ליצור קולנוע בתקופת הקורונה: על ״תוצרת בית״ (נטפליקס) ו״במרחק 100 מטר״ (הוט)

איני חושב שיש אדם שיכול לדעת בוודאות מתי המגבלות של מגפת הקורונה על חיינו יסתיימו. אולם, אין ספק כי ההשפעות התרבותיות של המחלה כאן על מנת להישאר. אם וכאשר הפקות קולנוע וטלוויזיה ישובו לעבוד בלי הגבלות בכלל, והטיפול במחלה יהיה נגיש ויעיל, התקופה אשר בה אנו חיים כרגע תשפיע על תוכן הסרטים ואולי גם על הצורה בה אנו צופים בהם. מגע בין בני אדם הופך כעת למשהו בעל משמעות מעט אחרת, ושיחות זום בקנה מידה גדול הרגילו אנשים לדימוי חזותי מסוג שונה, כזה שהיה קיים קודם אך בצורה הרבה פחות דומיננטית בחיינו. סרטים על תקשורת באמצעות האינטרנט נוצרו גם קודם, למשל "סוף האהבה" של קרן בן רפאל, שהיה אמור להיות מוקרן בסינמטקים בארץ בחודש בו פרצה המגפה וקלע לרוח התקופה, על ידי תיאור קשר זוגי המתקיים רק בשיחות וידאו. ניתן גם לראות ניסיונות נוספים להתמודד עם האתגרים של יצירת סרטים תחת הגבלות ומתוך התייחסות תרבותיות לתקופה הקשה והשונה אשר כולנו עוברים. בפוסט זה אדון בשתי אסופות סרטים קצרים שנוצרו עם הקורונה ולרוב על הקורונה.

"תוצרת בית" (Homemade) הוא פרויקט בנטפליקס בו מספר יוצרי קולנוע מוכרים מרחבי העולם יצרו סרטים ביתיים על המצב, לרוב במהלך הסגר ותוך הקפדה על ריחוק חברתי. "במרחק 100 מטר" פרויקט המשודר בחברת הוט ומציג סרטים קצרים מפי יוצרים מובילים בתעשייה בארץ, שנעשו על המצב בישראל בימי הסגר ו/או ההגבלות. רוב הסרטים צולמו בתקופה בה ניתן היה לצאת להפקות טלוויזיה, כך שהפרויקט נהנה ממעט פחות אילוצים, למרות שחלק מן הבמאים יצרו גם הם סרטים בתנאי בידוד (או כך זה נראה). למי שרוצה עוד חוות דעת על שני הפרויקטים, אורון כתב עליהם עבור "הארץ", כאשר בחלק מן המקרים אנחנו תמימי דעים ובחלק מן המקרים לא.

ההבדלים בין הפרויקטים הובילו לכך כי לפחות עבורי, המקומי מנצח את זה הבינלאומי במבחן האיכות או ההנאה. כל מקבץ סרטים קצרים שנוצר בידי מספר יוצרים סובל מחוסר אחידות, ו"במרחק 100 מטר" כולל אומנם מספר סרטים שלא בדיוק עבדו עוברי, אבל אינו מכיל אף לא סרט אחד שמרגיש לא ראוי להקרנה ולדיון. לא ניתן זאת לומר על הפרויקט של נטפליקס. גם במבחן הסרטים הטובים באמת, הפרויקט של הוט יוצא כשידו על העליונה בזכות כמה סרטים שהם טובים או לפחות מן המיטב של היצירה הקצרה בארץ, גם בלי קשר להגבלות. זאת בעוד שבפרויקט של נטפליקס גם הסרטים הטובים ביותר הם בעיקר מסמך על יצירה בתקופה הנוכחית. בחלק מהם בהחלט ניכר כי מדובר באמנים חכמים ומוכשרים מאוד ואלו לא תמיד היוצרים שצפיתי מהם לאיכות זו. בטקסט זה אדון במה שאני חושב שהם הבולטים לטובה שבסרטי הפרויקטים השונים, ובדרכים בהם המגבלה הופכת עבורם להשראה לקולנוע מעניין ומקורי. אתחיל דווקא עם הפרויקט הבינלאומי, שאותו כאמור פחות אהבתי כמכלול. אף כי לסרטים עצמם יש שמות, אכתוב עליהם דרך שם הבמאים כי כך הם מופיעים בתפריט הפרקים של נטפליקס. הוא מאפשר לבחור סרט לפי הבמאי, לצפות בסרטים לפי הסדר שנקבע מראש, או לעשות זאת בסדר אקראי.

