״אני כבר לא שם״, סקירת נטפליקס

לפעמים נטפליקס מפגיזים אותנו בקומדיות רומנטיות מביכות לצפייה, כפי שקרה פעמיים בהפרש של שבוע. ולפעמים, שירות הסטרימינג מזכיר פונקציה נוספת שלו – להפיץ גלובלית, ובמקרים מסויימים גם להפיק, סרטי פסטיבלים ואמנות עצמאית מכל מיני מקומות בעולם. סרט שכזה הצטרף השבוע אל קטלוג החברה, אחרי סבב פסטיבלים שהחל כבר בשנה שעברה והיה אמור להסתיים בבכורה צפון-אמריקאית בפסטיבל טרייבקה. בישראל תוכלו למצוא אותו כעת בתור ״אני כבר לא שם״ (I'm No Longer Here / Ya no estoy aquí). מדובר בהפקה מקסיקנית-אמריקאית שבמרכזה מסע בין שתי המדינות הללו, אבל זה הכל מלבד סרט הגירה מהסוג שכבר הורגלנו בו, אפילו שכמו רבים מסוג זה גם הוא עוסק בשכנות האמריקאיות. למעשה, לא פשוט לשייך את הסרט לשום ז׳אנר מובהק אחד וזה רק אחד הדברים שמצאו חן בעיניי ביצירה.

הסרט נפתח בתמונה של עזיבה. גיבור הסיפור, אוליסס (חואן דניאל גרסיה טרביניו), נאלץ לנטוש את עיר הולדתו ואת חבריו מאחור. הוא מוצא את עצמו בקווינס, ניו יורק, בלי לדעת שום מילה באנגלית ובהסתמך על חבורה מפוקפקת למדי של דוברי ספרדית, אליה אינו באמת שייך. הם רואים בו עוף מוזר וקשה להאשים אותם, שכן התספורת של אוליסס מקנה לו מראה של פינגווין מצויץ. מבנה העלילה שמקפץ בעריכה קדימה ואחורה בין שני זמנים, מכיר לנו את אוליסס של ניו יורק לעומת זה של מונטריי. כך מתברר, בשלב מוקדם של הסרט, שבמקסיקו הוא היה דווקא המנהיג של כנופיית רחוב, מה שמסביר את התסרוקת ואת הלבוש המרושל בכוונה. זאת בעוד בקווינס מעמדו נמוך אפילו מזה של מכריו המהגרים, והוא מחפש דרכים לשרוד באופן מיידי – מחסה, מזון, מזומנים. לצד זאת, נרקם קשר בינו ובין צעירה אסיאתית-אמריקאית בשם לין (אנג׳לינה צ׳ן) והוא פוגש דמויות אחרות במסעו. התשובות לשאלות כמו איך הגיע לאמריקה ובעיקר למה, נשמרות לחלקים מאוחרים באודיסאה הזו.

הבמאי-תסריטאי הוא פרננדו פריאס דה לה פארה, שזו סרטו השני באורך מלא. קדם לו ״Rezeta״ מתחילת העשור, שלא ראיתי לצערי, ולמעשה התסריט לסרטו הנוכחי נכתב כבר לפני מספר שנים ואף פורסם כסיפור קצר עוד ב-2013. כשנה לאחר מכן נבחר להשתתף במעבדה לפיתוח תסריט של פסטיבל סאנדנס, ומאז ניסה לגבש צורה סופית. בשנה-שנתיים האחרונים נדמה שהיוצר מצא את עצמו סופית בארה״ב, עם הסרט הזה והסדרה הקומית ״Los Espookys״ ב-HBO שזמינה גם בישראל אבל אין לי מושג לגבי מידת ההצלחה או התהודה שלה. בכל מקרה, הבמאי שהחל את דרכו בקולנוע תיעודי, ומתוכנן לו אחד נוסף בשנה הבאה, שילב משהו מן הסגנון גם בסרטו העלילתי.

