״בית ספר למפלצות״ ועוד קצת ״קדימה״: על הסרטים של דן סקנלון והתרומה שלו לפיקסאר

בשלב זה של השנה הקולנועית כבר היינו אמורים להיות אחרי הסרט החדש של פיקסאר, ״נשמה״ (Soul). אבל בדומה לכל סרטי הקיץ הגדולים מכדי לערוך את בכורתם על המסך הקטן, גם הוא נדחה. במקומו, קיבלנו בחודש שעבר הזדמנות נוספת לבחון את הסרט הקודם של פיקסאר לשנה זו, ״קדימה״ (Onward), עם הגיעו אל פלטפורמות הצפייה הביתית בישראל. נדמה שהוא סבל מן המגפה אפילו יותר מחברו, שכן עם ההפצה בתחילת מרץ הורד המסך של כל בתי הקולנוע כגיליוטינה על ראשו. קבלתו הייתה חיובית אבל פחות נלהבת מן המצופה, בטח יחסית לסרט הראשון של האולפנים שאינו המשכון מאז ״קוקו״ ב-2017. בלתי נעימות במיוחד היו התגובות שקראתי בעברית, כאילו בישראל הסרט נחת רע במיוחד. לדעתי זה כי לא קראו לו ״הלאה״ כפי שהצעתי. סתם, זה כי לאנשים שונים יש דעות שונות וזה בסדר. אבל אני כאן כדי לוודא שלא תפספסו את אחד הסרטים הטובים של השנה, כך גם על פי כל חברי סריטה, וסרט שאני באופן אישי מדרג בטופ 10 של פיקסאר בכל הזמנים (בעיקר אם לא מחשיבים המשכונים), אם היה לי אומץ לדרג את הסרטים שלהם.

יש לנו כבר סקירה לסרט באתר, מאת עופר, שהיה גם הוא חיובי ואוהד אך לא נלהב לגמרי. העניין הוא שאני כן התלהבתי. לא אתבייש לספר שבכיתי בסרט לפחות פעמיים בצפייה שלי בו בקולנוע. שוב, לא משהו נדיר בסרטים של פיקסאר, אבל זה לא היה מרוב עצב – אלא מהתרגשות. כזו מהסוג שרק חנונים מכירים, מה שמכונה לעתים גיקגזמה. לצד העלילה המלבבת וגם הנוגעת ללב, כזו שבהחלט יכולה להביא צופים אחרים לדמעות, מה שנגע לי אישית היה דווקא הקשר החזק לעולמות פנטסטיים בכלל וקווסטים קסומים בפרט. משם הגיעו הדמעות, מאיזה חיבור גיקי עמוק למתרחש על המסך שקשה להכיל בגוף, משהו שלא קרה לי מאז ״שר הטבעות״ בערך. שתי הנקודות האלה, כלומר הטיפול של הסרט בז׳אנר הפנטזיה והיכולת שלו לייצר רגעים עתירי עוצמה קולנועית, הם הבסיס לטקסט הנוסף הזה. הוא מיועד בעיקר למי שראו את הסרט כי לא אפרט כאן מחדש את עלילתו ודמויותיו, אבל גם לא אספיילר בלי להזהיר בשלב מאוחר יותר. לפני כן, אנסה להקביל את המסע של הסרט לזה של יוצרו.