תוצרת בית
Homemade

הרושם הכללי אחרי צפייה בסרטי "תוצרת בית" הוא שכעת אני יודע, ברוב המקרים, כיצד נראים בני המשפחה של היוצרים. חלק מן הסרטים הם פשוט סרטים ביתיים לכל דבר ועניין, שקיבלו הקשר מחוץ למשפחה הפרטית בגלל דברי קריינות או בגלל שנשלחו למקבץ זה. יש בכך משהו מתסכל, אם כי הסרט שהוא אולי הכי טוב במקבץ הוא זה שמבצע זאת בצורה הישירה ביותר. זהו סרטה של רייצ'ל מוריסון, שמוכרת בתור צלמת. לאחרונה היא עברה מקולנוע עצמאי לשובר הקופות "הפנתר השחור". היא גם האישה הראשונה שקיבלה מועמדות לאוסקר על צילום, עבור "פרחים בבוץ". הסרט הקצר שלה הוא מכתב לבנה בן החמש, הכולל תובנות על המצב שאין בהם מקוריות רבה כגון "תהיה גם בן חמש". אבל הוא צובר כוח מן ההשוואה שמוריסון מבצעת לזיכרון שלה מאותו גיל ולהתמודדות עם משבר משפחתי ששינה את חייה. רובד נוסף של הסרט הוא חומרי הגלם השונים בהם השתמשה מוריסון – ממצלמה בטלפון הנייד לסרטי 8 מ"מ, המקנים לחלק מן הצילומים אווירה נוסטלגית. השמש והשיער הארוך של הילד מקנים לכל ארבע הדקות של הסרט אווירה חמימה המנוגדת למילים כמו מגפה או בידוד.

אף כי יש באסופה כולה עוד מספר סרטים בהם היוצרים פשוט צילמו את ילדיהם, הסרט המשלים לסרט זה הוא סרטו של הבמאי ג'וני מה, סיני המעביר את הבידוד במקסיקו. הצילומים של החווה המקסיקנית בה הוא חי כעת עם המשפחה של בת זוגו, מתחברים למכתב במנדרינית הממוען לאמו. בעודו מדבר הן על הריחוק וחוסר ההבנה בתוך המשפחה בה גדל והן על הזרות שלו בסביבה החדשה בה הוא הופך לחלק ממשפחה אחרת, מה שמרגש בסרט הוא שבתום שמונה דקות נמצא גם החיבור החיובי לדמות של האם.

יש גם יוצרים שבחרו לנצל את הבידוד הביתי ובני המשפחה/האנשים שהעבירו עמם את את הבידוד ליצירה של סרט ז'אנר. מגי ג'ילנהול הצליחה בכך באופן סביר עם הסרט שלה, הודות לכך שעושה רושם כי היא מעבירה את הבידוד בבית גדול הנמצא בתוך שטח פרטי בעל מרחבים גדולים. גורם נוסף שעוזר הוא שבעלה, פיטר סארסגארד, גם הוא שחקן. זהו סוג של סרט מדע בדיוני, בו העולם לא התגבר על הקורונה ומתגלים גם תסמינים חדשים ושיבושים אחרים בעולם. למשל שינוי דרסטי בכוח המשיכה המקרב את הירח אל כדור הארץ וגורם לתופעות משונות אחרות. הסרט דוחס לא מעט רעיונות לתוך 11 דקות וממשיך את החיבה של ג'ילנהול כשחקנית לפרויקטים עם אלמנטים פרוורטיים. בסופו של דבר הוא מנסה להיות סרט רומנטי שיוצא מתוך בדידות ואבל למעין קשר מסוג שונה בעולם החדש. מדובר בסרט שנעשה על ידי בני משפחה (כולל ילדים לא מאוד מבוגרים) אך לא הרגשתי כי הסרט סובל מדלות באמצעי הפקה, אלא שהוא לא מממש עד הסוף את הרעיונות המוצעים בו. לכן אני מעריך את המחשבה מאחוריו קצת יותר מן התוצאה הסופית.

אולם, זה מצב מעט יותר טוב מהסרט של אנטוניו קמפוס, אשר העביר את הבידוד עם יחד עם קבוצה של יוצרי קולנוע (בעיקר יוצרות) ולכן נהנה מקאסט קצת יותר רחב. הוא ניסה לעשות סרט אימה על בידוד בווילה ליד חוף במדינת ניו יורק. זה מתחיל עם דימוי שנראה כמו התכתבות ישירה עם הסרט של ג'ילנהול (ולכן קצת חבל כי הסדר שמציעה נטפליקס מפריד ביניהם באמצעות סרט נוסף) והכוח של הסרט הוא רק בדימויים שיכולים לייצר אימה או אווירה סוריאליסטית נוסח דיוויד לינץ'. אולם, דומה כי חסר לסרט משהו בסיסי יותר, כמו דרך להעביר את ההיגיון הפנימי של היצירה. הדבר צריך להיות נוכח בה גם אם המסר שלה הוא היעדר ההיגיון. זה גם קשור ישירות לנקודה הנוספת, כי לא ברור מה רצה הבמאי לומר, אם בכלל הייתה לו שאיפה לאמירה כלשהי פרט לעצם העשייה.

