• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

״יום אחד״ (One of These Days), סקירה

5 באוקטובר 2020 מאת עופר ליברגל

במקביל למהדורת האונליין של פסטיבל חיפה הנערכת בימים אלו ומשם נדווח בקרוב, פסטיבל ירושלים ממשיך במתכונת של סרט אחד בשבוע לצפייה ביתית, עד למהדורה רחבה יותר הצפויה בדצמבר. הסרט שזמין עד ליום רביעי באתר הסינמטק אונליין הוא הסרט האמריקאי-גרמני "יום אחד" (One of These Days) שהוצג בבכורה בפסטיבל ברלין. לא ידעתי הרבה על הסרט או על הבמאי שלו, בסטיאן גונתר, לפני הצפייה, אך הוא ריתק אותי בגלל הנושא שבו הוא עוסק – דרמה סביב תחרות "ידיים על המכונית". סוג התחרות החל לפרוח במידה מסוימת בארה"ב בשנות התשעים של המאה הקודמת ובתחילת המאה ה-21. בתחרויות אלה, סוכנויות רכב חילקו במתנה מכונית לאדם שיצליח להשאיר עליה את ידיו יותר מן המתחרים האחרים. המתחרים נבחרו בהגרלה ונדרשו לגעת ברכב ברצף, כאשר האחרון שמנתק מגע זוכה בו.

ייתכן וראיתם פרקים בסיטקומים אשר נסובו סביב שעשועונים כאלו, אותי הם מרתקים בגלל סיבה סינפילית פרטית – הבמאי האגדי רוברט אלטמן החל לעבוד על סרט סביב תחרות כזו בימיו האחרונים. אלטמן אושפז בבית חולים עם סרטן ממאיר, אך מצא זמן לנהל ישיבות הפקה וליהוק לפרויקט בזמן האשפוז, ממנו לא יצא. כך שסרטו של גונתר הוא סוג של גרסה אלטרנטיבית, ולא באמת קשורה כמובן, לסרט האחרון שמעולם לא התממש של רוברט אלטמן. נדמה לי שאלטמן היה מחבב את התוצאה הסופית של "יום אחד", סרט שמכיל פסיפס של דמויות שחלקן היו מוצאות בית בסרטיו. אך הוא שילב זאת בסגנון קולנועי מוקפד ופיוטי יותר לפרקים, עם מבנה נרטיבי שסביר להניח כי יותיר חלק מן הצופים מבולבלים. לא בשאלה מה התרחש, אלא מדוע הבמאי-תסריטאי בחר במבנה הזה.

קל לראות בתחרות שבמרכז הסרט משל לחלום האמריקאי ולהבטחה הכוזבת שבו. היא מפורסמת כאפשרות לזכייה גדולה והגרלות משתתפים למשך חודש, כולל אירועי בידור שונים סביב המתחרים בזמן התחרות. המכונית בה יש לגעת ברצף אינה מכונית יוקרה נוצצת, אלא טנדר פרקטי. כל אחד מן האנשים שנבחרו (לפחות לכאורה) בהגרלה לתחרות, משוכנע כי יש לו את היכולת לזכות ואת הסיבות לכך שהוא יהיה זה שיוכיח את עצמו כטוב מכולם. מבנה התחרות כולל הפסקה קצרה של חמש דקות מדי שעה ושל 15 דקות כל שש שעות, פרק זמן שלא מאפשר שינה וגורם בהדרגה לאיבוד יכולת פיזית/שפיות נפשית של המתחרים. הסרט גם משחק עם ההבנה של הקהל לגבי המצב הפיזי והנפשי של המשתתפים. בעוד הם משוכנעים כי הם בדרך לזכייה, האנשים הופכים לכלי בידורי תוך פגיעה של ממש בחיים האישיים שלהם וביציבות הפיזית.

