בין תלונות שווא לניצול יחסי מרות: מבט מפוכח על "משולש פראי"

-אז מה הקטע של הסרט הזה?
-אה וואו נב קמפבל מתנשקת עם בת! והן עושות שלישייה עם מאט דילון.
-אה. וואו!

וזה, גבירותיי ורבותיי, כל מה שזכרתי מהדיבור על "משולש פראי" (Wild Things), שיצא ב-1998 כשעוד התלהבנו מסרטים עם טוויסטים בעלילה, והתרגשנו מעצם הרעיון של שחקנית מוכרת בסצנה לוהטת. לא צפיתי בו אז לפני 22 שנה, למרות שבהיותי בתיכון (או חטיבה, מי זוכרת) הייתי פחות או יותר קהל היעד. הוא נותר כזיכרון עמום של משהו שאמור היה להיות מסעיר וקצת מטופש. וכך הגעתי אליו בשיטוטיי בנטפליקס והחלטתי שהגיע הזמן להשלים.

העלילה נשמעה מסקרנת ועם פוטנציאל להיות חתרנית או בעייתית: סאם (מאט דילון) היועץ החינוכי מסתבך עם קלי התלמידה המיוחסת (דניס ריצ'רדס, תזהו אותה מ"גברים בחלל") ועם סוזי התלמידה המתוסבכת (נב קמפבל) כשהן מאשימות אותו באונס. מהר מאוד העניינים מסתבכים אפילו יותר כשגם אמא של קלי (תרזה ראסל) נכנסת לתמונה, סאם נאלץ להיעזר בשירותיו של עו"ד שכל כולו הפוגה קומית (ביל מארי) בזמן שריי, בלש שלא יודע להרפות (קווין בייקון), מנסה לגלות את האמת.

הבמאי הוא ג'ון מקנוטון שאחראי גם ל"הנרי: דיוקן של רוצח סדרתי" המצמרר ו"אישה לשניים", וגם לכמה פרקים ב"רצח מאדום לשחור". כדאי לדעת את זה, אבל אז לשים את המידע בצד ולא לפתח ציפיות. התסריטאי הוא סטיבן פיטרס שבהמשך כתב גם שני סרטי המשך שהקו המחבר ביניהם הוא בעיקר נשים, סקס ומוות.

לפני שנמשיך, בואו נבהיר משהו: יחסי מרות (מצב שבו מישהו או מישהי שמנהלים אדם אחר גם מנהלים איתו או איתה יחסים מיניים ו/או רומנטיים) הם בהרבה מאוד מקרים בעייתיים. כי גם אם הדברים נעשים בהסכמה, מראש יש בהם גם אלמנט של יחסי כוח לא שוויוניים, וכשמישהו בעמדת כוח מציע לך או מנסה עלייך דברים, את עלולה לחוש במלכוד ולשתף פעולה מתוך רצון בסיסי לשרוד. וזה השלב שבו נכנס מרכיב של ניצול. אני יכולה להרחיב, אבל נראה לי שהדברים ברורים. הם גם מסוקרים די הרבה לאחרונה, סוף סוף. תלונות שווא, לעומת זאת, הן אחוז מזערי מתוך כלל התלונות שמגיעות למשטרה על נושאים של עבירות מין. ואם חושבים על כל המקרים שלא מדווחים, כי האמון במערכת לא להיט גם כן מסיבות ברורות, הוא נהיה מזערי אף יותר.

אוקיי. נמשיך. וכמו כן, ספוילרים לסרט יהיו בהמשך ועם אזהרה לפני כן, אבל לא מאוד לעומק. כי בחיי, כמות הטוויסטים לקראת הסוף הם המקבילה הנרטיבית לפתיח של "פוקימון", אם כבר חזרנו לניינטיז. זאת אומרת שהם עלולים לעורר התקף אפילפטי, או סתם לעשות כאב ראש. בכל אופן, סאם היועץ פותח את הסרט כשאנחנו רואים את העולם מנקודת מבטו, פשוטו כמשמעו. תנועת המצלמה המתנודדת מעיניו מאפשרת לנו לראות שהתלמידות לא מסוגלות להוריד ממנו את העיניים. וזה מעט משונה כחוויית צפייה, וגם מטריד, ובעיקר טוב שלא נמשך הרבה זמן. מכאן הסרט נכנס איתו הישר אל הרצאה על תקיפה מינית, בה ניכר שלא הרבה התקדם מאז 1998. הנערים מתבדחים במבוכה כשמדברים על זה, הנערות אומרות שהן לא סומכות על המשטרה. סך הכל כיף.