עוד ז'אנר אליו פנו חלק מן היוצרים הוא סרט מוזיקלי. הדוגמא המובהקת היא סרטו של סבסיטאן לליו, בו השחקנית שרה על כך שהבמאי מודע לכך שכנראה בחר בז'אנר הלא נכון. אולם, אני חושב שיש משהו מעניין בבחירה בז'אנר מלאכותי במיוחד ולכאורה ראוותני בסרט על בידוד ודלות. הדימויים של השחקנית שרה ורוקדת בחללים צרים במיוחד, כולל בתוך מקרר, ביטאו משהו מן המצב הנפשי בימים אלו. הסרט השני שהוא בערך מוזיקלי הוא זה שיצר סבסטיאן שיפר לבדו (אולי זה משהו בשם?), בו הבמאי שוהה בבית ומתחיל לבלות עם עצמו. כולל בסצנות בהן הוא מופיע מול עצמו, משחק ושר לצד עצמו וגם מנסה לתקשר דרך ביצוע שיר. חווית הצפייה בין שני הסרטים הייתה דומה – הערכתי את מה שהם ניסו לעשות ברמה האינטלקטואלית, אבל הם משום מה הרגישו לי ארוכים מדי/חוזרים על עצמם. זה לא ממש אמור לקרות בסרטים בני פחות מ-10 דקות.

צמד סרטים שגם כותבים אחרים (כולל אורון) ציינו ביחד הם הסרטים שפותחים ומסיימים את המקבץ. סרט הפתיחה של לאדג' לי מתכתב בצורה ישירה על קו עלילה בסרטו המצליח "עלובי החיים" – נער (אל-חסן לי) מנסה ללמוד במהלך הבידוד, אולם עובר לבידור ומפגש עם החברה על ידי הפעלת הרחפן שלו. הוא משוטט ומצלם ברחבי השכונה שתועדה גם בסרטו הארוך של הבמאי ובאותו אמצעי נרטיבי. המהלך מגדים כי מה שמתואר באותו סרט שזכה לתהילה, לא הביא כל סוג של שינוי והאזור עדיין מקופח ונפגע קשה יותר מכל דבר שמתרחש בצרפת, כולל הקורונה.

הרחפן הוא אמצעי הצילום הבולט גם בסרט הסוגר של של המקבץ, בו הבמאית אנה לילי אמירפור עוקבת אחר צעירה הנוסעת באופניים בלוס אנג'לס הסגורה, מלווה אותה גם בקריינות של קייט בלאנשט. שני הסרטים מציעים נקודת מבט דומה מבחינת האמצעי הטכנלוגי, אבל למעשה מציגים עולמות הפוכים: הרגע החזק ביותר בסרטה של אמירפור הוא המבט על שדרות הכוכבים הכמעט ריקות בהוליווד ועל אולמות פאר סגורים, מעין כיבוי אורות ברובע העשיר אשר עושה את הכוכבים; הרגע החזק בסרטו של לי הוא האנשים המנופפים בכעס נגד הרחפן, לא רוצים לראות מתועדים מפרים הנחיות או בכלל. הם חוששים מן המבט של הממשל, חשש המבטא גם במבט של נער המשתעשע בטיול בשכונה דרך הרחפן שהופך לשלוחה של מבטו.

מול המבט העגום בסרטים הללו, מרענן ש"תוצרת בית" מכיל גם קומדיות, שבמקרה נוצרו על ידי שניים מן הבמאים המוערכים בקבוצת היוצרים והם מן המהנים שבין סרטי המקבץ. סרטו של פאולו סורנטינו נראה כמו בדיחה פרטית על שתי דמויות שכבר נכחו בעבר ביצירה שלו: האפיפיור והמלכה אליזבת, שתי דמויות שלא מפתיע לגלות כי לבמאי יש בובה שלהם בבית. סורנטינו יוצר בעזרת הבובות סרט על שני מנהיגי עולם מבוגרים שנאלצים לבצע את הבידוד ביחד ומתקרבים. כולל הופעות אורח של ביג לבובסקי ודייגו מארדונה. הבדיחה הפנימית מתפצלת לכמה בדיחות משנה, אבל בניגוד ליצירות אחרות של הבמאי, לא חשתי במהלך הצפייה בעוצמה קולנועית ייחודית, אלא פשוט בבדיחה המבוצעת היטב.

