״גרייהאונד״, סקירה

הפצת הסרט "גרייהאונד" (Greyhound) בקולונע תוכננה להתרחש בשלהי חודש מרץ אבל נדחתה ואז נדחתה שוב, בגלל מגפת הקורונה. בסופו של דבר, מפיקי הסרט החליטו כי עדיף להוציא אותו השנה בכל דרך, ולכן במקום הפצה בבתי הקולנוע הסרט נמכר לשירותי הסטרימינג של אפל TV+, שעד כה לא ממש התבלטו מבחינת סרטים בפרופיל גבוה. עקב כך, לפחות בארץ "גרייהאונד" יצא בלי לקבל יותר מדי יח"צ או יחס, אף על פי שמדובר בסרט בכיכובו של טום הנקס, שחקן פופולרי גם בישראל. אף כי הנקס לא ביים את הסרט או קיבל קרדיט כמפיק, מדובר בפרויקט שהשחקן היה מעורב בפיתוחו במשך שנים רבות והוא אף כתב את התסריט שלו, עיבוד לספר "הרועה הטוב" מאת ססיל סקוט פורסטר. הספר נכתב בשנת 1955, כעשור לאחר סיום מלחמת העולם השנייה במהלכה מתרחשת עלילתו. פורסטר התמחה בספרים על לחימה ימית וספרו זה עסק בקושי שבהעברת ציוד וכוח אדם במלחמה באוקיינוס האטלנטי. זירת המלחמה הקשה לא זכתה להרבה ייצוג בקולנוע האמריקאי, ונראה לי שאף סרט אמריקאי בנושא לא הפך מוכר כמו "הצוללת" הגרמני.

הנקס כמובן כבר עסק בעבר במלחמת העולם השנייה, כמפיק של הסדרה "אחים לנשק" וכשחקן ראשי ב"להציל את טוראי ראיין". בראיונות לקידום סרטו הנוכחי, הנקס טען כי הוא מוצא קווי דמיון בין הדרך בה הציבור נהג בזמן המלחמה לבין הדרך בה יש לנהוג כיום, כאשר בשני המקרים כל הציבור מושפע ממשבר שנקודת הסיום שלו נותרת לא ידועה. קל לראות מדוע המלחמה מושכת את הנקס, מעבר לתיאור של תקופת משבר – הסרט מאפשר לו לשחק פעם נוספת דמות של גיבור המקבל החלטות קשות ברגעים מהם לא ניתן לצאת ללא נזק. ג'ון וויין הפך לדימוי של מנהיג אמריקאי אבהי דרך סרטים על המלחמה הזו, שצולמו במהלכה ומעט אחריה (אף כי וויין עצמו לא התגייס ללחימה וכנראה לא מיהר לתמוך בה). הנקס הוא סוג של ממשיך דרכו בגילום דמויות של גיבורי פעולה שיש בהם מימד חזק של אבהות, עם או בלי ילדים ביולוגיים בעלילת הסרט (ב"גרייהאונד", בנו הביולוגי של טום הנקס, צ'ט, מופיע בתפקיד משנה ולדמויות שהם מגלמים אין קשר משפחתי).

הנקס אומנם מציג גבריות עדינה יותר מזו שהפגין ג'ון וויין, וגם העמדות הפוליטיות שלו מחוץ למסך הרבה יותר ליברליות משל הכוכב הוותיק, אבל נראה לי שהם סמל לאמריקה הישנה מסיבות דומות. חלק מהן מאפשרות שיבה אל מחלמת העולם השנייה, כולל סיבה שדווקא מנוגדת לאווירה הפוליטית בימים בהם אנו חיים: זו הייתה הפעם האחרונה (ואולי היחידה) בה ארה"ב הייתה מעורבת במלחמה בה גם בראייה היסטורית היא הייתה בצד של הטובים מול רעים. לא שהחברה האמריקאית הייתה נטולת פגמים בתקופה ההיא, אבל הם לפחות לא היו נאצים. "גרייהאונד" הוא בעיקר סרט על מה שצריך לעשות על מנת לשרוד, אבל הוא גם מזכיר מלחמה בה ארה"ב התייצבה כנגד הצד הגזעני והמשעבד. גם אם לא עשתה זאת מיד עם פרוץ המלחמה ולא בדיוק מסיבות של רדיפת צדק. אבל הסרט מתרחש במציאות בה הקהל יכול לקבל הרג של אויב בצורה קלה יחסית, מעבר לטענה של הגנה עצמית.

