״לכודים תחת אש״ (The Outpost), סקירה לקראת בכורה ב-VOD של סינמטק תל אביב

הקרנת בכורה ארצית בסינמטק אינה עניין נדיר, לפחות בימי שגרה. אבל מעטים הסרטים שערכו את בכורתם בשירותי ה-VOD החדשים של הסינמטקים השונים, בטח לא סרט אמריקאי יחסית מדובר. זה המצב בו מוצא את עצמו ״לכודים תחת אש״ (The Outpost), שזמין החל מהיום להשכרה וירטואלית באתר סינמטק תל אביב. כדי להרגיש שזו הקרנת בכורה של ממש, ביום ראשון (23.8) בשעה 20:00 תתקיים שיחת זום עם הבמאי רוד לוריא והשחקן-מפיק ג'ונתן יאנגר. היא תשודר גם בעמוד הפייסבוק של הסינמטק, ופרטים נוספים מובטחים להתעדכן בעמוד הסרט באתרם. זה אומר שיש, למי שירצו בכך, כמה ימים לצפות בסרט ולהכין שאלות לבמאי הישראלי-אמריקאי (״המועמדת״, הרימייק של ״כלבי הקש״) ולשחקן בעל השורשים הישראליים, ואז לשוחח עימם באנגלית על היצירה. כל מה שנותר הוא לגלות האם זה סרט שיעניין אתכם ואתכן, בתקווה שאוכל לעזור.

דרמת המלחמה שבה אל ההיסטוריה הקרובה של צבא ארה״ב באפגניסטן, ליתר דיוק אל מוצב אחד במחוז קמדש בשנת 2009. אני לא מומחה, אבל להקים מוצב צבאי דווקא בשטח מוקף הרים גבוהים מכל הכיוונים לא נראה כמו רעיון מבריק במיוחד, כפי שמציינים גם החיילים המשרתים בו. ואכן, כפי שמדגים הסרט, המקום נודע כפי השאול וחוטף התקפות טאליבן בכל כמה ימים מכיוון אחד ההרים. הצבא האמריקאי מתגונן בקושי בעזרת מרגמות ומכונות ירייה, בידיעה שסיוע אווירי נמצא במרחק של 40 דקות לפחות. הסרט נפתח עם הגעת כוח חדש למקום, שמונחת בלילה ומבין רק בבוקר את גודל הצרה. המשימה שלהם היא פשוט להחזיק מעמד נגד התקפות ספורדיות. זה מה שהם עושים לאורך לא מעט דקות, שומרים על המורל ובעיקר על המוצב מכותרת הסרט, אבל אז נכנס השם העברי של הסרט לפעולה. כי הסיבה שהסרט הזה הפך למדובר היא הבאתו למסך של אחד הקרבות המדממים של ארה״ב באפגניסטן, כזה שהפך גם למקור למדליות ועיטורי גבורה.

כמו כל דבר בצבא, גם את החומרים מהם מורכב הסרט אפשר לחלק לשלושה חלקים, לא בהכרח שווים. הראשון הוא השגרה של הלוחמים, המהווה לא מעט מזמן המסך. כולל כינון יחסים עם האוכלוסיה המקומית וגם בינם לבין עצמם בחדרי המגורים הצפופים. המצלמה של לורנצו סנאטורה קרובה מאוד לגיבורים, אפילו יותר מאשר בפעם הקודמת שצילם סרט המבוסס על חיילים אמריקאים אמיתיים – ״מייגן לוי״. את המוצב מאיישים כמה עשרות חיילים ואת רובם נלמד להכיר לפחות בשם ובדרגה, מה שכמובן בילבל אותי כי כולם נראו לי דומים עד זהים. בקושי עזר שאת חלקם מגלמים פרצופים מוכרים כמו אורלנדו בלום כמפקד המוצב וקיילב לנדרי ג׳ונס, כרגיל בתפקיד האאוטסיידר, אבל הדמות שלו הכי מעניינת וקלה לזיהוי בזכות התעקשות על מכנסיים קצרים. לצידם יש משום מה לא מעט בנים של שחקנים מפורסמים שהלכו בדרכי אביהם. למשל סקוט איסטווד, מיילו גיבסון וג׳יימס ג׳אגר. התפתלתי בכל פעם שאחד החיילים העז לספר על חלומות של אחרי השירות או על מי שמחכים לו בבית, כי זו התגרות מיותרת בגורל כשאתה דמות בסרט מלחמה. עם זאת, רוב האינטראקציה שלהם כוללת דיבורים צבאיים, לקרוא אחד לשני ״אחי״ וללגלג זה על הגבריות של רעהו. אז קשה לומר שהיה לי למי להיקשר רגשית.