זה גם פחות או יותר מה שחשתי לגבי סרטו של פבלו לאריין, אחד מן המפיקים/יוזמים של הפרויקט כולו. הדעה על הסרט של לאריין היא המקום בו אני ואורון נמצאים בקצוות מנוגדים – עבורו זה אחד מן החלשים בפרויקט, לדעתי זה אחד החזקים. לאריין ביים סרט דרך אפליקציית זום, מן הסנוניות הראשונות בגל של סרטי זום שנראה לי צפויים לנו (בעצם כבר יש לא מעט דוגמאות וראיונות ביוטיוב). הסיפור הוא על גבר המתקשר למאהבת מן העבר, אחרי שייתכן ונדבק בקורונה בבית אבות. הסרט נבנה לעבר תפנית צפויה, אבל הלב הוא הביצוע של השחקנים, גבר שמדבר ושתי נשים שמקשיבות. האחת היא האישה שקיבלה שיחה מפתיעה והשנייה היא האחות המטפלת במתקשר. היא מצוייה ברקע אבל התגובות שלה לשיחה שהופכת אינטימית מאוד הן לא מעט מן הסרט. למעשה, המבטים של מי שאינו מדבר גוברים על העניין במי שכן, בסרט שמנצל את המיטב מן המיזנסצנה הפשוטה. הסרט לא מתפצל ליותר משני מסכים (אם כי הוא מכיל יותר משיחה אחת) ולא כולל רגעים בלי מבט ישיר למצלמה. אבל העבודה עם השחקנים והטקסט מיייצרת מערך כוחות גם דרך הנתונים הללו, והאופן בו לאריין מייצר עניין דרך ההגבלות היא הלב של הסרט. כמו סורנטינו, מדובר בבמאי שהשפה הקולנועית שהכתיב לו הפרויקט גרמה לוויתור על אלמנט קולנועי מרכזי בסרטיו – תנועות מצלמה.

במרחק 100 מטר

גם הפרויקט של הוט כולל סרט שכולו צולם באפליקציית זום ועוסק בקשר בין-יבשתי. "לונג דיסטנס" של אסף פולונסקי, עוסק בסוג הקשר המשתמע משמו, אותו מנהלים שני גיבורי היצירה, המגולמים בידי תומר קאפון וניב סולטן. כמו לאריין, גם פולונסקי מחלק את המסך רק לשניים ולא יותר, אך הבמאי הישראלי משלב מעט יותר מחוויית השיחה בזום, כמו רגעים בהם קופאת בתמונה, או רגע השיא בסרט בו הגיבורה מתבקשת להוריד את הרקע שבחרה לשיחה. הסרט מעניין משום שהוא מציג זוגיות שנכנסה לשגרה של יחסים מרחוק, המתערערת ברגע שהגבר מחליט לעבור מישראל לניו יורק דווקא בזמן המגפה. בת הזוג שלו לא מרוצה מן המעבר הפתאומי, בגלל כמה סיבות הנחשפות בהרדגה, וחושפת את כל מה שניתן היה לטאטא מתחת לשולחן הווירטואלי. גם סרט זה לא שמר עבורי על מידת עניין אחידה לכל אורכו, אבל הודות להופעה של שני השחקנים ולסיום המוצלח כשהרקע נעלם, הסרט מראה כיצד הפורמט הבעייתי של שיחות מול המצלמה יכול לייצר קולנוע מעניין.

סרטו של פולונסקי אינו בפרויקט שמתאר מערכת יחסים בשלט רחוק. גם סרטם של גיא נתיב וג'יימי ריי ניומן ״Life, Unexpected״ עוסק בכך. זהו הסרט הארוך ביותר בפרויקט, הסרט התיעודי היחידי בו, וגם אחד מן הסרטים הכי אישיים שיצא לי לראות ולא רק בשני המקבצים. בתחילת הסרט מוסבר כי לאחר שלוס אנג'לס נכנסה להסגר וצילומי סרט של נתיב הושהו, הבמאי שלף מן הארכיון חומרי גלם שצולמו מאז שנת 2012, השנה בה פגש את ניומן, שהפכה לאשתו ולשותפה ליצירה. הסרט מתחיל בהצהרה של נתיב כי זה סיפור על מפגש בין ילד חנון מתל אביב וילדה חנונית מדטרויט וכי זהו לא סיפור אהבה שגרתי. ואכן, הסרט כולל לא רק מערכת יחסים בשלט רחוק שידעה עליות ומורדות עקב המרחק ומוקדי עבודה שונים של השניים (הוא ביים סרטים בישראל, היא עבדה כשחקנית בלוס אנג'לס), אלא גם התמודדות עם האתגרים של החיים המשותפים. כולל סיפור לא פשוט הכרוך בהבאת ילדים לעולם והקושי למצוא מימון לסרטי קולנוע בארה"ב.

