשי. מצב הן של אישה פרטית והן של הקהילה האפריקאית-אמריקאית בדרום ארצות הברית, קהילה שכלא הוא מציאות עבור רבים בה. כאשר הימרנו כאן על המועמדים לאוסקר באותה שנה הימרתי כי הסרט יהיה מועמד לאוסקר ואף חשבתי כי הוא עשוי לזכות. הוא לא היה מועמד בסופו של דבר, אף כי זכה להכרה רבה ואתם עדיין יכולים לצפות בו דרך וימאו או האתר של הניו יורק טיימס.

באותו סרט קצר, הגיבורה מתעמת עם משפחה וחברים וגם מקבלת ייעוץ מאישה שבעלה מצוי זה תקופה ארוכה בכלא. זוהי פוקס ריץ', אישה שריתקה את ברדלי והבמאית החליטה לביים אודותיה סרט באורך מלא. הסרט הארוך עלה לא מכבר לשרתים של אמזון פריים וידאו שם זכה לשם העברי "שנים", שמעביר חלק מן הכוונה בשם הלועזי Time – שכן הסרט עוסק לא רק בהיותה של פוקס ריץ' אשת אסיר שמרצה את עונשו, אלא גם בהתמודדות עם השגרה הארוכה של גידול ילדים לאורך עשרות שנים כשהבעל בכלא. גם סרט זה כבר זיכה את ברדלי במספר פרסים, בראשם פרס הבימוי התיעודי בפסטיבל סאנדנס.

הבעיה החברתית אשר סרטיה של ברדלי מעלים עלתה לאחרונה במספר סרטים תיעודיים אחרים. המוכר שבהם הוא ״התיקון ה-13״ של אווה דוברניי, סרט שמנסה להוכיח את הטענה אשר פוקס ריץ' מעלה על סמך החוויה האישית שלה – מערכת הכליאה בארה"ב מרגישה כמו המשך לתקופת העבדות ולא כמערכת המעוניינת/מבצעת שיקום של האסירים. דומה כי בדרלי מבינה שהדרך הטובה ביותר להעלות את הנושא שוב לשיח הציבורי היא להתעלות מעליו. הסרט שלה לכאורה לא מספר את הסיפור הכללי והמערכתי, אלא סיפור אינטימי מאוד של משפחה אחת. רוב הזמן הסרט לא זועק את הקשר לקהילה גדולה יותר, אבל כאשר הוא עושה זאת התוצאה אפקטיבית.

בנוסף, ברדלי תמיד מזכירה לקהל כי היא עושה קולנוע עם ראייה אמנותית. כמו הסרט הקצר שלה, גם הסרט הזה מצולם בשחור-לבן המדגיש את המלאכותיות של היצירה, בנוסף לפונקציות אחרות שהוא ממלא. בעוד הסרט קרוי על שם הזמן החולף, הוא כל קופץ בזמנים מבלי להודיע לקהל מה צולם מתי, מעבר להפרדה בין שני סוגי חומרים: סרטים ביתיים אשר הגיבורה ומשפחתה צילמו במצלמת מיני DV, וחומרים שצולמו במצלמה מקצועית עבור הסרט. השוני בין חומרי הגלם ניכר הן ביחס המסך והן במרקם של התמונה. האיכות של התמונות אשר צולמו במיוחד עבור הסרט מדגישה את היופי של הפנים האנושיות ובפרט של משפחת ריץ'. לא פעם המסך הגדול מתמלא רק בפנים של אדם אחד, לפעמים בלי לדעת מיהו אותו אדם. אף כי הסרט מציג סיפור ברור ועוסק במציאות פרטית, יש בו לפרקים גוונים מופשטים יותר. אלה מייצרים סביב ההמתנה לשחרור או עצם המושג של חופש סוג של שירה קולנועית. איכות הצילום הגבוהה בסרט גרמה לי להפתעה כשבכתוביות הסיום למדתי כי ברדלי עבדה עם שלושה צלמים שונים (ניסה איסט, זאק מנואל, ג׳סטין זווייפך).