משהו בתחרות הזו מזכיר את תחרות הריקודים שהיוותה את הבסיס לסרטו הקלאסי של סידני פולאק "הם יורים גם בסוסים". הסרט של פולאק צולם בשנות הששים והתייחס למשבר הכלכלי של שנות השלושים, בו אנשים נרשמו לתחרות ריקודים מרתונית. תחרות המציעה להם פרס שמתגלה ככוזב והופכת אותם לסוג של סוסי מירוץ אנושיים, כאשר כותרת הסרט מצביעה על כך כי כמו סוסי מירוץ, גם לחיים שלהם לא יהיה ערך בסיום התחרות. "הם יורים גם בסוסים" הוא בצדק קלאסיקה של הקולנוע האמריקאי, ושל הביקורת שהוא מביע על השיטה הקפיטליסטית, אולם הוא בבסיסו סרט הוליוודי. כזה המדגיש את המתח והדרמה בדרך למספר שיאים רגשיים ולמסר חד משמעי החותם את היצירה. אף כי פולאק בונה מספר דמויות בלתי נשכחות, בסופו של דבר הן נראות כמו כלי בעלילה שלו, מה שגורם לסרט לחטוא במעט בחטא שהוא יוצא נגדו. לעומת זאת, גונתר בחר בגישה שונה עבור "יום אחד".

הסרט מכיל עלילה שהיא סוג של סרט ספורט וחלק ניכר מן הזמן הוא אכן מתנהל כסרט ספורט, כולל רגעים שהם הרמזים כמעט גלויים ליצירה של פולאק. אבל בכמה נקודות הסרט פונה למסלול שונה, כמעט אנטי-דרמטי באופיו. במקום התמקדות בהתדרדרות הנפשית ובמטאפורה כנגד החלום האמריקאי, הסרט מפתח את הדמויות, מתמקד ברגעים אנושיים קטנים של דמויות ראשיות או דמויות משנה. הוא הופך להיות פחות תיאור ביקורתי של התחרות ויותר דיוקן מלא אמפתיה של עיר בגדול בינוני בטקסס. לא עיר בה כולם מכירים את כולם, אבל כן מקום עם הרבה עזרה הדדית, גם מעבר לקבוצה החברתית או למעמד החברתי.

הסרט למעשה נע בין שני הקטבים: לפרקים הוא סאטירה אנטי-קפיטלסטית עם דמויות משנה קומיות ומשפטים שהם כתב ההאשמה ברור נגד החברה ומרדף אחר הצלחה, ולפרקים הוא דרמה איטית בה דווקא הדמות של היחצנית זוכה לפיתוח נוגה ומדויק. הדואליות נוכחות גם במבנה העלילה המכיל התרחשות הנבנית באופן הדרגתי לכיוון שנראה כהולך להצלחה או אסון, אבל גם קפיאה בזמן ותיאור מדוד של שגרה. דומה כי השילוב הזה בין הקצוות דווקא פוגע בסרט כשהוא הולך עד הסוף עם אף אחד מן הקטבים, אולם זה נכון רק עד שלב מסוים. במערכה האחרונה, זו שתגרום לחלק מן הקהל לגרד בראשו, הבמאי מבצע בחירה שלדעתי מארגנת את הכל היטב.

כאמור, הדמות הבולטת בסרט היא זו של ג'ואן, אחראית יחסי הציבור בסוכנות הרכב המארגנת את התחרות. ג'ואן מגולמת בידי קארי פרסטון, אולי שחקנית הטלוויזיה הכי ידועה (״האישה הטובה״, ״דם אמיתי״ ועוד) בקאסט של שחקנים מקצועיים לא מאוד מוכרים. בתה היחידה של ג'ואן עברה ללמוד בקולג' בפלורידה, הנתפסת כמקום מרוחק מטקסס. לג'ואן יש אמא במצב נפשי לא לגמרי מתפקד ורצון למציאת בן זוג, שבא לידי ביטוי במערכת יחסים מינית נטולת רגש המסתיימת מהר מדי, ובדייטים כושלים שהיא מנסה להגדיר לחברות שלה כהצלחה. גונתר בונה במספר קטן של סצנות גם את קבוצת החברות שלה כחבורה נשית מלוכדת שמספקת נחמדות אלכאורה תמיכה, אבל לא מרפה לבדידות של ג'ואן בפועל. היא אישה שכולם מחבבים, אולם אף אחד לא ממש מלווה את עולמה בפועל.