זה סיפור שכולל רגעים קשים מאוד וגם רגעי אושר (לא רק זכייה באוסקר) ויש בו מספיק דרמה כדי לא להיות מופתע לגלות שסיפור חייהם של בני הזוג יעובד על ידם בקרוב לסדרת טלוויזיה. מדובר במבט אינטימי וחושפני מאוד על חיי היוצרים, כולל רגעים בהם הצפייה בחומרים מעוררת תחושה לא נוחה של פלישה, אבל הסרט תמיד מזכיר כי המצולמים הם שבחרו לחשוף את חייהם ובצורה הזו. לא מדובר רק בלקט של סרטים ביתיים, ובעזרת העורך יובל אור, הסרט משתמש לרוב אורכו במסך מפוצל. אבל בניגוד לסרטי זום, היחס בין שני חלקי המסך משתנה, כמו גם כמות המסכים ומיקומם בתוך הפריים, מה שמוביל ליצירה קולנועית דינמית. ההסתייגות היחידה שלי מהסרט היא אורכו. כיוון שמדובר בחומרים אישיים ובסרט שנעשה בפרק זמן קצר, אני מבין כי היו הרבה דברים שהם חלק מן הסיפור והיה קשה לוותר עליהם, אולם אני גם חש כי 35 דקות הם הרבה מדי לסרט מסוג זה.

"במרחק 100 מטר" כולל עוד סרטים שנראים כאילו צולמו בתנאי הסגר, מכיוון שהמופיעים הם בני המשפחה של הבמאים. נח סטולמן מופיע עם בני משפחתו ב"שור מועד" כמשפחה המצויה בסגר ולא יוצאת מן הבית. אב המשפחה מוטרד מן המצב הכלכלי והעדר התמיכה בעצמאים, וגם מכך כי השהייה המשותפת בחלל סגור לא בהכרח מקרבת בין בני המשפחה, כאשר הבן הגדול מתמכר למשחק וידאו. הניסיון של האב לשנות את המצב מוביל לכך שההבדל בין האדם לבהמה מטשטש. בשעת מחסור (ממרחב ומן המשחק) האדם הופך לחיה. אם כי הסרט מגיע בסופו של דבר לנימה של פיוס.

הבמאי אסף קורמן כבר התנסה ביצירת סרטים עם בני משפחתו ולכן אין זה מפתיע כי הסרט שלו, "טיקטוקים", בו מככבת אשתו, השחקנית והיוצרת לירון בן שלוש, מתגלה כמגובש יותר. הסרו הוא גם הערה יפה על השילוב בין שתי תופעות של הזמנים הנוכחים: ריקודים באפליקציית טיק-טוק ומגפת הקורונה, כאשר האיזון ביניהם משתנה לאורך היצירה. העלילה עוסקת באישה מנסה לשכנע את שני ילדיה (שהם ילדיהם של בני הזוג) לצלם עמה סרטון טיק-טוק על מנת לשמח את סבתם המאושפזת בבית החולים, מבלי שיש למשפחה יכולת לבקר. לילדים יש רצונות אחרים כמו גם למצב הרפואי המתדרדר. היכולת של קורמן ובן שלוש לזקק רגעים מדויקים של תגובה אנושית לסיטואציה לא צפויה בא היטב לידי ביטוי בסיום. זהו סיום נטול הפתעה מבחינת מה שמתרחש בו, אך הוא בכל זאת תפס אותי קצת לא מוכן לעוצמה הרגשית שנוצרת ביצירה באורך של כ-10 דקות.

פרט לסרט שהוא ביים, קורמן לקח חלק בשני סרטים נוספים שהוצגו בפרויקט. ב"משוטטי שווא" של הגר בן אשר הוא משחק בתפקיד קטן, אף כי הסרט הוא סוג של מופע יחיד של דאנה איבגי. היא מהלכת ברחוב כאשר המצלמה במרחק קצר מאחוריה, מצלמת סרט תיעודי על אישה שמחליטה לעזור לכוחות הביטחון בפיקוח על הקפדת כללי הריחוק החברתי בשכונה בה היא חיה. הדמות זזה במהירות ומעירה לאנשים על לבישת מסיכה, נגיעה בכל דבר, או סיכון הילדים על ידי הוצאתם למרחב הציבורי. שיטוט שווא בכלל מוציא אותה מן הכלים, אף כי צוות הצילום שעוקב אחריה לא נראה כדבר הכרחי במיוחד. מעניין שיש כמה קווי דמיון בין סרט זה לבין "טיקטוקים". בשני הסרטים האישה מקבלת הודעות לטלפון במהלך הסרט ולקראת סופו נכתב מה נאמר בהן. בשניהם הסוף צובע את כל היצירה בטון שונה, אם כי במקרה של בן אשר מדובר בטון שהוא מעט מנחם יותר, אף כי לא לחלוטין. הוא רק מאיר בדרך שונה את הדמות הראשית אחריה עקבנו, וגם הופך את הצילום הכמעט רציף של הסרט לשונה בסגוננו – מצילום כמו תיעודי המבקש להנכיח את עצמו בשיתוף עם המתועד, לצילום המנסה להסתתר ולהציץ.

