"השמרטפית מכה שנית", סקירת נטפליקס

במהלך הצפייה בסרט ההמשך לקומדיית האימה החביבה עליי מהשנים האחרונות חשבתי שזה היה צפוי. הייתי צריכה לראות את הכשלון של הסרט בא, כמאמר השיר, זו תאונה שחיכתה להתרחש. ולא, גם הערה על סרטי המשך טובים לא תושיע אותו. לא היא, ולא כל אזכור או מחווה אחרים שהוא מתאמץ להכניס כדי לסחוט קמצוץ של התלהבות. "השמרטפית מכה שנית" (היי, לפחות זה מתחרז) או "The Babysitter: Killer Queen" במקור, היה אמור להדליק נורות אזהרה מהבהבות באדום משפריץ ברגע שהתברר שאותה שמרטפית מהסרט הקודם (סמארה וויבינג המצוינת והזכורה לטוב מתפקיד קטן מדי ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ותפקיד ראשי ב"מי שעומד מאחורי") לא ממש תהיה בסרט ההמשך. ונורת האזהרה הבהבה לה, אבל כובתה כלאחר יד בזכות החיבה לשטותניקיות הלא מחייבת של הסרט הראשון.

הסרט השני הוא תוצר נטפליקסי של המפיק, במאי ותסריטאי שקורא לעצמו McG (הסדרה "צ'אק", והסרט הזניח "שליחות קטלנית 4: התעוררות", שניצל מעלבון גדול יותר רק בגלל שני הדברים שהגיעו אחריו). מקג'י ממשיך את עבודתו מהסרט הראשון יחד עם אי אלו תסריטאים, רובם היו יותר מפיקים עד כה: דן לגנה, בראד מוריס, וג'ימי וורדן. בריאן דאפילד, שכתב את התסריט לסרט הראשון מקבל כאן קרדיט רק כמי שיצר את הדמויות, וזו, גבירותיי ורבותיי, עוד סיבה מוצדקת לדאגה. אנשים שאוהבים סרט אחד ולקחו חלק בהפקה יכולים, בהחלט, לכתוב לו המשך ראוי – אבל נו, זה לא תמיד קורה. וזה לא קרה הפעם. למקרה שהייתי מרומזת מדי עד כה, למי שמתלבטת או מתבלט במה לצפות בזמן הקרוב בנטפליקס או בכלל בכל הקשור לסרטי אימה קלילים, אל. ואם אהבתם את "הבייביסיטר" הראשון, תתרחקו הרחק אל מעבר להרי החושך ותמצאו משהו מבהיל, מבדר ומבחיל לראות ב"אימת החודש" של אור. באמת. חבל שיישבר לכם הלב.

זה לא שהיה באמת הרבה למה לצפות. נטפליקס היא אולי אימפריה של תוכן שעושה מהפכה בהרגלי הצפייה, אבל היא עדיין מייצרת די הרבה צווחות שנגמרות בקול ענות חלושה כשזה נוגע לאימה. ומד"ב. ודוקו שהוא לפעמים צהובון ולפעמים סתם נראה כמו תוכן ממומן. דווקא בגלל זה, ה"בייביסיטר" עודנו משב רוח רענן, ידידותי, לא מחייב ולא מתיימר להיות מעבר למה שהוא: סרט התבגרות שמשלב דברים רגילים כמו נער חמוד וקצת בשולי החברה שתולה עיניים גדולות בשמרטפית שלו, ועל הדרך מתבגר מהר ומגלה תושייה כשהוא מבין שיש כאן איזה עניין עם פולחן דם ישן נושן. ההתייחסויות המחויכות למוסכמות של סרטי סלאשרים בסרט הראשון הצליחו להיות מצחיקות ולהעביר את הזמן בכיף, בעיקר כי הדמויות הראשיות, קול (ג'ודה לואיס) ובי (וויבינג) היו כתובות היטב ומפותחות מספיק. הן גם אפשרו לנו לבלות בדיוק מספיק זמן במחיצתן לפני שהעניינים הסתבכו כדי שיהיה לנו אכפת ויותר מזה, שיהיה לנו כיף.

ועכשיו קחו את כל מה שהיה חסר מאמץ בסרט הראשון, ותפילו לו משקולת חמישה טון של זיעה על הראש. תוציאו את החן, תשאירו את רוב הדמויות אבל הסירו את השנינות, הכניסו סיבוך עלילתי חסר אמינות, סצנות שחושבות שהן מ"סקוט פילגרים" רק בלי כישורי העריכה, הכתיבה, הבימוי או הקצב של אדגר רייט שהפכו את "סקוט פילגרים" להברקה שהוא, תבלו בטוויסטים שתצליחו לעלות עליהם רגע לפני רק כדי להתאכזב, קשטו מעל כל הבלגן בסצנות פלאשבקים עם אפקטים של קלטות וידאו כי מישהו אמר שזה נוסטלגי ועובד עכשיו – וקיבלתם עוד סרט המשך שלא היה צריך לקרות.

