״חינוך רע״ (2020), סקירה

סרט בהפקת HBO, או סרט אותו רשת הטלוויזיה מפיצה, יכול להיות קצת בעייתי עבור יוצרי סרטים. מצד אחד זו חברה שמזוהה עם איכות ועם סרטי הטלוויזיה הכי טובים, מאידך זה אומר שהסרט מיועד בעיקרו למסך הקטן וייתכן ויזכה לכתיבה ביקורתית מצומצמת יותר בשל כך. מה גם שנטפליקס גנבה בשנים אחרונות את הפוקוס בגזרת הסרטים המיועדים לצפייה ביתית, וסרטים כמו "הסיפור" לא זכו עד כמה שהתרשמתי לשיח הראוי, לפחות לא בישראל. אולם, "חינוך רע" (Bad Education) מופץ בידי החברה בעיתוי טוב מאוד לשירותי ה-VOD – בתקופה בה רוב העולם מצוי עדיין בסוג כלשהו של הגבלות תנועה ובתי הקולנוע סגורים בעתיד הנראה לעין. בישראל הוא זמין ב-yes, HOT וסלקום TV. הסרט גם מגיע לצפייה ביתית לאחר שהספיק להיות נוכח ולקבל יחס ביקורתי אוהד בפסטיבלי קולנוע, כולל בכורה בפסטיבל טורונטו 2019, אחריה נרכש בידי HBO.

מדובר בסוג של קפצת מדרגה עבור שני היוצרים הצעירים של הסרט, הבמאי קורי פינלי (״גזעיות״) והתסריטאי מייק מקאוסקי (״Take Me״). שניהם עוברים כאן מן הקולנוע העצמאי להפקה יוקרתית עבור חברת טלוויזיה מוערכת עם כוכב ענק בדמותו של יו ג'קמן, השחקנית המוערכת אליסון ג'ני, ובכך לא מסתכמים השמות המפורסמים בקאסט. אני מניח שיוצרי הסרט לא מוטרדים או זוכרים כי לפני לא יותר מדי זמן נוצר סרט של פדרו אלמודובר בדיוק באותו השם. אין כל קשר אחר בין הסרטים, פרט למה שהוא כנראה כמו צירוף מקרים: סרטו של אלמודובר יצא בשנה בה מתרחשת עלילת הסרט החדש.

עבור התסריטאי, מדובר לא רק בקפיצת מדרגה מבחינת גודל ההפקה אלא גם בסיפור שיש לו אליו קשר אישי. "חינוך רע" מתבסס על פרשת שחיתות אמתית של מעילה בכספי ציבור במערכת החינוך ברוזלין, לונג איילנד. רוזלין הוא כפר קטן, למעשה חלק מקבוצה של עיירות קטנות קרוב למזרח רובע קווינס בניו יורק. משמע, זהו מקום בו יכולים לגור אנשים אמידים יחסית שרוצים חיים שקטים לילדים וגם עבודה במנהטן, אולי סוג של כפר שמריהו של לונג איילנד. כיאה לישוב מבוסס, מערכת החינוך במקום מתוקצבת יפה וגם מגיעה להישגים מרשימים, הנחגגים בראשית סרט. בשנת 2004 מקאוסקי היה בן 13, תלמיד בחיטבת הביניים, כאשר אי הסדרים בגוף המפקח על בתי הספר ביישוב שלו החלו לצוץ. אומנם אין בסרט דמות המבוססת עליו וחטיבת הביניים ותלמידיה לא נראים בסרט (יש סצנות בתיכון ובבית הספר היסודי), אבל כותב הסרט פגש את ד"ר פרנק טאסון, הדמות שג'קמן מגלם בסרט, המפקח על החינוך באזור. התואר הרשמי מפקח לא ממש מסביר את פעולו, שלפי מה שהבנתי היה למעשה המנהל של שלושה בתי ספר לגילים השונים. טאסון רצה שכל תלמיד והורה במחוז ירגיש כי הוא מודע אליו ומכיר אותו אישית, לכן נפגש עם כל תלמיד וגם השתדל לזכור (או שיזכירו לו) פרט כלשהו על כל אחד.

