• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • המדריך לתכני מונטי פייתון בנטפליקס - חלק שני
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

״סוף המאה״, סקירה לקראת שידור ב-yes

12 ביוני 2020 מאת אורון שמיר

לוקח לגיבור הסרט ״סוף המאה״ (End of the Century / Fin de siglo) בדיוק 12 דקות של זמן מסך עד שהוא מדבר לראשונה. במהלך הרגעים עד שזה קורה אנחנו חוזים בו מגיח מתחנת רכבת בברצלונה, מתמקם בדירת הנופש שהזמין, ומבלה יום בחברת אף אחד בבירת קטלוניה הפוטוגנית. הוא לא צריך לשוחח עם עצמו, להדליק טלוויזיה או לגרות את חוש השמיעה של קהל הסרט בשום צלילים, מלבד אלה הטבעיים המקיפים אותו. הבילוי הממושך בחברת הדמות השתקנית מותיר אינסוף מקום למחשבות של הצופה. אפשר לתהות מי האדם הזה כשהוא לא תייר, אפשר להיזכר בחופשות פרטיות או סתם בפעם האחרונה שעשיתם או עשיתן כלום ושום דבר לגמרי לבד.

זה כל-כך הקסים אותי שכמעט הצטערתי כשהסרט הוסיף דיאלוגים. אבל רק כמעט. משום שבמהלך חלק מן השהייה של הגיבור עם עצמו, עוברת בדרכו לפחות פעמיים דמות שמסקרנת אותו. לבסוף הוא בוחר לקרוא לו מן המרפסת בקול רם, לראשונה בסרט, כאמור. המילה הראשונה שלו היא – Kiss. לכאורה, שם הלהקה שמודפס על חולצתו של הבחור המסקרן מלמטה. למעשה, גם הזמנה לנשיקה ויותר מזה. הבחור נענה להזמנה ואז מתגלה כי גיבור הסרט הוא אוצ׳ו (חואן ברבריני), המציג עצמו כמשורר מארגנטינה שחי בניו-יורק ורק עובר דרך ברצלונה. זה שמצא חן בעיניו הוא חאבי (רמון פוז׳ול), צעיר בן המקום שמתגורר בברלין ומצוי כעת בביקור מולדת. המשיכה בין השניים ניכרת, החיבור טבעי ומיידי וההסכמה מהירה והדדית. מי שרוצה מוזמן לקנא בפשטות של סטוצים הומוסקסואליים, אבל הסרט מציע יותר מזה. כי לאחר האקט השניים ממשיכים לבלות זה בחברת זה ואף נחשף כי הם למעשה מכירים מתקופה אחרת, זו שהעניקה את שמה לסרט. אבל רק אחד מהם זוכר זאת.

סרט הביכורים של לוסיו קסטרו הארגנטינאי, שמלבד הבימוי גם כתב וערך, מציין בכורה טלוויזיונית בלעדית ל-yes. ביום שלישי ה-16.6 הוא יוקרן בערוץ yes 3 במסגרת פסטיבל הקולנוע, והחל מאתמול זמין בספריית yesVOD24/7 אז הרשתי לעצמי לכתוב עליו. הכל כחלק מאירועי חודש/סופש גאווה, שכידוע זוכים לפינה ייעודית אצל ספקית התוכן. על המסך הגדול הוקרן הסרט בישראל אך ורק במסגרת סינמטקית של פסטיבל הקולנוע הגאה, ככל הידוע לי. באירוע המדובר, כמו גם על פי מידע שמצאתי ברשת, אורכו של הסרט 84 דקות. עם זאת, אני צפיתי בסקרינר שיועד לשידור, באדיבות יס, שארך כ-81 דקות. ייתכן שזה רק עניין טכני של המרה, ואני חלילה לא מאשים את יס בצנזורה (יש לעתים הבדלים בגרסאות לשידור טלוויזיוני). מה גם שלהערכתי אין ממש מה לצנזר כאן. יש סצנות מין בסרט, אבל שום דבר שלא תראו בסרטים גאים אחרים. ובכל מקרה, מצאתי את המסביב מעניין יותר. נדמה לי שגם את היוצרים האווירה עניינה יותר מאשר העלילה, אם כי יש מספיק משתיהן.

כפי שיש משהו ספונטני למראית עין, שהוא למעשה עמוק ומדוייק, במפגש בין שתי הדמויות הראשיות, כך השפה הקולנועית של הסרט נעה בין המוקפד לאגבי. דמיינו מעין שילוב בין ״סוף שבוע״ הבריטי וטרילוגיית ״לפני״, אם היו מזקקים את כל השלושה לסרט אחד. המצלמה של ברנאט מסטרס, שגם עבורו זהו סרט עלילתי ראשון באורך מלא, יודעת לשייט בין רחובות ברצלונה אבל גם להתקבע במקום לסצנה ממושכת שמהווה את הלב הרגשי ונקודת המפנה של הסרט, על רקע העיר בשקיעה. זהו הקנבס עליו מצייר הבמאי את סיפורו בשלושה חלקים.