דן סקנלון חיכה המון זמן לסרט הפיקסאר המקורי שלו. הוא עובד בחברה מאז 2001 (לפני כן בדיסני) וקיבל את הקרדיט הראשון של במאי-שותף חמש שנים לאחר מכן. זה קרה בסרט הקצר ״מטור ואור הרפאים״ (Mater and the Ghostlight) שיצא באותה השנה כמו ״מכוניות״, וממנו נשלפו הדמויות להרפתקה נוספת. להבנתי לדמות של מייטר קוראים ״מטור״ בעברית, שזה הגיוני כמו ספידי מקווין (במקום לייטנינג), אני מניח. הבמאי הראשי הוא זה שאין לומר את שמו בשנים האחרונות (נו, ג׳ון לאסיטר) ועל הסרט עצמו אין המון מה לומר מלבד היותו שייך לז׳אנר הלא מאוד מטופל בפיקסאר – קומדיית אימה. במשך 7 דקותיו, מייטר מותח את חבריו הממונעים, שמחליטים לנקום בו ולהביא לחיים צ׳יזבט על אור רפאים שרודף את הגרר החלוד. אפשר למצוא כאן קשר לעולמות פנטסטיים שיחזור בכל סרטי סקנלון עבור פיקסאר. לא כולל קרדיטים שקיבל כחלק ממה שקרוי הצוות הבכיר, המייעץ לתסריטאים ולגדודי האנימציה. אגב, סרטו הארוך הראשון כבמאי נוצר מחוץ לפיקסאר. מדובר במוקומנטרי בשם ״טרייסי״ (Tracy) מ-2009 על במאי שיוצא לחקור מי ירה במנחה תוכנית ילדים. לא צפיתי בסרט אבל הוא נשמע כמו הזייה.

השנים חלפו, העשורים התחלפו, וסקנלון ביים את סרטו הארוך הראשון בפיקסאר – ״בית ספר למפלצות״ (Monsters University). יש לו הרבה במשותף עם ״קדימה״, בראש ובראשונה מוניטין של סרט שאינו צריך להיות בצמרת היצירה של האולפנים. המשימה שעמדה בפני סקנלון היא ליצור פריקוול לאחד הסרטים האהובים של האולפן, ״מפלצות בע״מ״, מאת אחד מגאוני פיקסאר, פיט דוקטר. לא המקום שהכי קל או אפילו נכון להתבטא בו כאמן בפני עצמך, בהנחה שבכלל תצליח להיחלץ מהצל הענק של המקור. כידוע, אצלנו בסריטה דווקא מאוד אוהבים את הסרט של סקנלון. הסקירה של עופר היא בעצם שיר הלל, אצל אור הסרט הושווה ל״רחוב ג׳אמפ 22״, ובעיניי הוא היה אחד מסרטי השנה של 2013 וטרם התחרטתי. למעשה, צפיתי בו שוב אחרי ״קדימה״ כדי לנסות ולזהות האם פיקסאר שוב הצמיחו אמן מתוך המערכת. או מן העבר השני, להבין כיצד הסרטים של סקנלון משתלבים במכונת הרגשות שכולנו אוהבים לקרוא לה בקיצור פיקסאר.

בית ספר למפלצות

בצפייה נוספת, ״בית ספר למפלצות״ שב ומתגלה כאחלה סרט. אז לפעמים שווה להקשיב לנו בזמן אמת. זה לא רק כי הוא סיפור היכרותם של מייק ווזאוסקי (ביל קריסטל) וסאלי (ג׳ון גודמן). הוא גם אחד הסרטים עם מינון הבדיחות הכי גבוה של פיקסאר, כיאה לקומדיית קולג׳. חלק מהן שבו ופירקו אותי מצחוק בצפייה החוזרת ואחת מהן עדיין בפנתיאון של סריטה יחד עם הבוהן הנוספת של ארט (המפלץ השעיר והסגול שנשמע כמו צ׳ארלי דיי). בנוסף, שבתי והופתעתי מן המסקנות של ״בית ספר למפלצות״, שמעלה את הדיון הפיקסארי הקבוע למדי על כשרון מולד לעומת עבודה קשה. הפתרון של האולפן הוא בדרך כלל ההצעה לשלב בין השניים, כמו גם כאן, אבל הסרט ממשיך ומציע שזה בסדר גמור להרגיש כמו כשלון ולהתחיל מהתחלה. אולי כי רק ככה לומדים, אולי כי מה שחשבנו על עצמנו לא בהכרח היה נכון ותמיד אפשר לבחור נתיב חדש.

