מחכים לתרגום: Palm Springs

למקרה שזה לא הובהר מספיק בעשור הקודם, ״לקום אתמול בבוקר״ (Groundhog Day) הפך רשמית מסרט מקורי לז׳אנר קולנועי. בניינטיז, הקומדיה של הרולד ראמיס עם ביל מארי בתפקיד חזאי נרגן שמתעורר אל אותו יום שוב שוב, הייתה הברקה חד-פעמית. במאה הנוכחית, ההיתקעות בלולאת זמן הפכה למכשיר עלילתי אותו לקחו סרטים שונים לכיוונים רבים. ״קצה המחר״ ו״קוד מקור״ רקחו מהקונספט הזה מותחני אקשן שדומים למשחק מחשב עם פסילות, בו הגיבור נדרש לבצע את אותה המשימה עד שיצליח לעבור שלב. צמד סרטי ״מז״ל טוב״, ובמידה רבה גם הסדרה הנטפליקסית ״בובה רוסית״, הציגו את הצד ההופכי – בשניהם יש גיבורות שהמטרה שלהן היא דווקא לא למות, ועוד ביום ההולדת שלהן, אחרת יתחילו את אותו היום מחדש. המסע של שתיהן הוא לנסות להבין מה קורה כדי לנסות ולהיחלץ מן הלולאה, ובשני המקרים גם הוצגה הרחבה לקונספט לפיה יותר מדמות אחת שחווה את המצב הקיומי המתסכל. כעת מגיע תורה של עוד קומדיה רומנטית קיומית, אבל עם ניסיון לריף על הפזמון החוזר של ״לקום אתמול בבוקר״ ובסגנון עכשווי.

״פאלם ספרינגס״, אם לתעתק ולא לתרגם את שם המקום בו מתרחשת עלילת הסרט ״Palm Springs״, הוא הניסיון הזה. כיוון שהסרט עדיין לא הגיע לישראל, אלא רק אל שירות הסטרימינג של הולו בארה״ב (כך צפיתי בו), אין לדעת איזו התעללות עתידית יעבור שם הסרט ועד אז ייחסך מאיתנו ״להתחתן אתמול בבוקר״ או משהו דומה. מצד אחר, ״יום המרמיטה״ זה שם מטופש ואני אישית מעדיף את הגרסה העברית שמסבירה את העלילה. בחזרה אל ״פאלם ספרינגס״, הסרט ערך את בכורתו בפסטיבל סאנדנס בינואר האחרון ויצא משם עם כל מה שסרט עצמאי יכול לבקש. כלומר, הוא אמנם לא זכה בפרסים, אבל יחד עם באזז די משוגע וביקורות חיוביות הגיע גם כתר מסוג אחר – העסקה היקרה בתולדות הפסטיבל.

עם כל הכבוד לפרסים ויוקרה, סאנדנס משמש בעיקר כשוק סרטים וכחלון ראווה לקולנוע עצמאי אמריקאי. ועד השנה, הסרט שנקנה בסכום הגבוה ביותר בתולדותיו היה "הולדת אומה" של נייט פארקר, שנרכש ב-2016 תמורת 17.5 מיליון דולר. השיא נשבר הודות ל–69 סנט עליהם התעקשו המפיקים. הסכום השובב אינו מקרי כשמדובר בחבורה הקומית-מוזיקלית לונלי איילנד, ששלושת חבריה הפיקו, כאשר אנדי סמברג גם מככב בסרט, לצידה של כריסטין מיליוטי. הרכישה התאפשרה הודות לשיתוף פעולה של NEON, אחת המפיצות העולות בארה״ב, ושל hulu, שהפכה השנה מבחינתי לשירות הזרמת התוכן שהאוצרות שלו הכי לטעמי. שיתוף פעולה בין החברות התרחש לאחרונה בארה״ב עם ״פרזיטים״ מהצד העלילתי ו״ארץ הדבש״ מהכיוון התיעודי, ונראה שכולם מרוויחים.