אבל נערה אחת לפחות נחושה לפתות את המורה הלוהט ולעשות בו כרצונה. קלי, שהיא גם נצר למשפחה עשירה וחזקה בעיירת הקיט בה סאם מלמד, שולחת רמיזות שלא משתמעות לשתי פנים, וגם מגיעה לרחוץ את הרכב שלו. יש מסורת כזו שבה תלמידות רוחצות מכוניות של מורים, כי התסריט היה זקוק לאחת כדי להתקדם. קלי עושה זאת במכנסיים קצרצרים וחולצה לבנה וכל מה שיכול להפוך להיות שקוף ונוטף מאוד מהר. ההתנהלות שלה כל כך בוטה ושקופה (סליחה על זה) שהיא עלולה לעורר אי נוחות. מה שהיא אמורה לעורר הוא עניין פיזיולוגי אחר לגמרי, וזה ברור מהאופן שבו המצלמה מתמקדת בגוף שלה, על חלקים מפורטים שלו באופן פטישיסטי טיפוסי. אנחנו, כצופה הגנרי אליו הסרט פונה, לא אמורים להתערער מהמהלכים שלה, אנחנו אמורים לחוות אותם כפנטזיה שמאפשרת לנו לא לראות אותה כדמות עם אופי או סוכנות משל עצמה, ויותר כמכשיר להנאה לסבל של הגיבור.

אחר כך, היא מקבלת קצת מאפייני אופי בדינמיקה בינה לבין אמא שלה, שם אנחנו מקבלים גם סיפור רקע על אבא שהתאבד, ואמא שבעצמה מספקת לה מודל מתמשך של הזנחה הפקרות. כי נשים שנהנות ממין הן כאלו, חס וחלילה שמיניות נשית משוחררת תיתפס כמשהו הגיוני. אבל גם אז קלי נשארת מגוחכת, מוגזמת ומעוררת אנטגוניזם. זאת בזמן שסאם, וגם ריי השוטר שבעקבותיו, עוברים כדמויות משכנעות יותר.

ומה עם סוזי? הרי הובטחה לנו שלישייה, זה אפילו נמצא בשם הסרט בעברית. סוזי היא הנערה הדחויה הטיפוסית, מה שמתבטא כיאה לסרטי ניינטיז בביגוד ואיפור שחור, עוני, גישה שלילית, דעות, והיכולת לקרוא ספרים ולומר משפטים מורכבים. אה, יש גם סצנה שלמה בה ריי מרצה לה על כך שהיא מעשנת מריחואנה – פעולה הרסנית במיוחד. סוזי וקלי הן אויבות מושבעות, אבל שתיהן משתפות פעולה כשקלי חוזרת מאותה שטיפת מכונית אצל אדון יועץ חינוכי, פורצת בבכי וטוענת לאונס. כשגם סוזי קראה לשוטר כדי לתאר סיפור דומה, כבר לא נשאר לי לאן לנוע באי נוחות בכיסא.

מה שמעניין כאן הוא שהאופן שבו התלונות מוגשות, מתקבלות ומתנהלות, כנראה לא היה בעייתי בעינינו כצופים של אז. למרות שיש שוטרת שחוזרת ושואלת אותן האם הן ניסו להתנגד, האם הן נאבקו. השאלות האלו מחזקות את האמינות שלהן, כי בעולם של הסרט ככה נמדדת פגיעה – את קורבן אונס רק אם נלחמת בחזרה. אם לא, אולי יש כאן סיפור אחר. אני בספק אם הייתה פה כוונת זדון, הכוונה העיקרית של הסרט היא להיות מותחן סמי-ארוטי וגם זה בקושי. האשמת הקורבן והייצוגים הבעייתיים להחריד שבו פשוט מתגנבים כבדרך אגב.

מה שאמור להחזיק עניין הם הטוויסטים בעלילה שמתחילים להגיע בזה אחר זה (ספוילרים מכאן). התלונה שמהר מאוד מתגלגלת למשפט, כי ככה זה כשהנערה החזקה בעיירה מאשימה אותך, מתגלה כתלונת שווא. שתי הבנות שיתפו פעולה כי אחת מאוהבת בו והשנייה כעסה עליו, על שאינו יועץ מספיק טוב. אבל אז מתברר שיש כאן חיבור ומזימה הרבה יותר גדולה בין סוזי, קלי וסאם. שלושתם למעשה שיתפו פעולה כדי להתחלק בכספי הפשרה מהמשפט שנגמר בפיצויים עבורו, אלא מה. כן זה מופרך, אבל נו, זה מה שמוביל לסצנה המדוברת בה יש שמפניה, עוד קלוזאפים על קלי, ואת הגב של סוזי.