״בית ספר למפלצות״ גם מכיל לפחות שני רגעים מפלחי לב, כיאה לאולפן שניזון מדמעות אנושיות לפחות כמו שהמפלצות בסרט מתקיימות מאנרגיה המופקת מצווחות אימה של זאטוטים. על בסיס זה, ברצוני לטעון שיותר משסרטיו של סקנלון מושלמים (והם לא), הבמאי מתמחה ומוסיף לרזומה של פיקסאר רגעים בלתי נשכחים בתוך סרטים מצויינים. הרגעים הם למעשה מעין שבר ואיחוי אחד של השני. הראשון הוא הניצחון בתחרות ההפחדות שמתגלה כבגידה בחברות המתהווה של מייק וסאלי, אבל בגידה שהתהוותה מתוך מקום של דאגה וחשש. השני הוא מאותם רגעים שלא נדירים בפיקסאר אבל כאן מבוצע לעילא ומתעלה על הציפיות – הזכות שניתנת לנו הצופים לחזות בשתי דמויות ברגע בו הן הופכות רשמית לחברות אמת. כיוון שמדובר בצמד המנצח של מייק וסאלי, לא הייתה פה שום אופציה לפקשש – וזה אכן לא קרה. מה שכן קרה הוא העמקה והעצמה של המיתוס, הרחבת העולם שברא הסרט הראשון ביצירה שגם מהנה מאוד בפני עצמה ונחווית אחרת בכל גיל.

אני יכול להמשיך להתפייט, למשל על עיצוב העולם דרך המבנים בקמפוס, שהבולט בהם הוא הפקולטה להפחדה שנראית בעצמה כמו איזה קתולהו. אבל הסרט הזה כבר בן 7 השנה ואפשר לחזור אליו בכל עת. בנוגע ל״קדימה״, מצאתי בסרט הקודם של סקנלון הרבה מן המאפיינים של סרטו הנוכחי. החל מהשוט הראשון המבסס עולם שנראה בתחילה כמו שלנו, רק כדי לשבור זאת ולהראות קסם או סטייה. המשך בשימוש בקלפי משחק של יצורים מיתיים, בכותרות של ״מפלצות״ ובעלילת ״קדימה״. וכלה בפרטים הקטנים, כמו העובדה שבשני הסרטים הגיבור מכור לצ׳ק ליסט. גם המסע של שני טיפוסים בגדלים שונים, שיצטרכו ללמוד לשתף פעולה כדי להגיע ליעדם, די דומה בשני הסרטים. אבל ההבדל המודגש הוא שבסרטו הראשון עבור פיקסאר, סקנלון שירת את המותג והמשיך סיפור שהחל מישהו אחר. בסרטו השני, מדובר בסיפור מקורי שלו, המתכתב גם עם נסיבות חייו כילד שמעולם לא הכיר את אביו המנוח. אגב, סקנלון בכלל לא היה חנון D&D לפי ראיונות איתו, ועל זה אחראים ככל הנראה שני התסריטאים הנוספים – ג׳ייסון הדלי (״A Bad Idea Gone Wrong״) וקית׳ ביונין (״קרניים״).