אלא שכמו עם כל התוכניות שנרקמו בתחילת השנה הקלנדרית, בתוך שבועות ספורים אפשר היה לזרוק אותם לאשפה. אלא אם התוכניות היו לרכוש מלאי של ציוד רפואי אקראי. ניאון לא זכתה אפילו להזדמנות להפיץ את הסרט בבתי הקולנוע ולהחזיר את ההשקעה שלה. במקום זאת, הוא צץ בסוף השבוע שעבר בממשק של הולו, כלומר אפילו לא בחר במסלול המכניס יותר של השכרה וירטואלית, כפי שעשה למשל ״המלך של סטטן איילנד״. מספיק מנוי חודשי של הולו כדי לצפות בו, ואני בספק אם דווקא הוא משך מיליוני מנויים חדשים ומנויות חדשות. אני לא בטוח מדוע הולו מבוששים להגיע לישראל, אבל הסיכוי היחיד להגעה רשמית של הסרט היא דרך ניאון. עד אז, הייתי רוצה לא רק לחוות דעה אלא בעיקר לווסת ציפיות. מבחינת הטקסט שלפניכם ולפניכן, לא אספיילר אבל כן אתייחס לעלילה כפי שהיא משווקת בטריילר. בעיניי זה העצים את חווית הצפייה לדעת לאן אני נכנס, אז אגלוש רק עד לאן שהקדימון מגלה. שנית, אני לא הולך להרים פה מדי, שכן עבורי הסרט קצת קרס בשל עול הציפיות. בהחלט מדובר בסרט משעשע, מהנה ואפילו חכם, אבל לא הוא לא הברקה מוחלטת ובטח שאינו מתעלה על מקורותיו.

מעיינות הדקל, סתם כדי שתראו איזה מוזר זה בעברית, הם האיזור בקליפורניה בו מתרחשת החתונה שמפגישה את גיבורי הסרט. כידוע, חתונה בארה״ב פירושה ברוב המקרים אתר נופש עליהם משתלטים למשך סופש שלם אורחי החתן (טיילר הקלין) והכלה (קמילה מנדז) מכל רחבי צפון היבשת ומעבר לה. שרה (מיליוטי) היא אחותה של הכלה והשושבינה הכי משועממת ומרוכזת בעצמה באירוע. אפילו נאום היא לא טרחה להכין. מי שמציל אותה ממבוכה הוא ניילס (סמברג), שנראה דווקא כאילו הוא האורח שהכי נהנה בחתונה. זאת למרות שהוא בסך הכל בן הזוג של שושבינה אחרת (מרדית׳ הגנר). שרה וניילס מקליקים אבל בבוקר שלמחרת היא עומדת להצטער על זה. לא בגלל הסיבות הרגילות, אלא משום שהיא מגלה שהתעוררה שוב באותו בוקר של יום החתונה. ניילס דווקא לא מוטרד, הוא תקוע בלופ הזה כבר מספיק זמן כדי לאבד את תחושת הזמן. השניים יוצאים למסע של דריכה במקום. במרכזו המאבק בין ניילס הניהליסט שהשלים עם המצב, לבין שרה שלראשונה בחייה דווקא לא רוצה לשבור את הכללים אלא להבין אותם. נחשו מה יקרה ביניהם בקומדיה הרומנטית הזו.