במבט מפוכח קשה לפספס מי הסכימה לסצנות של עירום חלקי בחוזה שלה, ומי כבר הייתה כוכבת גדולה מספיק ויכלה להתחמק מזה בקלות בעזרת זוויות צילום, ולהסתפק בנשיקה. בכלל, כל הדמות של סוזי מצולמת באופן אחר, מכבד פי כמה ופחות מציצני. אין לדעת אם זו החלטה מודעת שקשורה לכך שהדמות הולכת והופכת משמעותית יותר, במיוחד אחרי בליץ הטוויסטים בעשר הדקות האחרונות, או שזה פשוט קרה כי היא מגולמת על ידי נב קמפבל ולא על ידי מישהי פחות מוכרת.

אם בוחרים לא להתעצבן ולשפוט את הסרט בכלים שיש לנו היום, וזה עלול להיות קשה, ראו הוזהרתם והוזהרתן, הוא כן מבדר – בעיקר בכמה שהוא לא אמין ובנוי באופן אקראי. הדמויות מתנהגות באופן מסוים, ואז מתחילות להתנהג באופן אחר כי ככה כתוב, כי חשוב שתהיה עוד תפנית מפתיעה. ומה שהתחיל כסרט עם שתיים או שלוש דמויות שנראו די אמינות, הופך בהדרגה לתרגיל בשיעור אלתור בו חלק מהדמויות צריכות להחליף אופי כל כמה זמן. אין בנייה עלילתית קוהרנטית שמקדימה את התפניות ומובילה לשיא, ומה שהיה אמור להיות מין מסעיר גם הוא נשאר בגבולות הסתמי. ובימינו אלה, מאט דילון עלול להיות מקושר עם "הבית שג'ק בנה" של לארס פון טרייר. החיבור של הדמות שלו כאן לדמות של רוצח נשים סדרתי בסרט אחר מעניקה עוד רובד של חשדות ואי נוחות לצפייה, אבל לפחות לא משעמם ב"משולש פראי".

גם קווין בייקון בדמותו של ריי השוטר – שלא נותר חף מתפניות עלילה בעצמו – לא מספק ישועה. הדמות נעה בין צדקנות לעקשנות ולהיעדר מקצועיות, והסרט לא מצליח להחליט אם אנחנו אמורים להזדהות איתו או ללגלג עליו ועל הכשלונות שלו. הוא נע באופן קצבי בין הדמויות, כשלכאורה סאם אמור היה להיות מי שאנחנו מלווים, אבל המעבר ממנו לדמויות אחרות לא מתוחכם, הוא פשוט מבולגן. וזה בסדר, זה ברור שלא מדובר בסרט שכיוון גבוה, אבל גם הקאמפיות שהוא היה אמור לעטות, בטח כשמגיעים לסיום, לא מצליחה לפצות על מסיבת הניצול שהוא מציג בחצי הראשון. הפנטזיות על נערות תיכון פתייניות הן מה שזוכרים מהסרט, לא את הנקמה הקצרה מדי שמגיעה בסופו. תראו על מה התעכבתי כאן בטקסט. לא על כך שהדמות של סוזי מתבררת כהרבה יותר חכמה ממה שהיינו אמורים לחשוב – אלא על כמה הבטיחו לנו סצנת מין ולא קיימו.

לבסוף, יש בין כתוביות הסיום כמה סצנות שמשלימות את פערי המידע שהיו במהלך הסרט ומציגות את סוזי כמי שלמעשה תכננה ויזמה הכל, הופכים אותה בבת אחת לציר המרכזי ולנבלית על. אבל, הן אלו שנחוות כמו פנטזיה לא אפשרית ותלושה יותר מכל שאר ההתפתחויות התלושות גם ככה. מה שנשאר הוא דימוי של גבר עם שתי נערות בתיכון, שנראה לנו כמעט בסדר בגלל שהוא ממוסגר בתוך סרט מיינסטרים עם שמות שאנחנו מכירים. ככה מוסכמות של יחסי כוח מתיישבות לנו במוח, כשהן נראות כמו משהו לגיטימי. הייתי רוצה להגיד שהיום זה לא היה עובר.