״ויטה ווירג'יניה״, סקירה

סרטה של הבמאית צ'ניה באטן, "ויטה ווירג'יניה" (Vita & Virginia), הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו 2018, המקום בו סרטים מקווים להתגלות לקראת המירוץ לאוסקר והפצה בהמשך השנה. זה לא קרה. הסרט המתין כשנה עד שהופץ בצורה מצומצמת בקנדה ובבריטניה ומאוחר יותר בארה"ב בקיץ 2019. לישראל הוא הגיע אך ורק לצפייה ביתית – בתחילת 2020 אל ה-VOD של חברת yes וכעת גם אל סלקום TV. נתוני ההפצה הנ"ל גרמו לי להורדת ציפיות ואף לוויתור במשך זמן מה על הצפייה בסרט, מחשש לאכזבה. לכן, כאשר צפיתי בו בסופו של דבר הוא הפתיע אותי לטובה והתגלה כיצירה מעניינת לפרקים. אף על פי שיש בה מספר פגמים בולטים ושימוש גובר בקלישאות, כולל במקומות בהם הבמאית מנסה לייצר קולנועי מקורי יותר.

הסרט משתייך לז'אנר הבעייתי לרוב של ביוגרפיה על אמנים גדולים ומוכרים. יש כאן ניסיון לספר סיפור חיים, או פרק מן החיים, של אישיות נערצת ממרחק הזמן. הז'אנר בעייתי כי הסרטים הללו נוטים מצד אחד להלל יותר מדי את גיבור היצירה והדבר פוגע בבנייה של דמויות מורכבות. מאידך, הסרטים לא באמת יכולים לשחזר את אותו אדם במדויק ולכן הם חשופים לרוב לביקורת על הדרך בה הם חורגים מן המציאות. שתי הביקורות הללו נכונות גם לסרט הנוכחי, הדן בקשר בין הסופרת ויטה סקוויל-ווסט לבין וירג'יניה וולף – שתי דמויות בעלות חשיבות היסטורית כל אחת בפני עצמה. בעיקר וולף, שהופכת לנערצת ורלוונטית יותר עם כל שנה שעוברת ויש לה גם קרובי משפחה שחיים כיום ויצאו כנגד הסרט. שתי הנשים הן סוג של אידיאל דרכו הבמאית כן מצליחה לומר דברים יפים על התאהבות, יצירה, ורצון בקבלה, לא בהכרח בסדר הזה.

ויטה סקוויל-ווסט (מגולמת בידי ג'מה ארטרטון) היא דמות שאת ספריה כמדומני כמעט ולא קוראים כיום, אבל בתקופה בה פגשה לראשונה את וולף, היא הייתה אישיות מוכרת במדורי הרכילות וסופרת בעלת הצלחה מסחרית גדולה בהרבה מן ההצלחה לה זכתה וולף באותו פרק זמן. ויטה הייתה נשואה לדיפלומט הבכיר הארולד ניקולסון (רופרט פנרי-ג'ונס) אבל דיברה בגלוי על מעמד שווה לאישה בנישואים ועל כתיבה כדבר מספק באופן שונה ולא בהכרח פחות מהקמת משפחה; מערכות יחסים מיניות שלה עם נשים התפרסמו בציבור, כולל התחפשות לגבר על מנת לנסות לברוח מאנגליה. הדבר גרם חוסר נחת למשפחת האצולה ממנה באה, המיוצגת בסרט בידי אמה הקשוחה (איזבלה רוסליני). גם בעלה של ויטה ניהל קשריים מיניים עם בני-מינו, אבל הסבלנות שלו כלפי המעללים של אשתו הייתה נתונה לעליות ומורדות, בהתאם לכמות תשומת הלב לה זוכה או התפקוד שלה בתור "אשתו של" באירועים ממלכתים.

הסרט נפתח בשנת 1925, בה וירג'יניה וולף (אליזבת' דביקי) כבר הייתה סופרת מוערכת מאוד מבחינה ביקורותית אך לא מצליחה מסחרית. וולף הייתה שותפה מלאה של בעלה לאונרד (פיטר פרדיננדו) בניהול הוצאת ספרים אמנותית וסלון אמנים בוהמייני ופתוח לאותה תקופה, אף כי היחסים המיניים בין בני הזוג כנראה מעולם לא היו חמים כמו שיתוף הפעולה האינטלקטואלי והאמנותי. במהלך שלוש השנים בהן מתמקד הסרט, וולף תפרסם את שלושת הרומנים הידועים ביותר שלה, ספרים שהיוו פריצת דרך בכתיבה המודרניסטית. "גברת דאלוויי" ו"אל המגדלור" היו השניים הראשונים, והשלישי, "אורלנדו", פרץ דרך בצורה שונה לחלוטין והוא במידה מסוימת הנושא של סרט זה.