הדבר הראשון שהסרט עושה נכון מבחינת מתן קרדיט לצופה, הוא הביסוס של שתי הדמויות הראשיות. מצד אחד, אפשר לחוות את כל השגעת המנטלית של הבנת המצב התקוע, דרך הדמות של שרה. מצד אחר, כיוון שראינו סרטים כאלה בעבר והיוצרים מודעים לכך, הדמות של ניילס מצויה כבר בהתחלה בשלב ״אני האלוהים של המקום הזה״, אליו מגיע ביל מארי רק באמצע בסרט שהוא האב הרוחני של הז׳אנר. הבדלי גישות וסיבות לחיכוכים הם גם הלחם והחמאה של הקומדיה הרומנטית, ובסרט הזה הם מוצגים באופן שהוא לא קומי אלא גם קיומי. בטח ובטח כשהתפאורה של לולאת הזמן היא חתונה, היום בו שני אנשים בוחרים לחיות את המשך חייהם ״תקועים״ יחדיו. הסרט מציג מערכות רבות של זוגיות ובוחן את האידיליה שלהן, מהחתן-כלה ועד דמויות משנה. גם ניילס מצוי למעשה בזוגיות, אבל כזו שהאש בה כבתה מזמן. שרה, לעומת זאת, נאלצת לחפור הרבה שכבות של לבד כדי להבין מה נכון לה. ולמזלם של הגיבורים, יש להם את כל הזמן שבעולם.

מכאן אפשר להפליג עם הסרט לכל כיוון אליו הוא מצביע, כמשקיף על תורן המוצא יבשה באופק. לדוגמה, אם המצב נשאר כפי שהוא לא משנה מה הגיבורים מנסים, אז האם בכלל יש סיבה לנסות? מן העבר השני, האם בעולם ללא השלכות אפשר לחיות באמת כאילו אין מחר? להשתחרר מכבלי המוסר ופשוט לנצל או לבזבז את הזמן בהתאם למצב הרוח הרגעי? המטפורה של החיים כמירוץ סרק בו כולנו אוגרים על גלגלים, פחות מעניינת את ״פאלם ספרינגס״ שבחר כאמור להתרחש בחתונה – איחוד קדוש ומרגש או טקס מיותר וחסר ייחוד, תלוי בגישה. אך לעניות דעתי, הסרט רק מגרד את פני השטח של הנושאים הפילוסופיים שהוא מעלה. אולי מחשש להכביד ואולי כי זה שיא העומק לו הוא מסוגל. כך או אחרת, יש כאן בדיוק מספיק מחשבות אקזיסטנציאליסטיות בשביל לגרות את המוח מעבר לסרט ההוליוודי המצוי, אבל שום דבר שחשבתי עליו אחרת ביום המחרת.

זהו סרט ראשון באורך מלא לבמאי מקס ברבקוב ולתסריטאי אנדי סיארה, שניהם עם לא מעט קולנוע קצר ברזומה. היד המכוונת של סמברג ושני שותפיו להפקה ולחבורת לונלי איילנד, עקיבא שפר וג'ורמה טאקונה, פחות מורגשת מבחינה טונאלית. רוצה לומר, זה ממש לא ״סרט של לונלי איילנד״, דוגמת ״פופסטאר״ או אפילו ״פעלולן לנצח״. ההומור יותר שנון מאשר דבילי וגולש רק מדי פעם למחוזות הטירוף, בהם הסרט נהנה לבקר כשהוא מגיע לשם. מלבד הכותב והבמאי, נדמה לי שמי שהשפיעה על החוויה שלי מבין היוצרים היא הצלמת העסוקה קוואן טראן (״השעות הקטנות״). בזכותה ובזכות כל הצוות שאחראי לפן הוויזואלי, מהארט ועד התלבושות, הסרט כאילו עוטה שכבת ברק נוצצת. כיף להביט בצבעיו ולקבל כל רגע של טירוף הדעת, ומשהו באיכויות הטריפיות מחד והחגיגיות מאידך הופך את הצפייה למבדרת גם כשרמות האנרגיה והעניין לא אחידות.

