״Planet of the Humans״, סקירה לסרט בהפקת מייקל מור שעלה במפתיע ליוטיוב

סרט המופץ בהפתעה הוא קונספט שקשה לסמוך עליו. אלא אם מדובר במשבצת של ״סרט הפתעה״ שהיא חלק מפסטיבל קולנוע, כפי שנהוג בפסטיבל חיפה למשל, אז אפשר להיזכר או להבין עד כמה חשובים יד מכוונת והאמון באוצרוּת כשבוחרים איזה סרט לראות. אבל מה לגבי סרטים שפשוט מופצים ללא שום שיווק מקדים? כאלה שההודעה הראשונה על קיומם היא ״בואו לצפות״. דוגמה מפורסמת שקופצת לזיכרון היא זו של ״פרדוקס קלוברפילד״, שבחר להפתיע את צופי הסופרבול האמריקאי כשהכריז שיהיה זמין במלואו בנטפליקס בתום משדר הספורט הפופולרי במדינה. גורם ההפתעה הוא הדבר היחיד שעמד לזכותו של הסרט המחריד ההוא, כי אפילו נוכחותה של אליזבת׳ דביקי לא עזרה להציל אותו מעצמו. זו רק דוגמה מפוקפקת אחת מדוע אני באופן אישי תמיד חשדן כשסרט צץ, בכל פלטפורמה שהיא, בלי שום אזהרה מוקדמת. אבל אתמול הייתי יותר סקרן מאשר חשדן.

ידיעות על כך שהקולנוען מייקל מור העלה ליוטיוב לצפייה חינמית סרט תיעודי חדש בהפקתו, החלו לצוץ באתרי חדשות הבידור האמריקאים כבר בלילה של יום שלישי. הספקתי לכתוב על כך בזריזות יתרה לגלריה של ״הארץ״ ולהתעלף לשינה, אבל לסריטה מגיע גם סקירה של ממש, אחרי הצפייה. בכל זאת, הסיפור בקצרה הוא שלכבוד יום כדור הארץ, שחל ב-22 באפריל בכל שנה כבר 50 שנה, הוחלט לשווק בהפתעה את הסרט ״Planet of the Humans״ בפלטפורמה החינמית של יוטיוב. הוא זמין שם גם עכשיו וכך יהיה למשך 30 ימים מרגע השקתו. נכון לרגע פרסום הטקסט הזה, הסרט עבר את חצי מיליון הצפיות ביממה הראשונה שבה הוא באוויר.

מייקל מור הוא זה שהעלה את הסרט לפרופיל שלו אבל הפעם הוא רק המפיק, תחת המותג ״ראמבל מדיה״ שהשיק בסוף השנה שעברה ודרכו הוא מפיץ פודקאסטים. מי שביים הוא ג׳ף גיבס, אקטיביסט ומפיק/מלחין קולנוע שבעצם התחלף עם מור בתפקידים – בעברו היה מפיק-שותף בשניים מסרטיו המפורסמים של מור כבמאי, ״פרנהייט 9/11״ ו״באולינג לקולומביין״. הסרט החדש מבקש לדון בדחיפות בבעיות סביבתיות ולטעון כי מה שאנו מגדירים כרגע כאנרגיה ״ירוקה״ אינה הפתרון. כלומר, הוא מעניק טיפול מייקל-מורי לדיונים על הנושא של משבר האקלים בכך שהוא מכסח את הדיון. כאמור, תוכלו לצפות בו ממש עכשיו בקליק אחד והקדשת 100 דקות מזמנכם וזמנכן, ורק אז לשוב לסקירה שלי. או להמשיך לקרוא כדי לדעת על מה בעצם אתם מקליקים ואתן מקליקות, והאם הקונספט של סרט בהפתעה היה הדרך היחידה של הסרט להשיג תשומת לב, או שזו חלק מאסטרטגיה שמטרתה לטלטל את התודעה בנושא השחוק יותר מכוכב הבית שלנו.

סרטו של גיבס הוא דוקומנטרי מהסוג הפקידותי והאינפורמטיבי. מעין מסמך שרוב רובו הוא אימות, הפרכת או מסירת מידע לצופה באופן ישיר למדי, בין אם דרך דוברים ומרואיינים או עזרים חזותיים למיניהם. זו בעצם הצגת התזה של הבמאי, שגם מציג עצמו בהתחלה בקצרה, השלב היחיד בסרט בו הוא אנושי או מתעניין בבני אדם ולא ברעיונות. על פי התזה הזו, כפי שאפשר לקוות שכולנו כבר יודעים בשנת 2020, האנושות מזהמת את כדור הארץ. על הסכנות הטמונות בכך מזהירים אותנו מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת. מרבית הסרט מתמקד במה שהבמאי תופס כאשליית האנרגיה הירוקה, כלומר בהסברים די משכנעים מדוע הצעדים הפופולריים כרגע נגד משבר האקלים הם שטויות במיץ שנועדו לגרום לנו להרגיש שעושים משהו, ובעיקר לגרום לעשירים להתעשר. זאת משום שבחלקו המסיים, מרחיב הסרט את הטענות שלו וטוען שכל המצדדים באנרגיה מסוג זה מרוויחים מכך משהו, שבאמריקה צבעו גם הוא ירוק. גם זה היה משכנע, אבל זאת לא הבעיה שלי עם הסרט. אחלק אותה לשלוש.