הרבה מהעוצמה הרגשית שלו חב הסרט לצלם העסוק דמיאן גרסיה (״לבנבנים״, ״נטושים״, ״מוזאו״), המשתמש בשוטים מוקפדים ומתוכננים כדי לתאר התרחשות כמו-דוקומנטרית. הצילום מייצר לא רק מתח בין הדמויות והסביבה, בעיקר כשאוליסס בניו יורק, אלא גם מראה כיצד היא מעצבת אותם, מה שקורה לרוב בלוקיישנים המקסיקניים. השחקנים אמנם לא-מקצועיים ברובם המכריע, אבל לפני שתספיקו להגיד ״ניאו-ריאליזם״, או למקרה שתחששו שהסרט דומה מדי לחייהם האמיתיים של השחקנים, יש מעין מאחורי הקלעים קצר אחרי הקרדיטים. לא מדובר בשחקנים המשחזרים את חייהם מוכי הגורל מול המצלמה. אוסיף גם שעל פי ראיונות שקראתי שהבמאי, יליד מקסיקו סיטי בכלל, ערך תחקיר שהוביל לסרט סביב התופעות האמיתיות במקומות בהם הפשע שולט במקסיקו. למעשה, תרבות הנגד שמתוארת בסרט כבר נכחדה, ומה שנותר הם מקומות ההתרחשות. בשם האותנטיות לוהקו לתפקידי ילדי הכנופיה שחקנים מקומיים, אך רובם צעיר מכדי לזכור את הימים של ראשית העשור הקודם המתוארים בסרט.

כאמור, אחד האלמנטים שסייעו לסרט להתחבב עליי הוא המשחק המתמיד שלו עם מוסכמות. קשה לאפיין אותו ז׳אנרית ואפילו נושאית, גם משום שהוא מלא כרימון ובעיקר כי קל לטעות בניחוש הכיוון אליו קווי העלילה השונים מתפתלים. יש בו רגעים שנראים כמו סרט הגירה, בין אם בסצנות של פערי תרבות ושפה או הצורך להתחיל מחדש בתחתית שרשרת המזון האנושית – אבל אוליסס בכלל לא רוצה להגר. כמו הגיבור המיתי שהוא קרוי על שמו, הוא רק רוצה הביתה. והוא מבין את זה יותר ויותר ככל שנוקפות הדקות. אוליסס מחפש בסביבתו מישהו שדומה לו, וברגע קצר מבטו נח על יהודי חרדי שפאותיו מזכירות לו, אולי, את התסרוקת שלו עצמו. אבל נדמה שכבר אז הוא גם מבין שכל תהליך של היטמעות יבוא עם חיקוי ועם השלת זהותו, מה שגורם לו דווקא להתעקש עליה. ״אתה שומע את המוזיקה הזאת וחושב שאתה שחור״ הוא אומר לאחד משותפיו חובב ההיפ-הופ, אחרי שזה לעג לו שוב ושוב על מראהו ועל הטעם שלו. ארה״ב מוצגת בסרט כמרכז של גלובליזציה ואימוץ תרבויות, אך גם של דחייה של השונה וניסיון להכניס אותו לתבניות או לדחוק אותו לשוליים.

הדבר מתבטא גם במערכת היחסים בין אוליסס ולין. היא מסתקרנת מדמותו משום שהיא מזהה בו משהו אותנטי, אבל בהיותה מי שהיא לוקחת את זה לכיוון של חיקוי. יותר משזה אסיאתי מצידה להיות מעריצה, זה אמריקאי לנסות ולחקות אמת ברגע שהיא מופיעה מולך. פן זה של הסרט יכול להיקרא כדרמה רומנטית עדינה בין אוליסס ולין, בה גבולות הקשר הידידותי נבחנים לא מעט והשפה היא מכשול שיש להתגבר עליו. היות והסרט מתרחש ב-2011, כפי שאפשר ללמוד גם מנגן המוזיקה שנושא הגיבור, אין להם טלפונים חכמים שיתרגמו אוטומטית את דבריהם. יש צורך באלתורים וגם בהרבה סבלנות כדי להתגבר על התסכול שבהיעדר גשר השפה המשותפת. הקשר ביניהם, ובעיקר עצם הניסיון ליצור אחד, משנה משהו בשתי הדמויות – זו שכמהה לרענון וזה שמתעקש להישאר אותו הדבר כסוג של מנגנון שימור והגנה על תרבות השוליים שהוא נציגה.