ג'ואן היא גם נציגה של מעמד הביניים בעיר בה מתקיימת התחרות ודומה כי רוב המשתתפים משתייכים למעמד נמוך יותר. הם מגוונים מבחינה אתנית וכוללים סוג של מיקרוקוסמוס של החברה האמריקאית: יוצא מלחמה במזרח התיכון, אישה נוצריה אדוקה, ברמנית שחולמת על בריחה מחייה, אנשים שמנסים לצמצם את הסבל הפיזי בדרכים שונות, וגם את הגיבור השני של הסרט. זהו קייל (מגולם בידי השחקן הבריטי ג'ו קול, שהוא אינו הכדורגלן הבריטי ג'ו קול), עובד במסעדת מזון מהיר ואב טרי יחסית. הוא ואשתו האוהבת פשוט מנסים לשרוד כלכלית ורכב חדש יעזור במטרה זו, גם אם לא יפתור את כל הצרות. ג'ואן מכירה את קייל ורואה בו אולי סוג של ידיד, אולם למעשה הם באים מעולמות שונים, לא רק מבחינת היכולת הכלכלית, ואפילו זכייה בתחרות לא תפטור את זה.

דומה כי המתחרים עצמם לא אחידים בתקווה שלהם לגבי הזכייה והיכולת שלה לשנות חיים. המהות של החלום האמריקאי מובעת באופן ישיר דרך דיאלוג בו נאמר כי הצורך בסופו של דבר לא היה במכונית, אלא צורך ב"ניצחון". זאת לפי תפיסת עולם בה ניצחון, כל ניצחון, מקנה משמעות כלשהי לחיים. ב"הם יורים גם בסוסים" המרוץ עצמו מכור, אולם זה לא המצב לגבי התחרות ב"יום אחד", תחרות שיש בה מימד של תמימות מצד המארגנים שלא בדיוק מבינים מה הם מוכרים מעבר למכוניות ומה הם עושים בפועל למתחרים שלהם.

כותרת הסרט המקורית, "One of These Days", מתפרשת ביותר מדרך אחת: יש בה תקווה כי באחד מן הימים יקרה משהו שונה (תחרות הנגיעה בטנדר נמשכת כארבעה ימים), אולי דרך אפשרות הזכייה; היא גם מהווה ביטוי ליום בו כל הדברים משבשים; היא גם מקטינה את גודל האירועים שכן בסופו של דבר, מה שמתואר בסרט אינו כה מיוחד. הדבר מתבטא גם בבחירה הנרטיבית הלא שגרתית של הסרט, אך על מנת שאדבר עליה, אני צריך לחשוף משהו מן הסיום שלו. זו לא התפנית העיקרית בעלילה או האופן בו העלילה מסתיימת למעשה, אבל זה כן הכיוון אליו הסרט פונה ב-20 הדקות האחרונות. אז זה סוג של ספוילר, בפסקה הבאה.

-ספוילר קטן-

הסרט מגיע לשיא שלו, לסצנה המקבילה לסיום של כל סרט מסחרי, כ-25 דקות לפני הסוף. לאחר מכן יש רצף של שיחות קטנות. מתוכן, דקות ספורות בהם הדגש עובר להתמודדות עם האירועים ברמה המיידית והגדרה מחדש של הדברים החשובים באמת, ואז כ-20 דקות של מבט על הדמויות בנקודת זמן אחרת. כנגד הסרט ניתן לטעון כי לא לומדים דבר אחד נוסף על התחרות או התקדמות העלילה בדקות המסיימות האלה, וגם הדמויות עצמן לא מוארות באור חדש. אך לדעתי זו בדיוק הנקודה – לא לומדים דברים חדשים באפילוג של הסרט, אלא מביטים מחדש על האנושיות של הדמויות. אנושיות שכוללת עבודה קשה, צרות כלכליות וגם רגעים של אינטרקציה חברתית, או סצנת מין. הבנה כי העיקר הוא לא הסיפור הסנסציוני או אפילו הביקורת החברתית המובעת דרך סיפור המייצג משבר ערכי גדול יותר, אלא בני אדם, באשר הם בני אדם. יש ב"יום אחד" סצנת עימות עם מספר משתתפים ותוצאות קשות, אולם דומה כי הבמאי מעדיף קולנוע המתבונן בשגרה ומוצא בה את היופי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.