כל זה הפך את טאסון לאישיות אהודה מאוד ברוזלין, והסרט מצליח להעביר היטב את הכריזמטיות שלו. לא משימה בעייתית עקב הליהוק של ג'קמן. אבל המהלך מורכב יותר בכל הנוגע לדמות הראשית. הסרט בונה כאדם שנכנס למערכת החינוך מתוך מטרה להשפיע ולשפר את חיי הקהילה, אידאליסט שהתפתה לדרך השחיתות בשלב כלשהו ועדיין מאמין בתוכו שהוא כזה ופועל לטובת התלמידים כדמות מעוררת השראה. זאת על אף שמערכת הפגמים והחטאים שלו, כפי שהסרט מציג אותה, לא עוצרת בעיגול פניות ולקיחת חלק לכיס, אלא כוללת גם התנהלות מאוד בעייתית בחייו הפרטיים. הסרט בונה סיטואציה בה יש צידוק הגיוני לכך שהוא שומר סודות מן הקהילה בה הוא מראה בלי הרף את היותו דמות מעוררת השראה. הוא עושה זאת בין היתר על ידי בניית ניגוד בין טאסון לבין דמות נוספת במערכת, שגם היא סופגת האשמה: העוזרת שלו, פאם, המגולמת בידי אליסון ג'ני.

בעוד טאסון הוא איש החזון של מערכת החינוך, פאם היא אשת הביצוע. היא מבצעת את עבודתה בקרירות יעילה וכמי שכבר יודעת איך כל הדברים עובדים, עד לדרגה בה עודף הביטחון שלה ברשימת חיובים על חשבון מערכת החינוך של המדינה מוביל לכך שמישהו שם לב למשהו חריג. פאם, שהדמות שלה מאופיינת גם על ידי כך כי שם המשפחה שלה התחלף מספר פעמים, אינה דמות שלילית. היא דמות שאפשר לסמוך עליה לגרום לדברים לעבוד כל עוד אף אחד לא ישאל שאלות, דמות שתהיה אוזן קשבת לחברים ולבני משפחה. עם גורל אחר, ניתן היה לראות בה מקור השראה ודוגמא ליעילות ניהולית. בניגוד לטאסון, היא כבר שכחה מעט את תחושת השליחות שהובילה אותה למערכת החינוך והכרזימה שלה יעילה, אבל היא אינה עילוי באינטליגנציה רגשית. לכן, כבר בשלב מוקדם של הסרט, המערכת מוצאת דרך להפוך אותה לשעירה לעזאזל. ברגע בו נמסר לה גורלה, הבמאי בונה את הסצנה בשורה של שוטים מנוגדים בהם היא ניצבית לבדה על רקע משרדה. זאת בעוד מאחורי טאסון מצטופפים כמות גדולה של אנשים שהחדר קטן מן המידה שלהם, אך הם מפגינים חזית אחידה מולה. הרובד הגלוי הוא שפאם צריכה לשלם על הפשע שהתגלה, והרובד הסמוי הוא שהיא צריכה לעשות זאת יחסית בשקט, כי מי יודע מה עוד ימצאו אם יתחילו לחקור.

הסרט מציג בצורה חכמה גם את החקירה עצמה כנובעת מן היוהרה מצד אחד וכוח ההשראה מצד שני של טאסון. תלמידת י"א בשם רייצ'ל (ג'רלדין ויסוואנתאן) מגיעה למשרדי הגוף המפקח על מנת לקבל ציטוט רשמי אך סתמי לכתבה עבור העיתון של התיכון. מכיוון שאין איש הנהלה אחר במשרד באותה עת, טאסון משוחח עימה בעצמו, נותן לה מעט יותר מציטוט קטן ובתוספת, גם נאום מעורר השראה סטנדרטי על עיתונאות במהלכו הוא מעודד אותה לנסות להפוך כל סיפור קטן לגדול. אז היא חוקרת מעט יותר, למרות שהעורך של העיתון מייעץ לה אחרת, ומסביר כי המטרה העיקרית של העיתון בתיכון היא להקל על הקבלה ללימודי עיתונאות או לימודים בכלל באוניברסיטה. אבל כשם שהוא ביקורתי כלפיה, התלמיד המבוגר יותר גם קצת מוקסם ממנה, ברגעים שהם סוג של סרט נעורים שלא מקבל מספיק זמן מסך. במציאות, החשיפה של עיתון התלמידים הקטן והזניח הפכה לבסיס לכתבות של כל העיתונים באזור העיר ניו יורק, לרבות כתבה בניו יורק טיימס שמהווה את המקור הרשמי לתסריט של סרט זה. לצד הנוכחות הדלה של סצנות בתיכון, רייצ'ל גם יוצאת לשליחות עיתונאית נוסח "כל אנשי הנשיא". רק שהיא עושה זאת בתור מתבגרת מעט חסרת ביטחון בדרך כלל, צוברת כוח וזהות רק מעצם התחקיר שהיא מבינה כי הוא חשוב יותר משחשבה עוד לפני שהיא מבינה מדוע.