בכל מקרה לא הייתי ממליץ לאף צופה לעשות זאת, כלומר לחבב מדי לדמויות, כי נדמה שאף אחד לא חסין מכדור תועה או התקפת פתע בסרט הזה. כמובן שגם את זה חלק מהדמויות מסבירות גם בדיאלוג. כמעט כל התקפת טאליבן תפסה אותי לא מוכן, כפי שקרה גם לחלק מן מהחיילים על המסך, ואחרי שתיים-שלוש כאלה רמת הדריכות והכוננות שלי כצופה עלתה. סצנות הפעולה הללו, גם הקצרות שבהן, אינטנסיביות ועשויות היטב, כאשר המצלמה ממשיכה ללוות מקרוב את האקשן, ממש כמו ברגעי המנוחה. שוט רחב מגיע רק כדי לאפס את הקהל לגבי עמדת הנחיתות המתמדת של המוצב מול האוייב המגיע מההרים. אחרי מספיק פעמים מתברר שיש לסרט מבנה מוגדר ממה שנראה תחילה, אותו לא אחשוף כי הרבה יותר מרתק ושובר לב לגלות אותו לבד. אולם, רגעי סכנת המוות המבליחים מעת לעת בין עוד שגרה מנומנמת לשיחת עומק בנוסח ״אל תאונן על תמונה של אשתי״, אינם מספיקים כדי להפוך סרט מלחמה למיוחד או אפילו ראוי לצפייה. בשביל זה צריך משהו אקסטרה, והוא אכן מגיע.

עבור מי שמרשים לעצמם או מרשות לעצמן להתייאש מהר מדי בצפייה ביתית – אל. במקרה של הסרט הזה, המנה העיקרית מגיעה סוף סוף אחרי מספר מאוד לא סביר של דקות בעיניי, למרות שחולקו מתאבנים. אבל כשזה קרה שכחתי מהכל ונמצא צידוק לצפייה כולה. זאת משום שהסרט הזה מכיל את מה שייתכן והוא סיקוונס האקשן המשובח של השנה עד כה, אותו קרב נורא וכאמור גם אמיתי, שהיווה השראה ליצירה. הוא מתרחש פחות או יותר בזמן אמת, כשהחיילים סובלים ממתקפה בסדר גודל שלא התמודדו איתה וממתינים לאותו סיוע אווירי, מנסים לבלום בכל כוחם את האוייב שזולג מההרים בכמויות ומכל כיוון. זה אומר משהו כמו 35-40 דקות של אקשן בלתי פוסק, כולל כמה וואן-שוטים לא רעים בכלל, בהם המצלמה רצה עם חייל זה או אחר מעמדה לעמדה. האחווה של החיילים, שלא מפקירים אף פצוע ורצים לסייע למי שנתקלו באש צולבת, והגאווה שלהם בכיבוש מחדש של המוצב איתו ניהלו יחסים מורכבים, היו שווים את כל הדקות הארוכות בחברתם. למעשה, הקרב האחד הזה שווה גם את מה שקורה בדקות המסיימות של הסרט, המכיר במקורותיו.

זהו החומר השלישי ממנו מורכב ״לכודים תחת אש״, הקינוח שמגיע בצורה של דגל הפסים והכוכבים. הוא כל-כך פטריוטי שאם היו לסרט היו ידיים הוא היה מצדיע. בעצם, גם להקדיש את רולר הקרדיטים, אחרי כשעתיים, ללוחמים האמיתיים שהיוו השראה ליצירה הקולנועית – זו הצדעה. חלק מהם גם משחקים בסרט, אקט שאני באופן אישי לא הצלחתי לתפוס. מצד שני, לא הייתי מחזיק בשטח דקה, אם רק מלראות את הזוועות באופן מבוקר ומבעד למסך התהפכה לי הבטן. יתרה מזאת, הסרט מרוויח את הזכות לספוד ולקדש משום שאחוות הלוחמים שמוצגת על המסך גדולה מכל שאלות של מוסר או מורכבות. לפחות פעם בשנה אפשר לראות סרט כזה באמריקה, כזה שלא תוהה ״מה אנחנו עושים באפגניסטן?״ (או בכל מקום אחר) אלא פשוט מנציח ומאדיר את גיבורי האומה. סרטים כמו ״12 לוחמים״, ״השורד האחרון״, ״צלף אמריקאי״, ודומיהם, זן שבישראל כמעט ולא קיים.

אחת מחברות ההפקה, מילניום מדיה, דווקא נוסדה בידי ישראלים ובין העומדים בראשה כיום ניתן למנות את אבי לרנר ובועז דוידזון. זה לא תמיד נכון לגבי סרטי החברה, שאחראית בין היתר ל״הבלתי נשכחים״ בהובלת סטאלון ולסדרת ״המטרה״ עם ג׳רארד באטלר, אבל בעיניי הסרט נראה טוב יחסית לתקציב שלו (18 מיליון דולר, צילומים בבולגריה). על יתר היוצרים הקשורים לישראל פירטתי בתחילה, אז שווה לסיים בכך שזה בכל זאת סיפור אמריקאי עד העצם. התסריט של פול טאמסי ואריק ג׳ונסון (״הגיבורים של בוסטון״) מבוסס על ספרו של ג׳ייק טאפר, שמצידו מלא בעדויות של חיילים שחוו את הקרב הידוע לשמצה על בשרם. אפשר תמיד לתהות האם יצירה בידורית וחד-צדדית היא הדרך לכבד אותם ואת אחיהם לנשק. למעשה, אפשר לעשות זאת אפילו בקול רם ובשיחה עם היוצרים באדיבות סינמטק תל אביב. אבל במקרה שהסרט עצמו לא מעוניין בכך, אפשר גם לשפוט אותו בתור מה שהוא – סרט מלחמה מפורט מאוד (אולי מדי) עם דגש על אמינות ואחוות לוחמים, וסיקוונס אקשן אחד מורחב ששווה את הצפייה כולה. בעיקר עבור מי שחייב או חייבת דווקא עכשיו אקשן מבצעי ישר הפרצוף.