בגזרת המשחק, דמויות המשנה כתובות מוגזם באופן קומי ומבוצעות היטב על ידי כוכבים צעירים. כאלה שידועים יותר מסדרות מאשר סרטים, ואין להם בעיה להיות ברגים במכונה הפעם. השניים שגונבים את ההצגה מבחינתי הם דווקא הוותיקים – פיטר גאלגר כאבי הכלה, וג׳יי קיי סימונס הנע בין מאיים ומחוייך בתפקיד שכדאי לגלות לבד. מבין שני התפקידים הראשיים, למרות שאין צורך בכל, בחרתי למי הניצחון. סמברג הוא קומיקאי נהדר ושחקן בסדר גמור, אבל מיליוטי פשוט עושה את הסרט מבחינתי. לא זכרתי אותה מהופעות אורח בסדרות וסרטים שראיתי, למשל כאשתו הראשונה של הגיבור ב״הזאב מוול סטריט״, ולא ראיתי את ״איך פגשתי את אמא״ שם כיכבה. אבל כיוון שאני משלים את עכשיו את העונה השנייה של ״פארגו״ זיהיתי אותה מיד, ועם כמה ששמחתי לראותה לא היה לי מושג למה היא מסוגלת, עד עכשיו. מיליוטי לא רק מגלמת את הדמות הכי פגומה אך מעוררת הזדהות בסרט, היא גם זו שהצחיקה אותי יותר מכולם וגם מניעה את העלילה קדימה, עד כמה שאפשר להתקדם בסרט על יום שמתאפס בכל יממה או פחות. היות ומדובר גם בשחקנית ברודוויי זוכת גראמי ומועמדת לטוני על המחזמר ״פעם אחת״, אני תוהה אם היה אפשר לקחת את הסרט לכיוון מוזיקלי, אפילו אם רק לרגע. בכל זאת, גם סמברג יודע לשיר.

בחזרה לפתיחה, כי מה יותר טבעי מזה בסרט על לופ, ההשוואה בין ״פאלם ספרינגס״ ו״לקום אתמול בבוקר״ קצת מתבקשת מדי. במהלך סוף השבוע, אפילו חזרתי לבדוק הסרט הוותיק יותר באמת כזה מושלם או שאני סתם נוסטלגי. חשוב יותר, בעזרתו אני יכול לדון בסיום שאפשר לפרש לפחות בשתי דרכים מבלי לספיילר את החדש, רק את המקורי. את הדרך החוצה מהלופ של פיל החזאי נהוג לתאר בתור ניצחון האהבה. הוא משיג את אנדי מקדואל ומתעורר לצידה, אז התאריך מתחלף סוף-סוף. אבל בעיניי זה מורכב יותר. כי פיל צריך ללמוד לאהוב ולהיות נאהב. להגיש עזרה לאחרים, אבל לא על חשבון עצמו אלא מתוך נתינה שתוביל להערכה. היום החוזר שלו נגמר רק כשהוא לומד להעריך אותו במלואו, כשהוא אומר את המשפט ״אני מאושר״, לא רק ״אני אוהב אותך״. פיל למד להרגיש, קצת כמו ששמו נשמע באנגלית, ומעתה אפשר לקוות שגם למד שיעור ויתייחס טוב יותר לא רק לבני אדם, אלא גם אל עצמו ואל על ימיו הנותרים. ככה מסתיימת קלאסיקה, מילה שאצטרך די הרבה שכנוע כדי להגיד על ״פאלם ספרינגס״. את הסיום שאפשר לקרוא בכמה אופנים גם הוא עושה, אבל אחרת. כמו שהגישה שלו כלפי לולאת הזמן קצת אחרת, וזה מעניין כפליים כי שני הסרטים עוסקים בעצם בפרספקטיבה משתנה על מצב סטטי. אבל בעיניי הוא עושה את זה לא רק אחרת אלא קצת פחות טוב, גם אם יש בו מספיק יתרונות כדי להיות צפייה מומלצת, אם וכאשר יגיע ארצה בכל צורה. או שאני צריך לצפות בו שוב, בטח בימים רפטטיביים אלה.