האם אני מגזימה? אולי קצת. בכל זאת, מודה באשמה שאני זו שצפתה ב"הבייביסיטר" מספיק פעמים כדי לרצות להכניס אותו למצעד סרטי נטפליקס הטובים ביותר שערכנו. הנה תיאור נטול ספוילרים לשמרטפית הנוראית, כדי שתשפטו: קול (לואיס מהסרט הקודם) גדל וכעת הוא חווה גיהנום מסוג חדש אך מוכר: להיות נער מוזר בתיכון. הוא לבוש בחליפה שלא הייתה מביישת את ג'רוויס קוקר ובזמן ששאר בני הנוער לועגים לו, אנחנו כצופים וצופות יודעים שהוא למעשה די מגניב, וחמוד. קול נחשב למוקצה מחמת אי שפיות. אירועי הסרט הקודם גרמו להורים שלו להניח שהוא המציא את הכל, למרות שהיו אמורים להיות אי אלו רמזים שהוא לפחות דובר אמת מסויימת, בצורת חלקי גופות ושלוליות דם בכל מקום. כעת, כולם משוכנעים שהוא ילד מעורער שגדל להיות נער מעורער.

זה הזמן בו הסרט מכניס התייחסות מיושנת, ארוכה ומלאת אי הבנה ופוביות לתרופות פסיכיאטריות. כי ברור שכדורים הם האויב, בדיוק כשם שבדיחות על אבות מסטולים זה שיא התחכום. ואם כבר הזכרתי תחכום, מלאני (אמילי אלין לינד ששיחקה בסרט הקודם וגם בתפקיד קטן אך זכיר במידת מה ב"דוקטור סליפ"), מי שהייתה הילדה שקול מחבב מהסרט הקודם, גדלה להיות, חכו לזה, לא אתם פשוט לא תאמינו, הנערה היחידה שעדיין חושבת שהוא נחמד, אבל רואה בו חבר טוב בזמן שיש לה חבר שהוא בדיוק מסוג הבחורים שאמורים לזלזל בקול ולרדת עליו. האם התעלפתם מהמקוריות של התסריט כבר? חכו. היא רוצה שהוא יאמין בעצמו ובכך שהוא ממש בסדר כמו שהוא, חליפת קורדרוי חומה (או טוויד? מה זה בעצם טוויד?) ועניבה בשיא החום או לא. ואיך הוא ירגיש טוב עם עצמו? יברח איתה ועם החברים לחוף ולמסיבה, כי זה מה שבני נוער עושים. 

קול מקבל מניעים נוספים בדמות ההורים שלו שפועלים מכורח נסיבות התסריט המקרטע. ובעודנו נאבקים בהיעדר האמינות וההחלטות התמוהות של הדמויות, שיכלו פשוט לנהל שיחה הגיונית במקום להסתיר דברים, מציגים לנו דמות חדשה. פיבי (ג'נה אורטגה) היא נערה שמצטרפת לכיתה של קול, בעלת עבר מסתורי ועתיד לוט בערפל. נחשו אם גם היא תהיה במסיבת הקיץ הדוחה כמו שרק מסיבות קיץ על החוף על החוף על הקיץ יכולות להיות, ואיך העובדה שגם היא מוזרה אך קשוחה תשתלב בליל האימה המובטח. 

בכל אופן, דבר מוביל לדבר ודמויות מהסרט הקודם כולל מקס (רובי אמל), הבחור הרצחני שנהנה להתרוצץ בלי חולצה כי הוא יכול, חוזרות לרדוף אחרי קול. יש באינטראקציות ביניהן כמה רגעים מבדרים, אבל רוב הזמן שום דבר לא מרגיש רענן יותר, אפילו כשיש התייחסויות מאוד עדכניות לבמאי אימה חדשים וההשפעה שלהם על הז'אנר. המיתות לא מספיק משונות, אפילו הטורסו של מקס לא מצליח לנחם, ואפשר להתווכח לגבי רמת המבוכה נוכח סצנת מונטאז' מודבקת שאמורה לספק לנו מטאפורה לאופן שבו בני נוער תופסים סקס. בכלל יש כמה הערות על מיניות ומערכות יחסים שיושבות קצת עקום, למרות שנראה שהיו פה סוג של כוונות טובות.

חלק מהכוונות הטובות מנסות לייצר רגעים חמודים וחיוביים שאמורים לתקן חלק מהדמויות. יש כאן ניסיון ליצור נרטיב הרבה יותר מנומס ומחונך ביחס לזה של הסרט הקודם, וככזה הוא יושב בצורה מאולצת וכפויה. לא צריך לתקן בכוח את מה שלא היה שבור מלכתחילה. וכשם שקינחתי הרגע באמרת שפר שלא בהכרח תביא מזור לרושם המשמים של הסרט, כך גם צפייה בו וזיהוי של אינספור רפרורים לסרטים ולתת-ז'אנרים לא תצליח לבדר, וגם לא בחירת השירים שנעה בין מיושנת לחסרת עניין. באמת, שקלתי לשים את הסרט הזה תחת "נורא כמו שזה נראה", אבל הוא לא הולך לצבור מספיק עניין כדי להתנוסס בפנתיאון הכשלונות הגדולים באמת. אפילו את זה הוא לא השכיל לעשות.