הצצה, או יותר נכון חדירה לפרטיות היא גם הנושא של סרטה של שירלי מושיוף, "משק בית". הסרט, שגם אותו קורמן ערך, מראה את ההשפעה של העבודה בשב"כ על הנפש. יעקב זדה-דניאל משחק חוקר שב"כ שעובר מהאזנה לפלסטינים להאזנה לאנשים הנדרשים בבידוד (זה לא בדיוק הדרך בה פורסם שהשכ"ב עוזר למאמץ, אך לא מאוד רחוק). הסרט מציג אותו עובד מן הבית בעוד היחסים בינו לבין אשתו נראים ככאלו שנכנסו לסוג של שגרה. אולם, במעקב שלו הוא נחשף לקשר בין אנשים אחרים, המצוי בשלבים מוקדמים יותר. הקשר מלא בתשוקה אשר גדלה עקב חוסר היכולת להיפגש. השיחה בין בני הזוג אשר אינם נראים על המסך הופכת לפרטית יותר ויותר ובמקביל גם מעלה חשד של הפרה אפשרית של הבידוד. הגיבור גם חודר לפרטיות וגם עומד לבצע את משימתו, רק שמהות המשימה וההאזנה משתנה. הסרט עוסק בנזק הנפשי של המעקב על העוקב, אבל הוא לא פועל רק ברובד הזה. המעשה הלא מוסרי שבו גם מביא לסוג של התקרבות בזוגיות של איש השב"כ, מה שמרגיש בו זמנית כנגיעה של אופטימיות וכדבר מטריד. הסרט מראה כיצד האהבה יכולה לפרוח ולשרוד גם בתנאים בעייתיים וכי הרוח האנושית מוצאת דרכי ביטוי ואושר, אך הוא מראה זאת בחברה שאיבדה את החירות שלה, ולא רק כתוצאה ישירה מן הפחד מהדבקה.

את הטקסט הזה אסיים עם דיון בשני הסרטים שאני סבור כי הם הטובים ביותר בפרויקט כולו, ואיני בהכרח אומר כי כל הסרטים שלא כתבתי עליהם בהכרח נחותים מאלו אותם כן ציינתי. המצטיינים עבורי הם שני סרטים כמעט הפוכים אחד מן השני בטון, אולי גם בקהל היעד. "אם אנחנו מתקרבים עכשיו" של הדס בן ארויה הוא בעיניי סוג של קומדיה רומנטית (שהיא גם אנטי-רומנטית) הנושקת לשלמות, ונוגעת באופן מדוייק בהרבה רבדים הייחודים לתקופת הסגר, כמו גם בהיבטים בקשר בין בני האדם שהם פגומים ומרתקים גם בתקופות אחרות. הסרט עוסק במפגש מחודש בין שני צעירים (רועי ניק ונעם באר) שבעבר בילו יחד לילה מיני. הקשר הסתיים בצורה שהותירה בהם משקעים, לפחות מן הצד של הבחורה. המפגש המחודש מתקיים במקום היחיד בו ניתן היה לבלות או להיפגש, בסופרמרקט. תחילה הבחורה מנסה להתחמק, אבל בהמשך נוצרת שיחה אשר מתפתחת לבילוי של לילה נוסף ביחד, עם שילוב של משיכה, מבוכה וחשש.

