במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 11

חג השבועות שמגיע בסוף השבוע יהיה הראשון שישראל תחגוג מאז ההקלות בסגר ובתקווה שיוביל אותנו לקראת חודש יוני מלא הקלות נוספות. כזה עם משרד תרבות חדש, הבטחות לחזרה לפעילות של לפחות חלק מאולמות הקולנוע באמצע החודש, ולפי מה שהספקתי לראות מההיצע ב-VOD גם לא מעט סרטים שעוד ידובר בהם. חבל שסוף השבוע הנוכחי ממשיך דווקא את הדלילות בתחום, כשהדבר היחיד שמצאתי לנכון להזכיר במדור שאמור להיות מוקדש לכך, הוא סרט חדש בנטפליקס החל מהיום. קוראים לו ״אני כבר לא שם״ (I'm No Longer Here), סרט מקסיקני-אמריקאי מאת פרננדו פריאס, שנראה לי מעניין מהטריילר (תמונה לעיל). מלבדו, את כל השמות החדשים בספריות אתם מכירים ואתן מכירות ולכן לא אתעכב עליהם. אולם, סוף השבוע אמור להיות שייך לפסטיבל מקוון שהיה נשמע כמו בשורה אבל התגלה כעוד אירוע מיני רבים בתקופה – רק גדול יותר.

לפני חודש הוכרז על היוזמה הגלובלית We Are One – המקרון 1 של פסטיבלי הקולנוע (או המגהזורד, או מה שיש עכשיו, הזדקנתי). 20 פסטיבלי קולנוע מהמובילים בעולם התאחדו והבטיחו לספק שבוע וחצי של אוצרוּת מקוונת, חיני חינם ועל גבי הפלטפורמה היציבה והזמינה של יוטיוב. זה נשמע כמו חלום אבל התוכניה בוששה לבוא, והתפרסמה רק אתמול. האירוע מתחיל מחרתיים (29.5) ויימשך עד יום ראשון ה-7 ביוני. זה ספק משמח וספק מבאס שאין צורך להסביר את המהות של פסטיבל קולנוע וירטואלי, אחרי כל השבועות האחרונים, והפסטיבל הנוכחי בעצם מורכב ממעל 100 סרטים (וסדרות ותכני VR ושיחות עם יוצרים ויוצרות). התוכניה כבר עלתה במלואה לאתר הייעודי וגם ערוץ היטיוב של הפסטיבל כבר פעיל, אבל רגע של תיאום ציפיות: כשני שליש מהתוכניה הם סרטים קצרים, ויש מעט מאוד בכורות (בערך עשירית). זה ממש לא תחליף לפסטיבל קולנוע אלא יותר אירוע צדקה (בהנחה שתרצו לתרום למאבק בנגיף). המיטב של מהדורות קודמות של קאן-ברלין-ונציה, או הזדמנות להיחשף לראש האמנותי של אירועי קולנוע ממקומות שאולי לא ביקרתם או ביקרתם בהם. ייתכן מדריך בהמשך.

אחד הפסטיבלים המשתתפים ב״אנחנו אחד״ הנידון הוא פסטיבל הקולנוע של ירושלים, שהתוכניה ששלח הוא דוגמה מייצגת להיצע המקוון. הפוקוס הוא על קולנוע ישראלי, מה שמתחיל עם חגיגות 20 שנים ל״חתונה מאוחרת״ (לדעתי זה 19 אבל לא אתקטנן), בהקרנה שתיפתח עם הקדמה של הבמאי דובר קוסאשווילי והשחקן הראשי ליאור אשכנזי. הבכורה שנשלחה לפסטיבל היא לסדרה החדשה של סיגל אבין בכיכובה של איילת זורר, ״לאבד את אליס״, שיוקרן הפרק הראשון מתוכה לפני שידור בהוט במהלך החודש הבא. עוד תכנים ייחודיים הם הדוקו-מחול ״Love Chapter 2״ של שרון אייל וגיא בכר, וכיתת אמן עם הבמאי נדב לפיד שתנחה רומי אבולעפיה. כאמור, זה לא תחליף לפסטיבל אמיתי ולכן משמח כפליים שבירושלים החליטו לנצל את ההזדמנות ולהודיע על התאריך למהדורה השנתית הרגילה שלהם. אז פסטיבל הקולנוע ה-37 של ירושלים יתקיים השנה בין ה-20 וה-30 באוגוסט, בהתאם להנחיות של משרד הבריאות והרשויות. כל הודעה כזו היא כמו חמצן בשלב זה, אפילו בלי תוכניה.