גם במהלך הצפייה השנייה והביתית שלי, יותר משהזדהיתי עם איאן, חזרה אליי תחושה ישנה שאני האח הבכור המביך. מה גם שבצעירותי עניין אותי יותר לקרוא על הדמויות ב״מבוכים ודרקונים״ מאשר להשתתף במשחק פעיל. לכן געשתי בסרט מדברים הקשורים לכמה אני חנון, לא בהכרח מהדרמות המשפחתיות. את התגובה הרגשית לדרמות שמרתי לקריאת הדיונים על הסרט, שלהרגשתי סבל על לא עוול בכפו. הקריצה הלא מזיקה בעיניי ל״סוף שבוע אצל ברני״, כולל מחווה ויזואלית מוצהרת בדמות של האב, הפכה למושא לביקורת על חוסר מקוריות. הסיפור האישי של הבמאי, שהובא למסך בעולם קסום בו שני אחים ילמדו לראות זה את זה מזווית אחרת, בוטל כמוזמן מראש ומהונדס על פי נוסחה. אני מכיר את הסוג הזה של ביקורת מעצמי, כשאני מאוד לא מתחבר ליצירה וצופה בה כאילו מהצד. אך כאמור, קשה לי להבין את הצד הזה הפעם משום ש״קדימה״ שאב אותי פנימה ומיד בפתיחה. ריכזתי את חמשת הרגעים שהכי נגעו בי אישית, דרכם אנסה להסביר את נקודות החיבור שלי אליו ואת מה שהוא משכיל לעשות היטב בעיניי. הרגעים מסודרים על פי סדר הופעתם בסרט, אז קחו בחשבון שגודל הספוילרים הולך ומחמיר.

מקור הקסם
הפתיחה של הסרט, שהיא מעין סרט קצר בפני עצמו על ההיסטוריה של העולם בו נבלה את 102 הדקות הבאות, מלווה בקולו של הנוכח-נפקד, האב החצוי של איאן ובארלי. הפתיחה הזו עושה שני דברים, ויזואלית ואודיאלית. באנימציה שובת הלב של פיקסאר, והצבעונית מתמיד בסיקוונס זה, נברא לפנינו עולם שבעצם לא נזכה לחזות בו – רק בדמיונם של האחים. אבל מה שתפס אותי הוא דווקא הקול של הדובר, המתווך לנו את הנרקם על המרקע. מבחינת הצופה התמים הוא סתם קריין, אבל היות והקול הזה יחזור בהמשך, קל לזהותו. הקול הזה הוא הכי קרוב שנגיע לפגוש את האב הנעדר מעבר לרגליים שלו, וכשמבינים זאת הפתיחה מקבלת משמעות נוספת. ווילדן לייטפוט, על כל מה שהוא מייצג, הוא חלק מעולם, או ראיית עולם, שחלפו. למקרה שזה לא מקליק בזמן הצפייה, בסיום יש וריאציה של איאן על אותם דברי פתיחה, הפעם מותאמים להווה. איאן נמשך ונסחף לגעגוע הזה לאב שלא הכיר, משום שהוא בעצמו מרגיש חצוי. כמו קוסם שלא מחובר לקסם שבו, או כמו מטפורה מהלכת על חצי-אב.

שיחה עם אבא
אמשיך עם רגע שקט יחסית בתוך סרט שרוב רובו אקשן ודינמיות. הוא מגיע אחרי שאפילו ארוחת הבוקר מוצגת כשדה קרב וכמשימה בלתי אפשרית עבור הגיבור, שלא לדבר על אינטראקציה חברתית פשוטה לכאורה, בה הוא כושל מלהזמין את בני כיתתו ליום הולדתו ה-16. אחרי כל זה, הסרט עוצר בצד הדרך, משנה קצב עריכה ומציב את איאן מול מקדש זכרונות שאינם שלו, המורכב מתמונות של אביו וגם הקלטה קולית. בדיאלוג בין דמות אחת נוכחת ואחת נפקדת, הסרט מתאר את הקשר שיכול היה להיות. את הכמיהה של איאן לדמות אב שתהיה קשובה, בניגוד לאלה שחיים איתו באותו בית כרגע. ההופעה הקולית של קייל בורנהיימר, שחקן קומי לרוב שמביא כאן הרבה רגש, משתלבת להפליא בטון הרגוע שעובר אליו טום הולנד בתפקיד איאן, אחרי הרבה סצנות נוירוטיות שלו. החיבור שמוצג ביניהם באותו רגע מציב אותם במשבצת דומה, מה שמסביר את סוג הגעגוע של איאן. הוא קוסם צעיר הזקוק להדרכתו של רב-מג מבוגר וידען, כמו הצמד שראינו בפרולוג.

