מה קורה קאן: הסברים על המהדורה המבלבלת של פסטיבל קאן 2020

אנחנו חיים בזמנים מבלבלים ומבולבלים, אבל אתמול נדמה שהגענו לשיא חדש של אבסורד. לפחות בכל הקשור לפסטיבלי קולנוע. זה קרה עם ההכרזה של פסטיבל קאן על הבחירה הרשמית בסרטים שירכיבו את מהדורתו ה-73 של אירוע הקולנוע הצרפתי. זה שהיה אמור להסתיים לפני יותר משבוע, אבל בכלל לא התרחש. במשך שעה תמימה, ישבו המנהל תיירי פרמו והנשיא פייר לסקור, ראשי הפסטיבל היוקרתי, חלקו את תחושותיהם מעידן המגפה הנוכחי ולבסוף פרשו רשימה של 56 סרטים שהיו אמורים להשתתף בפסטיבל השנה. מאז ההכרזה הזו קראתי הרבה מאוד שאלות, כמה דעות ואפילו עובדות שגויות (חלקן נובעות מדמיון בין שמות של במאים קוריאנים, קורה). בתקווה שאצליח לעשות קצת סדר, הנה מה שהיה אמור להיות, ומה שעתיד לקרות, עם סרטי פסטיבל קאן של השנה.

מתי הפסטיבל?

אין פסטיבל קאן השנה. התאריכים המיועדים היו 12-23 במאי ועם פרוץ המגפה אל חיינו ותחילת ההגבלות בחודש מרץ, היה ברור שזה כבר לא יתממש. עם זאת, קברניטי קאן הודיעו רק באמצע אפריל שאין אפשרות לקיים את הפסטיבל בתאריכים המקוריים, אך לא על ביטול. דובר אז על דחייה לאיזור יוני-יולי, בעוד מהדורה מקוונת כמו של פסטיבל טרייבקה למשל לא הייתה על הפרק. רק בחודש מאי הכריזו אנשי קאן שמהדורה פיזית לא תהיה אפשרית כלל אבל הפתיעו כשהבטיחו להודיע בכל זאת על ״הבחירה הרשמית של פסטיבל קאן 202״. אתמול ההבטחה הזו קוימה, אבל הביאה איתה עוד כמה תהיות.

מה שכן יתקיים, באופן מקוון, הוא הנדבך של שוק הקולנוע של קאן. זה יקרה בסוף החודש הזה ומיועד לאנשי תעשייה בלבד, שלראשונה לא יתאספו ב״ארמון הפסטיבל״ של קאן (שהפך למקלט לחסרי בית), אלא יבצעו עסקאות, יאצרו תוכניות, או יציעו את מרכולתם – מרחוק. השטיחים האדומים והתחרות על פרסים מוזהבים הם רק הפסאדה של פסטיבל קולנוע. מתחת לפני השטח ולרוב רחוק מעיני התקשורת רוחש שוק הקולנוע מהגדולים והחשובים בעולם, לסרטים אמנותיים אבל לא רק. זהו מעין פסטיבל קאן מקביל שלא מיועד לעיתונאים ומוקרנים בו הרבה הרבה יותר סרטים, משהו שאין לי מושג איך יתפקד השנה. אבל זה החלק היחידי של הפסטיבל שיתקיים, בעוד מה שהוכרז עליו הם אותם סרטים שהיו אמורים להתהלך על השטיח האדום ולהתחרות על גביעים.

למה בעצם מכריזים על הליין-אפ לפסטיבל שלא קרה או יקרה?