איילת זורר מתוך ״לאבד את אליס״, אחת הבכורות הבודדות בפסטיבל העולמי. קרדיט: דורי מדיה דרסט – רותם ירון

פרסי אופיר שבים גם הם לחיים, כך על פי הקול הקורא שפרסמה האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. עדיין לא ידוע מועד תחילת התחרות, אבל גם זה כנראה לא יקרה לפני אמצע או אפילו סוף החודש, בהתחשב בדדליין ההגשה של ה-9 ביוני. זה יחייב עונת אופיר קצרה ודחוסה אפילו מזו שחווינו בשנה שעברה, אם רוצים להספיק לשלוח נציג לאוסקר עד סוף ספטמבר. כי מהעניין הזה עדיין לא נפרדנו, אבל יחד עם ההודעה על ההרשמה הגיעו שני שינויים בתקנון. האחד מאפשר לחברי וחברות האקדמיה להצביע בסיבוב הראשון לעד שלושה מתמודדים בכל קטגוריה. זה מעניין ואפילו מתבקש כי בשלב זה יש בין 20 ל-30 סרטים בתחרות, לפני שמגיעות החמישיות. השינוי השני יותר מהותי אך גם עלול להתגלות כבלתי ניתן לאכיפה: בארבע הקטגוריות בהן הפרס מוענק לסרט ולא לאדם, זכות הצבעה תינתן למי שצפו במינימום של חמישה סרטים. זה רלוונטי במיוחד לשתי הקטגוריות התיעודיות, לסרטים של יותר או פחות מ-60 דקות, ולזו של סרט העלילתי הקצר. אם כי לא אתפלא שאפילו בקטגוריה הראשית יש מי שלא טורחים לראות יותר מסרט-שניים, אבל הקול שלהם נחשב בדיוק כמו של מי שצפה בכל הסרטים. לכל ענייני האופיר כמובן שיוקדש פוסט נפרד כשתתחיל רשמית העונה.

בשבוע שעבר כתבתי על ״יומני המגפה״, הפרויקט של יס דוקו שקיבץ מספר יוצרים ויוצרות לתעד את השבועות האחרונים. השבוע חשבתי לאזן עם פרויקט דומה של הוט שיחל שידור החודש. הוא נקרא ״רדיוס 100 מטר״ ומהווה למעשה אסופת סרטים קצרים עלילתיים, שנוצרו כולם תחת המגבלות של התקופה ובהשראתה. היוצרים והיוצרות הם: מאור זגורי, אסף פולונסקי, גיא נתיב, שירלי מושיוף, סיגל אבין, נח סטולמן, הגר בן אשר, אסף קורמן, נדב לפיד, בועז יהונתן יעקב, יוסי מדמוני, הדס בן ארויה, דפנה לוין ובת אל מוסרי. תקצירי הסרטים נעים בין סיפורים שהפכו שגורים בחדשות וברשתות החברתיות, למשל על משפחות שנעולות יחדיו או מערכות יחסים על גבי המסך, דרך סיפורים אישיים של היוצרים ובני ביתם כמו במקרה של לפיד וקורמן, ועד כאלה שנשמעים כמו הזדמנות להשתמש במגפה כדי לדון בנושאים אחרים.

עוד בנושא סרטים קצרים, ״אנה״ זוכה קאן של אור סיני הוא בחירת הצוות של וימאו השבוע. אנצל את ההזדמנות כדי להזכיר את היצירה שהיא דוגמה לאיך נראה סרט קצר מושלם, בלי גרם שומן ועם גיבורה מרתקת, בגילומה של יבגניה דודינה. מה שכיף בבחירת הצוות של וימאו הוא שאל הסרט מתלווה גם ראיון עם היוצרת בבלוג אתר הצפייה המקוון, שם התעדכנתי שהבמאית עומלת על הפיצ׳ר הראשון שלה, גם בו תככב דודינה. כאמור, עוד דברים לצפות להם זה הכי קרוב לשמחה בהיעדר דברים לצפות בהם.

לסיום, רגע של ביזאר. לא רק בישראל רווח הפורמט של סרטי זום, סוג מאוד מסויים של תת-הז׳אנר סקרין לייף (״חיי מסך״?) שעלילתם מתרחשת כולה על גבי מסכים. גם החבר׳ה מאחורי קומדיית הזומבים המטורללת ״One Cut of the Dead״ החליטו לנצל את הסגנון לטובתם, עם סרט קצר שהוא מעין סיקוול ליצירתם המטא-קולנועית והמדוברת מהשנה שעברה. קשה לומר שזו הצלחה מסחררת, או הצלחה בכלל, אבל זה כן ניסיון ליצור קולנוע בימים של ריחוק חברתי. מומלץ בעיקר למי שחש געגוע לדמויות ולשטויות שלהן, ובטוח פחות מביך או משעמם מכל מיני ״איחוד של קאסט מסרט אייטיז״, ״יוצר קולנוע מוערך מקריא סיפורים לטף״, או כל מיני סלבריטאים שבטוחים שהעולם יפסיק להסתובב אם הם לא יגידו לנו מה הם חושבים בימים אלה. כן, אמר מי שממשיך לכתוב את המדור השבועי שלו גם כשאין סרטים חדשים לכתוב עליהם, שמתי לב. סיבה בפני עצמה לסיים את המגפה.