לפיכך, אפשר גם לראות את ״אני כבר לא שם״ בתור סרט התבגרות. הוא מציג לנו את התהליכים הפנימיים העוברים על אוליסס בן ה-17, אבל המסע שלו מלא דווקא בהתרפקות על העבר. אוליסס פוגש את חבריו רק בחלומותיו, מה שמעניק היגיון למבנה של קפיצות בין קווי הזמן, אבל גם דוחף אותו לברוח אל מחוץ למציאות וחזרה אל הזיכרונות. הרגעים המתרחשים במונטריי מזכירים סרטי פשע מהסוג המתמקד בכנופיות ילדים במדינות נחשלות. אוליסס וחבריו מכונים ״לוס טרקוס״, שזה ״קשי העורף״ אם הבנתי נכון, כך שהאופי העקשן של הגיבור הוא גם נאמנות לקוד התנהגות. הם חלק מקבוצה גדולה יותר באיזור ששולט בו קרטל, שמיטיב לכאורה עם התושבים ומצוי במלחמת חורמה עם המשטרה. מצד אחד יש לטרקוס את הגב של חברי הקרטל המבוגרים, מצד אחר הם חשופים לאלימות ולמלחמות עקובות מדם של עולם המבוגרים. זאת בעוד הם עצמם מבלים את הימים במאבק ילדותי יותר עם נערים ונערות בשכבות גיל שונות, ובעיקר בריקודים לצלילי מוזיקת הקומביה.

גם אם טרם שמעתם ושמעתן על המוזיקה הקולומביאנית והתפתחותה באמריקה הלטינית, כמוני למשל, עד סוף הסרט תהיה לכן ולכם דעה מוצקה. זאת משום שהסרט גדוש לא רק בצלילי הקומביה, אלא גם בסיקוונסים ממושכים של ריקוד, יחידני או קבוצתי בגדלים שונים של המון. במובן זה הסרט הזכיר לי את ״אמה״ של פבלו לראין, סרט שנטה לאבד את עצמו בתוך קטעי הריקוד. ״אני כבר לא שם״ מעגן עלילתית את המוזיקה בנפשו של הגיבור, שעבורו היא מגדירת זהות לא פחות ממראהו. הקומביה בסגנון מונטריי, המנוגנת בקצב איטי יותר כדי להנות ממנה יותר זמן (כך לדברי אוליסס), היא עוד דרך שלו לשוב אל העבר דרך האוזניים והרגליים. היא גם טובה לתיאור את הקצב של הסרט כולו, שכאילו מאט בשביל להשתהות על רגעים ומאריך אותם כדי להקנות להם תוקף ולאפשר לצופה להיסחף פנימה בעדינות.

איך שלא תבחרו לקטלג אותו לאחר הצפייה, מבחינת ז׳אנר או נושא מרכזי, כל נדבך ב״אני כבר לא שם״ אקוטי כמו יתר החלקים כדי להציג תמונה מורכבת שאי אפשר לרדד לאמירה אחת מכרעת וחד משמעית. זה סרט שהוא כמו זום-אאוט מתמשך על העולם המקיף את הגיבור, אבל במקביל גם כזה המחדד את הדמות המרכזית ומגדיר אותה דרך מה שסביבה. סרט שהוא הזמנה להציץ בתרבות אחרת ובחברה שונה, אבל דרכן גם להאיר ואף להעיר על אלמנטים בתרבות המערבית העכשווית. זה הכי קרוב שיצא לי להרגיש בפסטיבל קולנוע בחודשים האחרונים.