קודם כל, זו כבר עובדה מוגמרת בשלב זה שיש ליין-אפ, אז האם זה מהלך חכם או לא להכריז עליו – זו שאלה תיאורטית ולדעתי פחות מעניינת. ראשי קאן אמרו לכל אורך הדרך שהם חשים מחוייבות כלפי עולם הקולנוע ושזה השיקול המנחה אותם בכל המהלכים והזיגזגים, או יותר נכון חוסר הרצון לוותר לגמרי על מהדורה שנתית. היה נדמה שזה הולך לסיטואציה של לא לבלוע ולא להקיא, אבל המצב הנוכחי בכל זאת חדש לכולנו וקשה לי להיות שיפוטי מדי כלפי מוסדות תרבות בשלב זה. וכן, ברור שבהיעדר התוכניה מנקרת העיניים להתהדר בה, קשה ליצור אצל קהילת הקולנוע העולמית את תחושת ה-FOMO שחביבה על שליטי הקולנוע מהריביירה הצרפתית. אז הם מצאו דרך ובחרו להכריז – תראו איזה פסטיבל יכול היה להיות. כאילו היו הורה שמפרט בפני בנו או בתו את התוכנית המלאה למסיבת יום הולדת מהאגדות ומסיים ב״חבל שזה לא יקרה״. עבור כל מי שלא מגיעים או מגיעות לפסטיבל מדי שנה, זו ממילא התחושה. אז זה כמעט נחמד מצידם להעניק אותה גם השנה.

ציניות בצד, מהצד של קאן ביטול הפסטיבל השנה הוא עוד מהלומה כואבת בקרב העיקש שלהם להישאר בפסגת היוקרה העולמית. ברלין הספיק להיערך לפני שהמגפה הכתה באירופה, ואם פסטיבל ונציה אכן יתקיים השנה, זו עוד נקודה לטובתו. בקאן רוצים להראות שהם עדיין חשובים וקובעים את סדר היום הקולנועי, ואולי גם לא לזרוק לפח כמעט שנה של עבודה. על המהדורה הנוכחית הם עובדים מאז הקודמת, צמצמו רשימה של מעל אלפיים הגשות לכדי 56 סרטים שהם הטובים של התקופה בעיניהם. אולי זה קצת כמו שסלבריטאים טורחים לעדכן את דעתם על הסגר או עכשיו על ההפגנות, מנוחות ביתם ובלי ששאלו אותם. או כמו שסינמטקים ורשתות קולנוע מוצאות פתרונות וירטואליים לשינוע סרטים אל הקהל שלהם. כולנו פשוט מנסים להתנהג כאילו המצב בעולם הוא רק שינוי זמני של המציאות ולכן להמשיך בחיינו באופן הכי קרוב לאיך שהיו.

פסטיבל קאן הוא נקודת ציון חשובה בלוח השנה הקולנועי שמאוד מוזר לדלג עליה. כתבתי את זה לא פעם, אבל בחרו כמעט כל שנה נתונה ותמצאו שרשימת הסרטים הטובים ביותר בה מלאה בנבחרי קאן. זה לא מקרי – יוצרים ויוצרות מכוונים לפסטיבל הזה, שלהתקבל אליו זה עדיין כבוד גדול בעיני רבים. את חותמת האיכות הזו, הלוגו של הדקל המוזהב והמילים ״הבחירה הרשמית״, מבקשים אנשי הפסטיבל להעניק בכל זאת. אני משוכנע שהקולנוענים והקולנועניות שזכו לכבוד, יחד עם באסה מסויימת, גם ישמחו להתהדר בעלה הכמו-ניצחון הזה. למרות שנמנעה מהם פרימיירה נוצצת בריביירה או הזכות להתמודד על מגוון הפרסים, או אפילו לדעת באיזו מסגרת היו מוקרנים.

מי יזכה בדקל הזהב?