בתור סרט מסוג "תראו איך התייחסו פעם למיעוטים מיניים", הבמאית די נופלת אל המוכר ונותנת מדי פעם לדמויות שונות לדקלם מניפסטים בתור דיאלוג. אולם, בשלבים שונים הסרט מייצר עניין דרך הרצון של כל אחת מן הנשים לגעת באחרת. ההישג היפה של הבמאית, שגם כתבה את התסריט בשיתוף עם איילין אטקינס, הוא בכך שהסרט מחליף את המוקד שלו. החלק הראשון נחווה מנקודת המבט של ויטה, סופרת מצליחה מצד אחד, אבל גם כזו המבינה כי וולף מוכשרת ממנה בהרבה. היא מנסה להתקרב אל וולף משתי סיבות. תחילה המניע העיקרי הינו הרצון לזכות בהכרה כאמנית מצד אמנית גדולה יותר, אולם בהדרגה זו המשיכה הרומנטית שהיא חשה כלפי וולף שגורמת לה לרצות בקרבתה.

בחלק זה של הסרט, וולף נראית קרירה ומתנשאת. ככל הסרט מתקדם, נראה כי ההתנהגות של וולף נובעת גם מחוסר ביטחון, מיעוט חוויות מיניות בחייה, ופער בין ההבנה האינטלקטואלית של החיים לבין היכולת לחיות את הרגע. החלק הראשון של הסרט מעניין גם כי כל אחת מן הנשים רואה את השנייה כבאה ממעמד בכיר יותר בתחומים מסויימים. היחס של וולף כלפי המעמד, העושר וההצלחה המסחרית של סקוויל-ווסט תמיד מלאה בחשש, שכן היא מייצגת משהו מן העולם שבני הזוג וולף רוצים למרוד נגדו. מנגד, מדובר גם בסופרת מצליחה ובאישה הפורצת, מילולית, את גבולות החברה בהתנהגותה.

אחרי שבפתיחה ויטה היא זו שמחפשת את קרבתה של וירג'יניה, מנקודת האמצע המוקד מתהפך. המשבר הנפשי של וירג'יניה מקבל יותר ייצוג עם מעט קטעי הזייה, או תקופות ארוכות של חולי. בית משפחת וולף הופך להיות זירת ההתרחשות המרכזית. משם הסרט עובר לפרק זמן קצר להיות סיפור מאחורי הקלעים של כתיבת הרומן "אורלנדו", רומן שעבורי נותר רענן ומקורי גם בימינו. הספר מוגדר כ"ביוגרפיה" ו-וולף ראתה בו ביוגרפיה של ויטה. אלא שהגיבור, אורלנדו, נולד כגבר במאה ה-16, משנה את מינו לאישה בגיל 30 בתהליך המשלב פנטזיה, וממשיך לחיות עד שנת 1928 בה פורסם הספר. וולף שאבה השראה מן ההיסטוריה המשפחתית של סקוויל-ווסט וגם ראיינה אותה ושילבה את הפרטים בדרך ליצירה שהייתה פורצת דרך לא רק מבחינה אמנותית. אחרי פרסום הספר, וולף הפכה גם היא למחברת רבי מכר.

התסריט של אטקינס ובאטן מבוסס על חלופת מכתבים בין שתי הנשים, והמכתבים עצמם משולבים בסרט בצורה סבירה. בין לבין ניכר כי הכותבות לקחו לא מעט חירות פאוטית הנוטה לפעמים לכיוונים רכילותיים מדי והופכת את הקטעים בסרט שקשורים למיניות לקלישאתיים בייצוג שלהם, למרות הדילמות המעניינות שעולות בחלקים אחרים. עוד מקום בו הסרט לוקח חירות הוא בליהוק של דביקי. השחקנית המצויינת הרבה יותר גבוהה פיזית ממה שוולף הייתה באמת וגם הרבה יותר צעירה ממה שהסופרת הייתה בשלב של חייה המתואר בסרט (וולף הייתה מבוגרת יותר מסקוויל-ווסט בכמה שנים, מה שלא מורגש בסרט). מאידך, האיכויות של דביקי כשחקנית תורמות רבות להצגתה של וולף כדמות רבת מימדים וכאישה מבריקה וחסרת ביטחון בו זמנית. המשחק שלה הרשים אותי לא פחות מן המשחק של ניקול קידמן בתפקיד אותה דמות בסרט ״השעות״, תוצגת משחק שזכתה באוסקר. הדבר היחיד שפוגם בהופעה הוא הכימיה החלקית עם ארטרטון, שלא מרשימה בתפקיד הראשי השני. הפער בין שתי השחקניות משקף בסופו של דבר גם את התנודות באיכות הסרט כולו – הוא נע בין ביצוע סביר אך לעוס לרעיונות מוכרים מדי ולהיבטים רכילותיים, לבין נגיעות של עשייה וחשיבה מקוריות.