״מאדאם קירי״ (Radioactive), סקירה

לאחרונה יוצא לנו למלא את סופי השבוע בפחות סקירות מהרגיל, להסתפק באזכור הסרטים החדשים במדור המיועד להם מבלי להרחיב. אולי כי לכתוב את המילה ״סביר״ אלף פעמים זו לא בדיוק הסקירה שהיינו רוצים לכתוב, או אפילו לקרוא. אבל זה מה שיש לומר על הרבה מהסרטים שאמורים למלא המסך הביתי ואת החלל בלו״ז ובלב שלנו מאז שאין בתי קולנוע. מדי פעם מגיעים סרטים שהם ההגדרה של ״סבבה סך הכל, שלושה כוכבים״, אבל יש בהם משהו נוסף. כזה הוא ״מאדאם קירי״ (Radioactive), שאחרי פסטיבלי הסתיו של 2019 הבין שאין לו מה לחפש בעונת הפרסים, הספיק להיות מופץ בבריטניה רגע לפני הגעת המגיפה ומאז צץ בבכורות אונליין. אל ארה״ב וישראל הוא הגיע וירטואלית באותו הזמן, סוף יולי, כך שראיתי אותו באמזון בעוד אתם ואתן תוכלו לעשות זאת אצל HOT VOD וסלקום TV.

מצד אחד זוהי עוד ביוגרפיה של המדענית פורצת הדרך מארי קירי. מצד אחר, סרט שמאוד משתדל להיות לא שגרתי, לפחות כמו הדמות שבמרכזו או הבמאית שלו. את החלוצה בתחומי הפיזיקה והכימיה וזוכת שני פרסי נובל אני מניח שכולם מכירים וכולן מכירות, לפחות בשם. גם שמה של הבמאית מרג'אן סטראפי אמור לצלצל מוכר, עם או בלי אזכור של יצירתה הידועה ביותר, כסרט או כרומן גרפי, ״פרספוליס״. הקבלה מעניינת ביניהן היא ששתיהן מהגרות שהפכו את צרפת לביתן השני – המדענית היא פולנייה במקור, הבמאית מאיראן. יחד עם האופן בו קירי איתגרה את המוסכמות החברתיות והמדעיות בין המאה ה-19 וה-20, קל להבין את מקור המשיכה של סטראפי, המפורסמת גם במאבקה למען זכויות אדם בכלל ונשים בפרט. או אם להיעזר במשפט מהסרט שמצא את דרכו גם לטריילר, קירי אומרת על רדיום שהוא ״לא מתנהג כמצופה ממנו״. היסוד שגילתה דומה לבעליו.

את הגיבורה מגלמת רוזמונד פייק על פני תקופת זמן שנעה בין 1893-1934, לא כולל פלאשבק אחד לעבר וכמה קפיצות לעתיד (ועל כך בהמשך). הסרט מספר כיצד הפכה מריה סקוודובסקה הוורשאית למארי קירי הפריזאית. החיזור המגושם של פייר קירי (סם ריילי) אחריה, תחילה מקצועית ובהמשך רומנטית, היה החלק החביב עליי בסרט (על אף שהוא די מומצא אם להשוות להיסטוריה). יחד עימו גם כל מערכת היחסים בין בני הזוג המפורסמים. שניהם היו מנודים בדרכם מהזרם המרכזי של הקהילה המדעית בפריז, רובה גברית ומבוגרת, ומצאו עניין זה בזו. העבודות המשלימות שלהם בחקר עפרת האורניום הובילו לתגליות שהרעישו גם את הספקנים והמאובנים שבעמיתיהם, בעיקר המחקרים על רדיואקטיביות וגילוי שני יסודות כימיים חדשים – רדיום ופולוניום. עוד משהו שקירי גילתה שוב ושוב הוא שאין ממש מקום לנשים בחזית המדע או אפילו סתם באקדמיה. החיים הפרטיים והמקצועיים של השניים הסתבכו באופן גורלי אף יותר, שכן עבודתם עם חומרים פולטי קרינה גבו מחיר כבד מגופם.