שלוש הדמויות הללו הופכות את הסרט למרתק, אולם לפרקים נדמה שהתסריט של מקאוסקי לא יודע לאיזה כיוון להתחייב. זה נכון גם מבחינת קו העלילה שיש להעמיד במרכז וגם מבחינת היחס הסופי לדמויות. ייתכן כי חלק מן הבעיות נובעות מן הקירבה האישית לחומר, המתנגשת ברצון לספר סיפור כללי בעל מסר הנוגע לשחיתות, תאוות בצע ועיגול פינות, כזה שרלוונטי גם מחוץ לסיפור של רוזלין בלבד. למזלו, הפגמים של התסריט מאוזנים על ידי בימוי מגובש מאוד. פינלי מצלם את הסרט ביחס מסך רחב יחסית, המדגיש את המרחב המעוצב היטב סביב הגיבורים, אשר ניצבים ברוב השוטים במרכז הפריים. סביבם נרקם עולם מערכת החינוך היפה והשלם ממבט ראשון, אותו בנו. הבחירה הזו מאפשרת גם קירבה לדמויות וגם ריחוק מן הבחירות שלהן, מביאה את נקודת המבט של הגיבורים השונים אך גם מראה את חוסר ההבנה שלהם את המצב במלואו.

טאסון מאופיין גם על ידי הצורך התמידי שלו להיראות טוב, והסרט מאמץ גם הוא מראה דומה. אך הוא גם חושף כי חזות יפה אינה כל הסיפור ולפעמים היא כולה העמדת הפנים. ביקורת רבות השוו את הסרט ל"בחירות או לא להיות" של אלכסנדר פיין ואני סבור כי ההשראה לסרט זה היא הקולנוע של פיין בכלל: גם בדגש על חיבה לדמויות קיצוניות ופגומות וגם בשימוש שעושים שני הבמאים בעריכה המחברת באופן סמלי, ולפעמים נרטיבי, מספר רב של זירות התרחשות, וזאת על מנת לייצר תחושה של גורל הסוגר על הדמויות מכמה כיוונים באופן אירוני.

"חינוך רע" הוא סרט שמדי פעם קצת מאבד את הכיוון שלו ולא מפתח את כל קווי העלילה באופן מספק, אבל הנקודות החזקות שלו חזקות מאוד. בנוסף, חלק מהיעדר הפיתוח גורם לכך כי יש דמויות משנה המקבלות כוח דווקא בגלל זמן מסך מועט, או רק סצנה ממשית אחת ולכן בלתי נשכחת. עבורי, הסרט הגיע לשיאו בסצנת הסיום, שמבלי לחשוף את כל המתרחש בה מבצעת סגירת מעגל לעלילה וגם מציגה את טאסון כגיבור-נבל אמריקאי טיפוסי – כרזימטי, מעורר השראה ובו בזמן חי בתוך עולם משלו. אדם שמאמין כי הוא הביא תועלת לעולם ולא שם לב לכל הנזק והבגידה בעקרונות שביצע בדרך. יש בו משהו שמזכיר את גרסת המאה ה-21 לצ'ארלס פוסטר קיין, מבלי לטעון כי סרט זה מתקרב באיכות או בשאפתנות ל"האזרח קיין" של וולס. הסרט הזה לא מספיק טוב לדעתי על מנת לקשור לו כתרים גדולים מדי, אך הוא כן מספיק טוב על מנת להיות המלצת צפייה שתקפה גם עבור מי שלא תקוע כל השבוע בבית.