החלק ראשון הוא אותה חופשת סולו שהופכת לכמעט-זוגית. השני חוזר אל עברן של הדמויות ומהווה מעין תמונת מראה, או יותר נכון כפולת עמודים כמו בספר שמאירה את הקריאה באור שונה כשהדפים מוצגים זה לצד זה. החלק השלישי הוא המהורהר מכולם ועוסק בסוג של עתיד, אם קודמיו הם הווה ואז עבר. בצפייה עצמה אהבתי יותר את החלק הראשון, עליו הרחבתי בפתיחה, אבל ככל שאני חושב על הסרט נדמה לי שההברקה העיקרית שלו הוא דווקא הנדבך המסיים. ואם הפתיחה מותירה מקום למחשבות הצופה ולהשלכה עצמית על הלוח החלק שהיא הדמות הראשית, הסיום מבקש יותר ריכוז ותשומת לב לפרטים כדי להבין קצת יותר טוב את הדמויות, שלמדנו להכיר בזמן שהן לומדות להכיר את עצמן.

כדי למנוע הסחות דעת ככל הניתן, ואולי גם משיקולי תקציב, אין הרבה דמויות מלבד אוצ׳ו וחאבי. היחידה שעונה להגדרה של דמות נוספת היא סוניה (מיה מאסטרו), מכרה משותפת, ומלבדה יש רק עוד שניים שרשומים בקרדיטים, ואין להם אפילו שורות דיאלוג. את המשחק בסרט מצאתי אמין וטבעי כמתבקש מן הסגנון הקולנועי, אבל יש עוד שאלה של אמינות שיותר קשה לי לענות עליה. שתיים, בעצם. האחת עלילתית ונוגעת לנקודת המוצא, לפיה אחד משני אנשים שנפגשו ב-1999 לא זוכר את האחר כשהם נפגשים שוב ב-2019. בעיניי הסרט פותר את זה יפה כחלק מעיצוב הדמות, שיש הרבה דברים שהיא לא זוכרת – כולל את הדעות שלה שהשתנו רדיקלית במהלך 20 שנה. הפגם היותר מהותי באמינות בעיניי נוגע לעובדה ששני השחקנים לא משתנים כלל בשתי תקופות הזמן המתוארות (או שלוש אפילו). זה לא שהייתי רוצה ליהוק כפול לאותו תפקיד, אבל שינויים בתסרוקות, אם בכלל, לא הספיקו עבורי כדי להרגיש שמדובר באותם אנשים בתקופות חיים שונות.

אולם, אפשר לומר שגם הסרט עצמו עוסק בכך. בשינויים שאנחנו עוברים בלי לשים לב, הקטנים והגדולים, שיכולים להיות קיצוניים כמו החלפת דעה נחרצת מקוטב אחד לאחר בנושאים הרי גורל ובשאלות של זהות. כשאוצ׳ו וחאבי נפגשים בחלק הראשון של הסרט, נדמה שהם במצבים הפוכים למדי מבחינת חייהם האישיים. הסרט הופך את המצב במערכה השנייה בשלישית אף מרשה לעצמו להרהר בעתיד שהיה יכול להיות. כשם שאי אפשר לדעת מה צופן המחר, כך מי שהיינו אתמול לא בהכרח תואם את היום. וכפי שגיבור הסרט השתוקק לחופשה קצרה עם עצמו אבל פגש נפש מסקרנת, או שמה שהיה אמור להיות מפגש מזדמן הפך עבורו לפתח להרהור לבבי – כך התיישבתי אני לצפייה מקרית בסרט שהבטיחו לי שיש בו משהו, ולבסוף חשבתי עליו הרבה יותר ממה שיכולתי לנחש לפני הצפייה. אני ממליץ על החוויה גם לכם ולכן, אם כי בהחלט יש הרבה אפשרויות בחירה מבין התכנים שאצרו ב-yes לכבוד חודש הגאווה.

/// הסרט נצפה באדיבות yes

תגובות

  1. אלעד הגיב:

    סרט מעניין ולעיתים אכן מרגש ויפה, מסכים איתך. כנראה דלוּת התקציב בסרט גורם לכמה מהלכים עלילתיים בסרט להיות נתונים לפרשנות כפולה או משולשת, לא יודע אם במכוון או לא. זו לחלוטין יצירה שלוקחת כמה וכמה החלטות לא לגמרי שגרתיות, סגנונית ועלילתית, ולכן לא תתעכל לדעתי בשלמותה אצל חלק מהצופים שאכן אולי יעדיפו יצירות כמו ״סוף שבוע״ וטרילוגיית ״לפני״ שצוינו במאמר. ייתכן וגם אני בסופו של דבר מעדיף אותם על פני ״סוף המאה״, אבל זה בכל זאת היה סרט מעניין ומיוחד לחוות אותו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.