זהו כמובן לא הסרט הראשון על חייה של אשת המדע. למעשה, השם ״מאדאם קירי״ מזוהה יותר עם הביוגרפיה שכתבה אווה קירי, בתם הצעירה של הזוג, שעובד ב-1943 לסרט מועמד לאוסקר באותו שם, בבימויו של מרווין לירוי. לסרט החדש קוראים ״רדיואקטיבי/ת״ במקור, כשם הספר של לורן רדניס עליו הוא מבוסס, אבל בישראל כנראה חשו נוסטלגיים. על העיבוד התסריטאי חתום ג'ק ת'ורן העסוק. רק השנה נזקפים לזכותו ארבעה פרויקטים – ״חומריו האפלים״ ו״מועדון בפריז״ בטלוויזיה, וגם ״סוד הגן הנעלם״ ו״אנולה הולמס״ בקולנוע. אני לא מזלזל ביכולת שלו לתקתק עבודה, אבל במקרה של הסרט הנוכחי זה קצת נראה ככה, מבחינת שימוש במוסכמות תסריטאיות. כולנו יודעים מה אומר שיעול במערכה הראשונה, או מה יקרה כשהגיבורה טוענת שלעולם לא תדרוך בבית חולים. כאמור, מערכת היחסים בין בני הזוג קירי, שיש בה אהבת אמת אבל גם קנאה ואגו, הייתה החלק היותר סולידי. חוץ מזה שפעמיים הם הולכים לראות מופע אבל משוחחים לכל אורכו, שזו לא התנהגות מכבדת מצד קהל, בטח לא כשהם עדים להיסטוריה לפחות במקרה אחד. אלמנטים אחרים, כמו עימותים עם הממסד או מתחים משפחתיים אחרים, היו הכרחיים כשם שטופלו באוטומטיות מורגשת מצד היוצרים.

החלטות אמנותיות אחרות מעידות דווקא על יומרה מסויימת. כאמור, הסרט לינארי ברובו, מלבד פלאשבק קריטי (אך דביק) למאורע מכריע בילדותו של הגיבורה. אך מדי פעם וללא התרעה מראש, הסרט קופץ לנקודות זמן בעתיד, הרבה אחרי לכתה של קירי מן העולם. הוא מבקש להראות את השפעתה על תחומים כמו טיפול בסרטן וניסויים גרעיניים מחד, כמו גם על הנזק והחורבן שהביאו לעולם תחומים אלה, בזדון או בשוגג. כך יוצא שאנחנו מבקרים בהירושימה, קליבלנד, נבאדה וצ׳רנוביל, לא רק בוורשה ופריז. בחלק מן המקרים התקשתי להבין את הנחיצות של הקטעים הללו, שגם אינם עשויים טוב במיוחד. בעיקר אם משווים אותם לייצוגים אחרים של אותם אירועים בתרבות הפופולרית. למעשה, הנחיתה חזרה אל קרקע המציאות של הסרט נעשתה תוך שימת לב מצידי לחוסר האחידות, וכך לפחות סצנת מפתח אחת הוציאה ממנה תגובה הפוכה מן הרצוי. אני מבין את הנאמנות לרעיונות המקור הספרותי, אבל יש פה גם הסחת דעת די מיותרת וגם יומרה בלי כיסוי.