מעבר לרקע הפוליטי של התקופה, "גרייהאונד" פשוט מרגיש כמו סרט מלחמה כמו פעם. כזה שבליבו פעולות הירואיות של גיבור שהוא גם כל אדם וגם קצת גדול מן החיים. מפתה לומר כי כבר לא עושים סרטים כאלו בתקופה בה התקינות הפוליטית מעדיפה סרטים אנטי-מלחמתיים. אולם בפועל, סוג כזה של סרטים המתארים משימה ספציפית נמצא בפריחה, אחרי "דנקרק" ו"1917", שני סרטים שיש לא מעט דמיון בינם לבין "גרייהאונד". הסרט החדש יותר לא ממש יוצא טוב בהשוואה אליהם, וסביר להניח כי גם עם הפצה קולנועית לא היה הופך לאירוע קולנועי באותו סדר גודל. זה גם בגלל שהוא לא מציע שום גימיק מיוחד, פרט לתיאור לחוץ ודחוס בזמן של משימה צבאית אחת הנמשכת מעט יותר משתי יממות.

המשימה היא ליווי שיירה של כוחות הברית באוקיינוס האטלנטי, לאורך קטע בו הספינות לא יכולות לקבל סיוע אווירי. הגרמנים יודעים כי זה האזור בו האויב פגיע והם מפעילים צוללות אשר מנסות לתקוף את כל הספינות. הנקס מגלם את קפטן פיליפס ארנסנט קראוזה, שמפקד על ספינה ששם הקוד שלה הוא כשם הסרט. זו משימת חציית האוקיינוס הראשונה של הקפטן והוא מפקד על ספינת הקרב האחראית על אבטחה של שיירה גדולה ופגיעה במיוחד. צפויים לו יומיים עם מעט מאוד מנוחה מול איום תמידי של מספר צוללות. אין הרבה מעבר מכך בעלילה – יש כמה תפניות קשות ברקע, אבל העיקר הוא פשוט לשרוד, בדומה לשני הסרטים היותר מורכבים אותם ציינתי. זה מספיק לחוויה קולנועית אפקטיבית.

הקרדיט על החוויה הקולנועית צריך ללכת לבמאי אהרון שניידר, הראשון שמביים סרט על פי תסריט של טום הנקס שאינו טום הנקס בעצמו. שניידר הוא בחירה די מפתיעה לסרט שעיקרו קרב ימי, שכן הסרט היחיד שביים עד כה היה "מסיבת ההלוויה שלי", סרט עצמאי קטן מימדים שמבוסס על דמות ראשית בולטת ולא על מופע ראווה קולנועי. אולם, לשניידר יש גם רקע כצלם (לא של דברים בולטים) ודומה כי בסרט זה הוא מביא מן הניסיון בתחום הזה, יחד עם הצלם שלי ג'ונסון (״קפטן אמריקה״). "גרייהאונד" נראה טוב גם במסך ביתי, כולל צילומים בתאורה ייחודית של פנים ספינה, והרבה שוטים בהם האקשן מורכב משובלים קטנים המצביעים על טילים תת-ימיים המאיימים לפגוע בספינה או בספינה אחרת בשיירה. הסרט רוב הזמן נראה אמין מבחינת הדרך בה הים נראה בו, למרות שכנראה נעשתה לא מעט עבודת מחשב. הצילומים נערכו על נהר המיסיסיפי, שהוא אומנם רחב, אבל ידוע בהיותו לא אוקיינוס.