השנה אף אחד. ככה זה כשאין מהדורה – אין תחרות. בהכרזה על הסרטים, הסביר פרמו שלא התקיימה עדיין החלוקה למסגרות, אז גם קאן לא החליטו עדיין מי לתחרות הרשמית ומי אל מחוץ לתחרות. בכל שנה נבחרים בין 50 ל-60 סרטים שמרכיבים את מה שנקרא ״הבחירה הרשמית״, כ-20 מהם הולכים לתחרות הראשית (זו עם הדקל המוזהב בסוף), מספר דומה למסגרת ״מבט מסויים״, והשאר להקרנות חגיגיות אך לא תחרותיות. מסגרות משנה נוספות כמו ״השבועיים של הבמאים״ או ״שבוע הביקורת״ הן מעין מיני-פסטיבל בתוך הפסטיבל הראשי ולהן צוותי לקטורה משלהם (שכמובן שמחים לקבל את דחויי המסגרות הגדולים יותר). השנה אין היררכיה משום שצוות הפסטיבל לא היה צריך להתחבט בשאלות האלה. יש רק 56 סרטים שאפשר אולי לנחש מי ה-20 הבכירים מתוכם שכנראה היו מתמודדים על הדקל.

כלומר, אפשר לנחש אבל בהסתייגות קלה. פרמו הבהיר בהכרזה שחלק מהסרטים שהועמדו לבחירת הפסטיבל אולי יקחו חלק במהודרת 2021 שכבר החלו לעבוד עליה. כנראה שיש יוצרים שמוכנים או אפילו מעדיפים לחכות שנה, או לסיים את העריכה בלי לחץ מוגזם, מאשר רק לקבל את החותמת ולפנטז על הפרימיירה והתהילה שהיו יכולות להיות. אם לשפוט על פי הרשימה שהוכרזה, אותה תוכלו מיד לראות בעצמכם ובעצמכן, בהחלט ייתכן שכמה וכמה שמות גדולים בחרו להמתין או אולי לנסות את מזלם בפסטיבל מאוחר יותר בלוח השנה.

מי הסרטים שמרכיבים את הבחירה הרשמית של פסטיבל קאן 2020?

מתוך ״הנה אנחנו״, סרטו של ניר ברגמן

זאת כבר שאלה מעניינת. בעצם זו רשימה אפשרית של הסרטים הכי מעניינים בעולם כרגע, בלי אף צופה. כדי להקל על ההכרזה, פרמו בכל זאת חילק את הסרטים לקטגוריות, אז כך אעשה גם אני. אין מידע רשמי על רוב הסרטים, מעבר למלמולים של פרמו בעת ההכרזה, שלרוב נוטה לתיאור מאוד לא מדוייק (לא אשכח שהוא קרא ל״יומיים ולילה״ של האחים דארדן ״מערבון״). כיוון שאני בטוח שניתקל בהם בהמשך, שהרי זו המטרה של כל האופרציה, נוותר בשלב זה על הרחבה מלבד על שני סרטים כפי שתראו. לטובת מי שירצו בכל זאת לחפור קצת בגוגל, כמו שעופר אוהב לעשות לקראת מהדורות נורמטיביות של קאן, אכתוב את כל הפרטים שסיפק הפסטיבל, עם שמות הסרטים והיוצרים בלועזית, מדינה ואורך.

הנאמנים – יוצרים ויוצרות שזוהי לא הפעם הראשונה שלהם בקאן

THE FRENCH DISPATCH by Wes Anderson (USA) – 1h43
ÉTÉ 85 by François Ozon (France) – 1h40
ASA GA KURU (True Mothers) by Naomi Kawase (Japan) – 2h20
LOVERS ROCK by Steve McQueen (United Kingdom) – 1h08
MANGROVE by Steve McQueen (United Kingdom) – 2h04
DRUK (Another Round) by Thomas Vinterberg – (Denmark) – 1h55
ADN (DNA) by Maïwenn (France / Algeria) – 1h30
LAST WORDS by Jonathan Nossiter (USA) – 2h06
HEAVEN: TO THE LAND OF HAPPINESS by IM Sang-Soo (South Korea) – 1h40
EL OLVIDO QUE SEREMOS (Forgotten we'll be) by Fernando Trueba (Spain) – 2h16
PENINSULA by YEON Sang-Ho (South Korea) – 1h54
IN THE DUSK (Au crépuscule) by Sharunas BARTAS (Lituania) – 2h06
DES HOMMES (Home Front) by Lucas BELVAUX – (Belgium) – 1h40
THE REAL THING by Kôji Fukada (Japan) – 3h48