כותרת הסרט מתחייסת לחשש משאלת ההתקרבות, הנובע משני גורמים. הראשון הוא החשש מהידבקות מן המחלה, כפי שמוצג בסצנה של תרשים בו הבחור בודק את המצב הרפואי של כל מי שבה עמו בסוג של מגע. השני הוא החשש הגדול יותר, חשש מפגיעה רגשית עקב חזרה על מפגש שכאמור הותיר משקעים. נאומים של ראש הממשלה בנושא הריחוק החברתי מלווים את הסרט ברקע כסוג של מוטיב חוזר, שספק הופך לסוג של מקהלה יוונית אירונית – אם אהבה זה ריחוק, מה מביעה ההתקרבות? היחס של שתי הדמויות להקפדה על ריחוק ולהאזנה לנאומים הוא שונה ומוסיף למתח הנבנה, מתח שגם הדיון בשאלת ההתקרבות לא פותר. בקומדיה הרומנטית המודרנית השאלה היא לא האם יהיה מין, אלא האם יהיה גם משהו אחר, לאו דווקא מוגדר. הדיאלוגים בסרט משלבים בין שיחה הנראית טבעית ולא דרמטית, לבין משפטי מפתח הבונים היטב את הדמויות. אני מקווה כי הסרט ימצא דרך לקהל רחב יותר מקהל הצופה בתכנים הישראלים בהוט, בדרך זו או אחרת.

המצטיין השני שלי הוא סרט שנראה לי שיהיה האהוב ביותר או השנוא ביותר עבור כל צופה בפרויקט. זה לא מפתיע מאחר ומדובר בסרט של נדב לפיד. הסרט מכיל מוטיבים ובחירות סגנוניות שהופיעו גם בסרטים קודמים של היוצר, כולל ניסיון לייצר גרסה מסוגננת של המציאות דרך השפה הקולנועית ובעיקר סגנון המשחק. הסגנון של לפיד יכול להיתפס כתרגיל אינטלקטאולי בלבד, אולם גם אם הסרט חורג מריאליזם הוא כולל דיון מעניין ברגשות של ייאוש ובשאיפות גדולות, והוא מנסה לשלב בין המהלך המחשבתי לקולנוע יצרי. שוב כמו בסרטים אחרים של לפיד, מצאתי בסרט גם לא מעט רגעים שהצחיקו אותי, כגון אמא צעירה המבטיחה לבנה הפעוט כי המטפלת תיקח אותו לאכול קינואה.

נעמה פרייס מגלמת בלוגרית הכותבת על קולנוע שמגיע נחושה, מלווה בבנה הקטן, לראיין את "הכוכב" (כך גם נקרא הסרט), המגולם בידי טום מרסייה. יש לציין כי הסרט מציב בפני סוג של אתגר, שכן יש בו דמות של בלוגרית הכותבת על קולנוע שאומרת על סצנת ריקוד "גם כשניתחתי את הסרט סצנה סצנה, עליה לא כתבתי מילה – כי אין מילים". בתור כותב בבלוג שניתח בעבר סרטים של לפיד בפירוט של כמעט סצנה-סצנה והחמיא לסצנות ריקוד בסרטיו, אני מתפתה לנתח כל פרט קטן בסרטו החדש. או להבדיל, לקחת את האמירה הזו כרמז ולא לכתוב על הסרט מילה, כי באמת שחלק מן היופי באמנות הוא כשאין מילים והדברים נותרים מופשטים. הקולנוע של לפיד הוא בעל כוח עבורי בעיקר דרך הרגעים בהם אני לא מצליח להגדיר בבירור מה המסר, ולפעמים יש מספר מסרים סותרים. למשל, הדמות של הבלוגרית בסרט היא מהווה סאטירה ביקורתית על כותבים כגון כותב שורות אלו. אולם, היא גם דמות המבטאת רגשות כנים לגבי השאיפה לאמנות ומגע מסעיר עם דבר גדול יותר מחיי השגרה. במידה רבה, הסרט שותף לעמדותיה.

מכיוון שלפיד ליהק לסרט את בת זוגו (מלווה בבנו) ואת כוכב סרטו הקודם, ניתן לראות את הדמויות הראשיות כמייצגות אותו. במידה מסוימת, הסרט מציע מאבק בין שני סוגים שונים של שותפים ליצירה – כוכב ומעריצה, אמן ונאמנה, בלוגרית שמנסה לנסח ולבטא במילים את האמנות ואמן שמנסה ליצור את מה שלא ניתן לומר במילים. לאורך רוב הסרט, רק הבלוגרית מדברת והכוכב אינו מגיב או מתקשר. את פניו וגופו לא ניתן לראות שכן בגלל הפחד מקורונה הוא עטף את כל גופו בניילון (פלוס מסכת פנים מתחת לניילון). בשלב מסוים, כשהבקשה לריקוד הופכת לאגרסיבית ונואשת, הכוכב מסכים לשתף פעולה ורוקד. לא לפני שהחזרה של האישה הרבה פעמים על המילה "לרקוד" משתלבת בחזרה של בנה על המילה "אמא". עקב ההערצה היא איבדה זהות אחת שלה ולבשה זהות אחרת, אולם עבור בנה היא עדיין צריכה להיות גם אמא. אולי על הריקוד עצמו עדיף לא לכתוב, אולם הוא מתבצע לצלילי שיר ילדים שמתכתב עם הזהות האמהית של הגיבורה.