גווינביר עולה לוואלהלה
אדלג על סצנות שפיקסאר אלופים בהם, כמו ההגעה לטברנה של המאנטיקור או כל סצנות האקשן לאחר מכן. או להבלחות קטנות כמו השוטרת שזורקת לאחר יד שיש לה בת-זוג. הרבה אחרי כן, הגיעה ההצפה הרגשית הראשונה שחוויתי בסרט. כחנון, דווקא קצת הפריע לי שיש פה שעטנז של פולקלורים. גווינביר על שמה קרויה המכונית של בארלי, הייתה זוגתו של המלך ארתור האנגלי. זאת בעוד ואלהלה, כמו שיר הפרידה שבארלי בוחר לנגן בנסיעה האחרונה של הרכב, היא היכל האלים אליו מגיעים גיבורים שנפלו בקרב במיתולוגיה הנורדית. הסצנה הזו גם מגיעה אחרי תיאור לא מחמיא של סוסים קסומים בסרט, בעיקר חדי-קרן המוצגים כנברני אשפה ושוכני מאורות. לכאורה, גם האוטו ועליו האיור של הסוס המכונף עושה צרות לגיבורים, כמו כל טרנטה. עם זאת, גווינביר גם מצילה את הגיבורים לא פעם ואף מקריבה את חייה המתכתיים ברגע מרגש באופן לא צפוי עבורי. כי אין שום דבר שפיקסאר יודעים לעשות טוב יותר מלהאניש. מאז לאקסו ג׳וניור, המנורה הקופצנית שהפכה ללוגו של האולפנים, דרך ״צעצוע של סיפור״ שהיה לסרטם הראשון באורך מלא, ועד ״וול-אי״ מחד ו״מכוניות״ מאידך או אינספור סרטים קצרים – פיקסאר מוצאים את האנושי בדומם בכל פעם מחדש. הנסיעה האחרונה של גווינביר היא סצנה מבריקה: ההפיכה לסוס דוהר בעקבות פאנצ׳ר, דו״חות החנייה שנותנים לה כנפיים, והנסיקה בזמן שהאיור של הסוסה מנצנץ בשמיים כנשימתה האחרונה. רגע קולנועי מושלם שיש לי צמרמורת רק מלהיזכר בו.

אהבת אחים
סיקוונס השיא של הסרט הוא בעצם רצף של רגעים קולנועיים אדירים, מתוכם בחרתי שניים. נתחיל עם הראשון בשרשרת, שמגיע אחרי נקודת שבר בין האחים. נדמה היה שהם דווקא התקרבו במהלך השייט התת-קרקעי, אבל אז חזרו לנקודת ההתחלה, תרתי משמע. אחרי שאיאן פורש לשבת עם חצי-אביו מול השקיעה, הוא מבין שהייתה בחייו גם דמות אב שלמה כל הזמן הזה. ההבנה הזו, בעזרת פלאשבקים לילדות תוך סימון וי על הרשימה שהכין ובה דברים לעשות עם אביו, היא רגע פיקסארי קלאסי. כמו הפלאשבק המכונן של ״רטטוי״ או הפתיחה האייקונית של ״למעלה״. אבל זה גם רגע שמשנה את התמה המרכזית של הסרט, ממוסס את מה שהיה נדמה כתסביך אב. איאן מבין שהיעדר הזיכרון שלו מאביו הוא כלום לעומת מה שעבר על אחיו, שכן זוכר (גם אם מעט ממנו) וכלוא בתחושה של הפחד מלהיפרד. בארלי הוא זה שיש לו כאן מעגל לסגור, לא איאן, בעוד כל מה שנותר לגיבור הסיפור לעשות הוא להתמסר אל אחיו, על מלוא המבוכה הקולנית שהוא מביא עימו לכל מקום. כי יחד איתה באות גם אהבת אמת ודאגה כנה. בארלי הוא זה שיצטרך דווקא להשתחרר מהצל של האב, להיות קצת יותר אח גדול מתחליף הורה. כל פרט באישיות שלו, מבריחה לעולמות קסומים ועד אובססיה להיסטוריה (שלא לומר היתקעות בעבר והאדרתו) מצביעים על כך. מכאן קצרה הדרך לקליימקס שמורכב משיא המסע של כל הדמויות המרכזיות, ביחד ולחוד.