הרשימה הזו לבדה די מרגשת, או שמא מלאה בחשודים המידיים: ווס אנדרסון, פרנסואה אוזון, נעמי קאווסה, תומאס וינטרברג, מייוואן, שרונאס בארטאס, אים סאנג-סו (הבמאי של ״המשרתת״ ו״טעם הכסף״, שהוא אינו הונג סאנג-סו כפי שטעו לכתוב בכל מיני מקומות). אם כי חצי מהשמות האלה לרוב מסתפקים במסגרת המשנה, אז כנראה שמה שפרמו לא רצה לומר בפה מלא הוא ששמות גדולים נוספים ויתרו או ימתינו. מה שתפס אותי בהפתעה הוא שלסטיב מקווין יש לא אחד אלא שני סרטים במהדורה. אבל מדובר בעצם בשני פרקים של פרויקט טלוויזיוני, כך שייתכן ושניהם בכלל היו מוצגים רק מחוץ לתחרות. אם כבר ניחושים, נשמע לי שסרט של כמעט ארבע שעות כנראה היה מוצג רק ב״מבט מסויים״, עם כל הכבוד לקוג׳י פוקאדה. הייתי גם מהמר ש״פנינסולה״ (חצי אי), סרט המשך ל״רכבת לבוסאן״, היה מוצג במסגרת החצות של הפסטיבל ולאו דווקא בתחרות.

החדשים – במאים ובמאיות שטרם הציגו בקאן

PASSION SIMPLE by Danielle Arbid (Lebanon) – 1h36
A GOOD MAN by Marie Castille Mention-Schaar (France) – 1h47
LES CHOSES QU’ON DIT, LES CHOSES QU’ON FAIT by Emmanuel Mouret (France) – 2h
SOUAD by Ayten Amin (Egypt) – 1h30
LIMBO by Ben Sharrock (United Kingdom) – 1h53
ROUGE (Red Soil) by Farid Bentoumi (France) – 1h26
SWEAT by Magnus Von Horn (Sweden) – 1h40
TEDDY by Ludovic et Zoran Boukherma (France) – 1h28
FEBRUARY (Février) by Kamen Kalev (Bulgaria) – 2h05
AMMONITE by Francis Lee (United Kingdom) – 2h
UN MÉDECIN DE NUIT by Elie Wajeman (France) – 1h40
ENFANT TERRIBLE by Oskar Roehler (Germany) – 2h14
NADIA, BUTTERFLY by Pascal Plante (Canada) – 1h46
HERE WE ARE by Nir Bergman (Israel) – 1h34

חלק מהשמות פה מוכרים יחסית, למשל מגנוס פון הורן (״העולם הבא״) או פרנסיס לי (״ארץ אלוהים״), וכמובן שסרטים מלבנון ומצרים יעוררו את סקרנותי. הסרט הגרמני ״ילד רע״ מכיל נושא מעניין, חייו של הבמאי האגדי ריינר ורנר פאסבינדר, אבל הכי מסקרן הוא השם האחרון ברשימה – ניר ברגמן. ״הנה אנחנו״, כך נקרא הסרט בעברית, הוא סרטו החמישי של ברגמן, שאף פעם לא היה בקאן. את התסריט כתבה דנה אידיסיס (״על הספקטרום״) ומדובר בקופרודוקציה ישראלית-איטלקית, עם ספירו סרטים מהצד הישראלי. העלילה מתארת סיפור על אב שנאלץ להכניס את בנו האוטיסט למוסד, אך ברגע האחרון שניהם בורחים למסע משנה חיים. מככבים: שי אביבי, נעם אימבר, סמדר וולפמן, אפרת בן צור ועוד.