אף כי הסרט נראה כבנוי כולו מסצנה אחת של מפגש לצורך ראיון, למעשה הוא מורכב מארבע יחידות עלילתיות. הוא נפתח במה שנראה כמו סצנת מרדף, בה הגיבורה והמצלמה נעות במהירות ברחובות בניסיון להגיע לדירה מבלי לקבל דו"ח על שיטוט שווא. המצלמה של שי גולדמן מתאימה את עצמה לאווירה הלחוצה של התנועה, בדומה לצילום בחלק מן הסצנות ב"מילים נרדפות" של לפיד. לאחר מכן מגיע החלק של תחילת הראיון, הכולל את הבקשה הנואשת לריקוד ואת הריקוד עצמו. הריקוד נקטע לטובת בוא המטפלת של הילד, שהמפגש עימה מאפשר הפרדה מחודשת בין הגיבורים. המראיינת מדברת/מתווכחת עם העובדת שלה, הכוכב יוצא למרפסת ומהרהר על דברים שנמנעים ממנו עקב המצב, כמו מגע עם הים ומפגש עם קרובת משפחה מבוגרת. החלק המסיים של הסרט מחדש את הראיון, אבל בשלב חייתי ויצרי יותר. הבלוגרית לא מסתתרת עוד רק בתחום המילים ומסווה של הכתיבה עבור הבלוג, אלא רוצה מגע פיזי, מה שמוביל לסצנת מרדף/ריקוד. בחלק מן הסצנות הללו המצלמה נמצאת קרוב מאוד לגוף האישה, הופכת אותה מן המנתחת של היצירה לאובייקט. הסיום הוא הניסיון שלה להסרת המחיצות המפרידות בין היצירה והקהל, או הסרת המחיצה הפיזית בין הדמויות וחתירה למגע מיני. הכוכב מנסה להימנע מכך ולומר כי אין סצנות מין, רק מתח מיני. במקום זה, קיים טשטוש בין הסרט לדיון על הסרט שעובד בשני כיוונים – מצד אחד, הראיון הופך משיחה על סרט לשחזור של סרט, ובמקביל מדובר בסרט של לפיד בו הדמויות דנות בסיום היצירה.

הסיום גם מבטא את המתח שבין השגרה החדשה של הקורונה והריחוק מן המציאות שקדמה לה, מציאות בה מגע היה אפשרי. ניתן גם לדבר על המתח בין הכוכב הממגן את עצמו בשכבות רבות, לבין האישה אשר מנסה לחיות בתשוקה ובלי הגנות. מבחינתה, עדיף לגעת ואז לחיות או למות ביחד. עדיף למות אחרי נגיעה בכוכב או בגדולה של האמנות מאשר להמשיך בחיים המוגנים והיעילים. הבלוגרית נשואה לרופא המטפל בחולי קורונה והיא טוענת כי יש בה תקווה שהידבקות שלו תציל אותה מן הנישואין. נישואיה הם החיים הפרקטיים – אין מקצוע דרוש יותר מרופא בימים אלו. אך בחיים הבורגניים יש גם סוג של מוות, בין אם מדובר במוות של היצר ובין אם בסכנה ממשית. על כן, גיבורת הסרט שואפת לדבר שהוא יותר מן הצורך הבסיסי של החיים, כמו ביטוי אמנותי בקולנוע או בריקוד, או כמו מגע גופני השובר כמה מכללי החברה. שכבת הניילון מקנה סוג חדש של אירוטיות לשאיפה למגע ולנשיקה עצמה. יש בנשיקה מבעד לניילון הדהוד לציור "הנאהבים" של רנה מגריט, אולם עצם השאיפה הופך את הנשיקה למשהו חי יותר, אירוטי יותר. כמו בסרטים אחרים של לפיד, יש במימוש המיני גם אלמנט מטריד. בעידן של דיון על הסכמה, לפיד מציג סצנה בה אישה מחזרת באגרסיביות, או ספק תוקפת את מושא התשוקה שלה. הסרט מסתיים בנשיקה מלאה באירוטיות, אך גם במחיצה האמנות ובין הקהל. נשיקה של חיבור אך גם רגע של ספק-כפייה. הסיום הזה מרגיש חי ומנוגד לדימוי שפתח את הסרט, של גוש בטון אפרורי, אפילו לא רקע לניסיונות הבריחה של הגיבורה ממי שעלול לתפוס אותה מסתובבת בחוץ.