קרשנדו כפול
בתוך כמה דקות מסך בלבד, יש כל-כך הרבה פייאופים לדברים שנשתלו לאורך הסרט בקפידה ובתבונה, עד שלקח לי שתי צפיות לקלוט הכל. דוגמה קטנה היא דמות המאנטיקור, שנבנית במהלך הסרט כלוחמת דגולה לשעבר החוזרת אט-אט לכושר – אבל ברגע האמת נתפס לה הגב. לורל, אם הבנים שמוכיחה תושייה לכל אורך הסרט, מתחברת ללוחמת הפנימית שבה ממש כמו בקלטת הכושר ומעבר לה – אך קצרה ידה מלהושיע לבדה. הוא לוחמת שזקוקה לקוסם לצידה, אבל הקוסם שלה איננו מזמן. בארלי נבנה גם הוא כלוחם, על אף הידע התיאורטי שלו בקסמים (שוב עבודה קשה לעומת כישרון טבעי אצל פיקסאר). אבל המשימה שלו היא להתעלם מהקרב המתחולל ולסגור את מעגל הקסם החשוב והמשחרר בחייו. הצימוד של קוסם ולוחם שיוצאים להרפתקה, בדמיון או בחיים, שזור בדם של משפחת לייטפוט. מבין ההורים, נאמר שהאב היה הקוסם ונראה שהאם היא הלוחמת. גם בין האחים החלוקה ברורה, עם בארלי האמיץ עד כדי טיפשות בתור השריר, ואיאן הלומד להיות רב-מג לאורך הדרך והמתחיל להאמין בעצמו ולקבל את אחיו. גם הם יכולים להיות צמד משלים, ממש כמו הוריהם.

מה שמוביל אותנו לסגירת המעגל של איאן, שיצטרך להשתמש בכל הקסמים שלמד לכל אורך הדרך כדי להביס דרקון. כזה שהוא מטפורה ענקית לבית הספר בכלל ולחרדות החברתיות של גיל ההתבגרות בפרט. זה קורה אחרי שבשלב מוקדם יותר בסרט ראינו את איאן כושל בסיטואציה חברתית מול אותו דרקון שמצוייר על הקיר, וכעת התגשם לכדי סך כל פחדיו וחרדותיו של מי שנפחד בתחילת הסרט מדרקון המחמד המשפחתי. במהלך הסרט נאמר שוב ושוב, בעיקר על ידי בארלי, שזהו טקס החניכה של איאן. אבל הוא עצמו לא באמת מבין או מרגיש זאת עד שהוא נדרש להילחם עבור הזכות של משפחתו להתאחד עם האב. זה שהיה יותר משמעותי עבורם מעבורו. להבנתי, זו הסיבה שהקסמים מצליחים לו, שכן הוא לא מבצע אותם רק בשביל עצמו. הוא מבין את הסכנה מחד ואת החשיבות מאידך. הבחירה של הסרט להתבונן איתו מרחוק בהתממשות האב ובפרידה הסופית ממנו, הופכת את הרגעים האלה לחזקים פי כמה מאשר אם היינו מזגזגים בין שני השיאים הסיפוריים והרגשיים. אם לבחור, גם בעיניי להצליח לבצע קסם בו נכשל הגיבור לאורך הסרט, היה מרגש מלהכיל. לפחות כמו, אם לא יותר, מן האיחוד המשפחתי המיוחל.