ביכורים – סרטים ראשונים שבפסטיבל קאן מאמינים בהם

FALLING by Viggo Mortensen (USA) – 1h52
PLEASURE by Ninja Thyberg (Sweden) – 1h45
SLALOM by Charlène Favier (France) – 1h32
CASA DE ANTIGUIDADES (Memory House) by Joao Paulo Miranda Maria (Brazil) – 1h27
BROKEN KEYS (Fausse note) by Jimmy Keyrouz (Lebanon) – 1h30
IBRAHIM by Samir Guesmi (France) – 1h20
BEGINNING (Au commencement) by Déa Kulumbegashvili (Georgia) – 2h10
GAGARINE by Fanny Liatard et Jérémy Trouilh (France) – 1h35
16 PRINTEMPS by Suzanne Lindon (France) – 1h13
VAURIEN by Peter Dourountzis (France) – 1h35
GARÇON CHIFFON by Nicolas Maury (France) – 1h48
SI LE VENT TOMBE (Should the Wind Fall) by Nora Martirosyan (Armenia) – 1h40
JOHN AND THE HOLE by Pascual Sisto (USA) – 1h38
STRIDING INTO THE WIND (Courir au gré du vent) by WEI Shujun (China) – 2h36
THE DEATH OF CINEMA AND MY FATHER TOO by Dani Rosenberg (Israel) – 1h40

כשמדובר בסרטי ביכורים קשה לזהות שמות מוכרים, אבל בכל זאת אפשר. למשל את הראשון ברשימה. בכורת הבימוי של השחקן ויגו מורטנסן היא משהו ששווה לחכות לו, בטח אם קוראים את הביקורות המפוצלות מפסטיבל סאנדנס שם כבר הוקרן. גם השחקן הצרפתי סמיר גסמי (״אפקט המים״) מביים לראשונה, ובכלל יש כאן המון צרפתים, כאילו שאין מספיק ברשימות הקודמות (ולא סיימנו איתם). יש גם במאית שוודית בשם נינג׳ה, שזה נחמד, ועוד סרט לבנוני לצד מקומות אקזוטיים נוספים כמו ארמניה וגיאורגיה. אבל כמו בסעיף הקודם, השם האחרון ברשימה הכי מעניין – דני רוזנברג. זה כמעט משונה לדבר על סרט ביכורים של רוזנברג, כי מדובר ביוצר ותיק. ברזומה המתפרש על פני כ-15 שנים יש סרטי סטודנטים זוכי פרסים (״בית אבי״), קצרים עצמאיים (״סוסיא״) סדרות טלוויזיה (״ג׳וני ואבירי הגליל״) ואפילו סרט תיעודי באורך מלא (״אורי זהר חוזר״). בשל כך, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" מסקרן כפליים בעיניי. את התסריט כתב רוזנברג יחד עם איתי כוחיי והוא הופק בידי סתיו מורג מרון מ״פרדס סרטים״. בליהוק לא שגרתי, המפיק מארק רוזנבאום והעיתונאי רוני קובן מגלמים אב ובן, שעל פי תקציר העלילה ״מנסים באמצעות הקולנוע לעצור את הזמן אך מחלת האב מאיימת לנצח במרוץ את שניהם״.

מתוך ״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״, סרטו של דני רוזנברג

סרט אומניבוס, שאם הייתה תחרות היה ודאי נותר מחוצה לה

SEPTET: THE STORY OF HONG KONG by Ann Hui, Johnnie TO, Tsui Hark, Sammo Hung, Yuen Woo-Ping et Patrick Tam – 1h53

שלושה תיעודיים

EN ROUTE POUR LE MILLIARD (The Billion Road) by Dieudo Hamadi – (Democratic Republic of Congo) – 1h30
THE TRUFFLE HUNTERS by Michael Dweck, Gregory Kershaw (USA) – 1h24
9 JOURS A RAQQA by Xavier de Lauzanne – (France) – 1h30

ארבעה סרטי אנימציה

AYA TO MAJO (Earwig and the Witch) by Gorô Miyazaki (Japan) – 1h22
FLEE by Jonas Poher Rasmussen (Denmark) – 1h30
JOSEP by Aurel (France) – 1h20 – 1st film
SOUL by Pete Docter (USA) – 1h30