הרומן הגרפי של רדניס ודאי סייע לסטראפי להביא עימה לעיבוד את הדגש על הפן החזותי. הסרט מבסס יפה את פריז של תחילת המאה כמקום די מטונף בלילות, עם מעט אור הנוסך אופטימיות, וגם כמה סצנות של אור שמש וגנים ירוקים. בכלל, הצבע השולט הוא ירוק, אבל זרחני מהסוג ששמור לרוב לכוחות כישוף של נבלי דיסני. כאן הוא אמור להיות גם ייצוג של קרינת הרדיום וגם מעין תזכורת לעולם הרוחות והמוות המקיף את הגיבורה (כמעט צלצלתי ל״מכסחי השדים״ כשהוזכרה אקטופלזמה). התוצאה היא סרט ירקרק מאוד עם הרבה קטעי חלום והזייה, שאמורים לייצג את עולמה הפנימי של קירי. אולם, יחד עם קטעי הפלאשפורוורד גם הם סוטים מן העיקר. לא סוטים כמו הרגעים בהם צרפתים מאשימים פולנייה במתירנות מינית, אבל זה כבר גובל בפרדוקסליות. מזל שהגיבורה גם יהודייה והרחוב הצרפתי הזועם היה יכול לצעוק לעברה גם קריאות אנטישמיות, למקרה שחשבנו שהיא לא חריגה מספיק.

אולם, מעטה החריגוּת של היצירה דק למדי. מה שסטראפי לא הביאה עימה זו המוזרות והייחוד של סרטיה הקודמים והלא-מונפשים, ״כנופיית החוטאס״ ו״הקולות״. לכן, יותר מאשר ירוק או כל צבע אחר, הסרט צבוע בגוון מלאכותי. בין היתר בשל הבחירה בדיאלוג שכולו באנגלית. מצד אחד, אנחנו ב-2020 ואפשר להתקדם הלאה בשם האמינות. מצד אחר, מבטא בריטי הוא כידוע התחליף של הקולנוע לכל שפה שאינה אנגלית אמריקאית וזה כבר ז׳אנר מבוסס בפני עצמו. כך גם אפשר להנות מהימצאותם של שחקנים בריטיים, כמו אלה שכבר הוזכרו או דוגמת סיימון ראסל ביל (הדבר הכי טוב ב״סטאלין מת!״) בתור יריבם של הזוג קירי, או אניירין ברנרד בתפקיד העוזר החתיך שלהם. אם תהיו טובים ותישארו עד הסוף, גם אניה טיילור-ג׳וי תגיע לתפקיד קטן אך משמעותי. המשחק בסרט הוא התחום האחיד ביותר בעיניי, בעיקר האופן שבו השחקנים מצליחים להתעלות מעל שורות הדיאלוג או הסיטואציות שנכתבו להם.

הבולטת היא כמובן פייק, שהוטלה עליה משימה מורכבת – לגלם אישה מבריקה אינטלקטואלית שנופלת פעם אחר פעם לקלישאות של היסטרית, פתיינית, קורבנית ומרדנית. היא גם לא דומה פיזית לדמות ההיסטורית שהיא מגלמת, אבל מצליחה להעביר את הצופה לצד שלה בכל הזדמנות. היא רעיה אוהבת, אבל לא תמיד יודעת מה הדבר הנכון להגיד לבעלה ומרגישה בנוח להתפרץ ולהתפרק לידו. היא אם מסורה, אבל לא מעוניינת שיקטינו אותה לתפקיד זה בלבד, וגם משוחחת עם הבנות שלה ועם עוזרי המעבדה שלה באותו טון שעלול להתפרש כמנותק רגשית. אבל בעיקר, היא מוח מדעי חסר מנוח, כלוא בגוף שהקהילה המדעית בזה לו. היא משתוקקת לפיצוח סודות היקום כשם שהיא צמאה להכרה ולכבוד. הסרט אמנם משתדל להיות צפייה נוחה אבל בסופו עולה חשק ללמוד על קירי האמיתית, ולגלות את המרחק של הבדיה מן המציאות. אני גם מרשה לעצמי להניח שהתקווה של היוצרת היא שהצפייה תגרום לצופות צעירות לא רק לקרוא על קירי, אלא גם להרים את הישבן מהספה ולהתחיל לבעוט בכמה ישבנים.