כסרט שכל מוקד המשיכה שלו הוא הפעולה, "גרייהאונד" מבצע את העבודה. העובדה כי האויב מצוי בצוללות מתחת לים עוזרת גם היא. זה הופך את האויב לא רק לנאצי, אלא גם לנטול פנים ואנושיות, ואת המסע של הספינה למסע של הישרדות הירואית ופחות למסע הכרוך גם בהרג של רבים בצד השני. מבלי להרוס יותר מדי, על מנת שהסרט יהיה אפקטיבי לא הכל הולך בצורה חלקה גם עבור הקפטן היעיל שהנקס מגלם. הסכנה הניצבת בכל רגע נתון נותרת ברורה למדי, למרות החלטה מסוכנת שקיבל הנקס כתסריטאי – אין בסרט יותר מדי הסברים על המשימה. הדיאלוגים על הספינה נאמרים בסלנג הצבאי של התקופה, שכולל הרבה מילים שהקהל (או התרגום לעברית של הסרט) לא בהכרח מבין. אבל התמונה מספקת את כל מה שדרוש על מנת להבין. זה לא סיפור מורכב אלא מאבק קשה וארוך מול אויב שנמצא כמעט תמיד במקום בו לא ניתן לראותו.

אולם, התסריט של הנקס השפיע גם על הנקודות החלשות ביותר בסרט. "גרייהאונד" היה מעניין יותר כסרט פעולה נטו, בלי כל אפיון דמויות. אולם, זה בכל זאת נעשה בסרט ובכל פעם שהוא תופס את מרכז הבמה, הוא נראה די מביך. קפטן קראוזה הוא לא רק אמריקאי שעושה את מה שנכון, הוא גם נוצרי מאמין. והסרט מתאר את הקשר בין אמונה להישרדות בצורה מעט בנאלית. היחס של הקפטן לצוות שלו מנסה להיות גם קשוח וגם מבין, אבל זה מרגיש חורק ודומה כי יש סוג של האדרת יתר של הדמות הראשית.

עוד דוגמה לחריקה היא מערכת היחסים בין הקפטן לטבח האפרו-אמריקאי של הספינה, בגילומו של רוב מורגן (הסרט משקף את מצב התקינות הפוליטית נכון לשנות הארבעים ולא לימינו, ולמרות מפציץ בעל שם משפחה לטיני עושה רושם כי מיעוטים מילאו בספינה תפקיד של מיעוטים). הקשר מוצג בצורה עילגת למדי ולא מעניק לאף דמות נופך של ממש. אבל לפחות הוא מתפקד כמעין מוטיב חוזר, שגם מוסיף מתח נוסף ברגע מסוים. לא ניתן לומר זאת על שורה של פלאשבקים למפגש בחג המולד לפני היציאה למסע, בו הקפטן מציע נישואין לחברתו (אליזבת שו). אלו סצנות שלא תורמות יותר מדי להבנה על הדמות, מעבר לכך שהוא מאוהב במישהי, והן כתובות ומבויימות במה שנראה כמינימום השקעה. הייתי מצליח להבין כי מדובר לא רק במפקד אלא גם בבן-אדם גם בלעדיהן. ונדמה כי זה היה המצב גם עבור יתר הצופים.

"גרייהאונד" חזק בבניית מתח וחלש מאוד בבניית רגשות. הדבר הזה הופך אותו בסופו של דבר לסרט שפונה בעיקר לחובבי הז'אנר שרוצים סרט מלחמה עם מעט דיונים על ההיבט המוסרי של הקרב, ועם תחושה כי לפעמים במציאות הצודק מנצח. יש סרטים שמספקים חוויית מלחמה אינטנסיבית יותר, וכאמור את חלקם כבר ציינתי. אולם, גם הסרט הזה יודע את מלאכתו ואף יודע לשלב מדי פעם רגעים של צילום פיוטי יותר של הים והשמיים באוקיינוס האטלנטי, בגרסת המחשבים של חברת סוני. זה לא סרט שמצדיק לבדו את מינוי לשירות הסטרימינג של אפל, אבל גם לא סרט מביך. הוא גם מראה את מחיר המלחמה לרגעים ספורים, כך שאיני יכול באמת להתלונן שהוא בעייתי מבחינה מוסרית, לא יותר מכל סרט מלחמה אחר. כי בכל זאת, במלחמה הזאת ארה"ב הייתה בצד של הטובים.