חמש קומדיות צרפתיות

ANTOINETTE DANS LES CÉVÈNNES by Caroline Vignal (France) – 1h35
LES DEUX ALFRED by Bruno Podalydès (France) – 1h30
UN TRIOMPHE (The big hit) by Emmanuel Courcol (France) – 1h40
L’ORIGINE DU MONDE by Laurent Lafitte (France) – 1st film
LE DISCOURS by Laurent Tirard (France) – 1h27

את החלוקות המוזרות האלה שמעודדות שירת ״אחד מי יודע״  שוב עשו אנשי הפסטיבל, לא אני. וכרגיל, הניסיון להבליט את הגיוון רק מכניס את הסרטים לגטאות, כאילו מבהיר שאין הרבה סיכוי לסרט תיעודי או מונפש להיות בתחרות, אם הייתה. בכל זאת, אפשר לשאוב עידוד גם מסוף הרשימה. שלושת הדוקומנטריים נשמעים מעניינים, בין אם בשל ארץ המוצא (קונגו) או הנושאים (ציידי כמהין, העיר ראקה שבעיראק). מבין הקומדיות נחמד לראות את שמו של לורן טיראר, מהבמאים היותר מצחיקים ומעודנים יחסית לחבריו, והאנימציה בכלל חגיגית – גורו מיאזאקי לסטודיו ג׳יבלי, פיט דוקטר לפיקסאר, דוקו-אנימציה וסרט ביכורים. בקיצור וכמו תמיד, התוכניה מעוררת התלהבות בעיקר מהשמות המוכרים אבל גם מהסרטים שאין לי מושג מי ומה הם – אבל קאן בחר אותם, אז כבר יש ציפיות.

מתי נראה את כל הסרטים האלה?

זאת השאלה היחידה שמנהלי קאן בעצם התחמקו ממנה, ורק פיזרו הבטחות. במקרה של סרטים שכבר יש להם תאריכי הפצה באקלים הנוכחי ננקב התאריך. למשל ״קיץ 85״ של אוזון, שאמור לצאת בצרפת כבר בחודש יולי. או החדש של ווס אנדרסון, שאני מפחד לנחש איך יתרגמו את שמו, שמיועד לאמצע אוקטובר ובוודאי לא יוותר על עונת פסטיבלי הסתיו במידה ובתקווה שיתקיימו. כרגע הם עם כוכבית, כמו כל דבר בעתיד הקרוב.

פרמו חצי הכריז וחצי רמז שמסגרת נודדת של ״נבחרי קאן״ תהיה חלק מהפסטיבלים המתנדנדים הללו, למשל ונציה, טורונטו וניו-יורק. חוץ מוונציה, שמקפיד על בכורות, זה בערך מה שקורה בכל שנה, אז שוב יש פה ניסיון לנורמליות. אבל אפשר לפנטז שמסגרת קאן שכזו תהיה חלק מפסטיבל ירושלים, שהודיעו על תזוזה אל סוף אוגוסט. בימים רגילים, יש הרבה יותר סרטי קאן בירושלים מאז ההנהלה הנוכחית, ואני מאוד מקווה שהשנה יהיה אפילו יותר ואולי מעז ייצא מתוק.

מה לגבי אופציה מקוונת? לכל אורך הדרך הדבר נשלל או רק נרמז שבכלל נשקל, כרגע אין שום מידע קונקרטי שזה על הפרק ובטח שלא תאריך השקה. המטרה של ההכרזה הנוכחית הייתה לשחרר את הסרטים לחופשי כדי שיוכלו לרוץ בפסטיבלים ממשיים אחרים. לכלוא אותם במסגרת וירטואלית נשמע כמו רעיון הפוך בתכלית לכוונות של קאן ולכן קשה לדמיין את זה קורה. אופטימיים חסרי תקנה אולי לא ירצו לפסול זאת על הסף. אחרי הכל, אנחנו חיים בזמנים לא רק מבלבלים ומבולבלים, אלא גם מאוד לא צפויים.