פוקס ריץ', שנולדה בשם סיביל פוקס והתחתנה עם אדם בשם רוברט ריצ'ארדסון, יצאה ממצוקה כלכלית קשה והפכה למי שחיה ברווחה כלכלית מסוימת. היא מעניקה הרצאות מעוררות השראה: הן בדרישה לשחרור בעלה והן לגבי היכולת שלה להתגבר על השגיאות של עברה ולמצוא מחדש את הדרך לאמונה באל ובאדם והן באופן בו גידלה את ילדיה. בפעם הראשונה שאנו חוזים בה בסרט, היא מציגה בטן ובה יש שני תאומים שעתידים להיוולד, בעוד בעלה מתחיל לרצות עונש מאסר שנקבע ל-60 שנה בלי אפשרות ערעור, בעוד ילדיה האחרים דורשים גם הם את תשומת הלב שלה. לאורך התקופה בה מצולם הסרט, התאומים (וילדים אחרים של הזוג), הם כבר אנשים בוגרים שיצאו ממעגל העוני אליו נולדו, שעלול להוביל להתדרדרות לחיי פשע. מבלי לחשוף יותר מדי, עושה רושם שהחיים שהילדים מנהלים בתור בוגרים צעירים יכולים להסב גאווה לא רק לאם אפרו-אמריקאית מלואיזיאנה אלא גם לכל אמא יהודיה. ושוב, הילדים הללו גדלו עם אב שהיה מאחורי סורגים כל חייהם, או כמעט כל חייהם.

גם פוקס ריץ' עצמה חייתה מספר שנים בכלא כשילדיה היו קטנים. היא נשפטה לחמש שנים על חלקה בתכנון וביצוע השוד המזוין עליו בעלה נשפט לתקופה הארוכה. הסרט לא מסתיר את הפשע אך גם לא מרבה לעסוק בה. כלומר, הוא עוסק במאבק לשחרור לא של אדם זכאי, אלא של אדם שכמות השנים עליה נשפט אינה הולמת, לדעת משפחתו ויוצרת הסרט, את חומרת העבירה. העובדה כי העונש על שוד מזויין במדינה בתקופה בה נשפט הוא מאסר של בין חמש ל-90 שנים, מראה שיש הרבה מקום לשיקול דעת משפטי, שנקבע גם על ידי נושאים אחרים.

הסרט מתרחש ברובו סביב השנה ה-20 למאסר ומציג ניסיונות של הגיבורה ומשפחתה להשיג בכל זאת שחרור מוקדם, לא פעם תוך פנייה בצורה מנומסת אל מערכת בירוקרטית שלא בדיוק מגיבה כלפיה באותו סבר פנים. זאת למרות שבראשית הסרט ניתן לראות כי היא גם מופיעה במה שנראה כמו תשדיר שירות למען עיריית ניו אורלינס. הבחירה במאבק למען פושע שהורשע בצדק, ופושעת אשר מבקשת סליחה על הבחירות בחייה, מראה כי יש כאן מאבק יותר גדול מזה של אדם שנאסר בשוגג. המאבק כאן הוא על האופי של מערכת הענישה ועל המטרות שלה, שהן לא תמיד ענישה בלבד. התגובה למערכת הלא-אנושית היא סרט המדגיש את האנושיות של הדמויות. הכוונה היא גם לפוקס ריץ' וילדיה, וגם לאנשים הנפגשים עמה באירועים שונים או מאזינים לנאומים שלה, שהם משהו שבין תפילת גוספל לספוקן-וורד צנוע.

יחסית לסרט על מאבק, "שנים" מלא ברכות וברגעים של חמלה. לרכות הזו תורמת גם המוזיקה המלווה. למרות שיש שני מלחינים שכתבו מעט מוזיקה מקורית, המקור העיקרי הוא הקלטות פסנתר מאת ובביצוע אמהוי צגה-מרים גברו – מוזיקאית אתיופית שחיה כעת כנזירה בירושלים (בגיל 96). המוזיקה שלה מכילה השפעות של מוזיקה אירופאית, ג'אז ומוזיקה אפריקאית, אבל היא בעיקר מקנה ליצירה סוג של רוגע ואפילו אמונה ותקווה. העריכה של הסרט קופצת כאמור בין זמנים שונים ומראה כי הזמן שבכותרת הוא לא רק העונש הגדול, אלא גם המציאות של הגיבורה החיה בתוך סיוט מתמשך. אולם, הסיוט המתמשך מוצג גם כתקווה נצחית ובדרכו הסרט מעדיף את התקווה על פני הייאוש, מבלי לשכוח את הקיפוח. הדבר הולם את הגיבורה שלו – אישה מלאה בחרטות וקרבות קשים, אך גם באהבה לבני משפחה ובאמונה דתית. זהו סרט שמספר סיפור קטן באופיו, אך יש בו אלמנטים של קולנוע גדול, לדעתי. בתחילה לא היה ברור לי האם הסגנון של ברדלי יכול להחזיק סרט שלם, אבל האורך מוצדק ולמעשה החלק האחרון הוא השיא של היצירה שלה.

/// כל התמונות הן מתוך הסרט ובאדיבות אמזון פריים וידאו