ראשית, וזה מה שהכי חשוב לי באופן אישי, מבחינה קולנועית מדובר בסרט איום. האופן שבו הוא עשוי אפילו לא יכול להיות מתואר כחובבני. עם כל קאט נוסף לשחור וכל גשר סאונד שעלה בלהבות, הרגשתי, כך אני מנחש, כמו שפעילי איכות הסביבה ירגישו למראה התמונות של עצים נכרתים או נשרפים (אזהרת טריגר: ישנן גם כמה תמונות של פגיעה בבעלי חיים לקראת סוף היצירה). ראיתי בחיי מצגות פאואר פוינט עם יותר ערך קולנועי מאשר מה שרקח כאן גיבס, שלא רק חתום כבמאי-תסריטאי-מפיק אלא גם צילם לא מעט, ערך במשותף, וגם הלחין. אבל הכי נורא – הוא גם הקריין ודמות המראיין. בחיים לא חשבתי שאתגעגע למניפולציות ולנוכחות הדומיננטית מדי של מורו ורבו מייקל מור, אבל כך היה. גיבס מצטייר כאדם שליבו במקום הנכון, אבל יש לו כריזמה של פאנל סולארי ויכולת קריינות שנעה בין הרובוטי לפארודי. הפעם הראשונה שהוא משתמש בהומור באופן מכוון מגיעה אחרי כשעה ורבע, ויש גם איזה מונטאז׳ מהיר באמצע הסרט עליו אני לא מעוניין לדבר מחשש לשחזור הטראומה. ספרתי בסרט בערך פריים אחד אסתטי וייחודי. שלא במפתיע הוא אכן הפוסטר, או יותר נכון התמונה של הסרט ביוטיוב (זו גם התמונה בראש הפוסט).

שנית, על אף שכמעט כל מה שהוצג בסרט היה חדש עבורי – לא הופתעתי אפילו פעם אחת. אם לחזור אל גורם ההפתעה עימו פתחתי את הטקסט, עליי הוא לא עבד משום שתפיסת העולם שלי כנראה צינית מדי וברורים לי מראש דברים כמו חזירות מול תמימות בחברה האמריקאית, אותם הסרט מציג כמי שגילה בעצמו את היבשת. והוא עושה זאת תוך השקעת אנרגיה שהייתה יכולה להאיר את מישיגן בלנסות לשכנע בצדקתו הברורה מאליה. למשל כשהוא טוען שכדי לייצר את האמצעים שיאפשרו שימוש באנרגיה ירוקה יש להשחית משאבים רבים שיגרמו לזיהום מעצם התהליך, ויצטרכו לחזור על עצמם כשטורבינת הרוח תחליד או הפאנל הסולארי יתכלה. זה נשמע לי נכון, אבל האם אני אמור גם להזדעזע? כל שקית רב פעמית שמוכרים בסופרמרקט נראית לי חשודה, אבל לבדוק איך מייצרים אותה נשמע לי מיותר. ברור לי שהיא לא נארגת בידי חיות היער לפי קול שירתה של נסיכת דיסני. דוגמה נוספת היא האופן בו גיבס מתיימר לחשוף כיצד הקפיטליזם קנה גם את האקטיביזם, כלומר איך אנשים אמידים ובעלי השפעה בעצם מצדדים באנרגיות חלופיות כדי להרוויח מהן. שוב, תסלחו לי אם הלסת שלי תישאר במקום. אנחנו הרי חיים בעולם של אינטרסים, לא של אידיאלים. אם תאגיד כלשהו, או פוליטיקאי מזן אל גור, טוען שהוא ״ירוק״ – ברור שהכסף מדבר ולא שום ערך או מוסר.

שלישית, הסרט לא מציע הרבה מעבר למידע הנ״ל – ואז שלילת כל פתרון למצב האקולוגי בו אנחנו נמצאים. כאן אפשר לרשום דווקא ניצחון מסויים לסרט, שמנסה להתריס ולהכעיס כמיטב המסורת של מייקל מור. כי כשמציגים לי בעיה ומבקשים ממני לעשות חשבון נפש, גם אם לא אישית אלא כחלק מאומת האנושות, מה עוד נותר לי לעשות חוץ מלהתרגז קצת? הגישה לפיה הכל רע ורקוב ומושחת, היא הדבר הכי גרוע שאפשר להציע בעיניי לצופה קולנוע בסרט כמו זה. אז אוקיי, בחרת לא להציע לאנשים אלטרנטיבות כיצד כן נכון ורצוי לנהוג ומה כן אפשר לעשות. אבל סתם להצביע על כל פתרון אפשרי ולזעוק חמס, רק כדי להמליץ בתקיפות על הלקאה עצמית קולקטיבי בסוף? זו כבר תבוסתנות שאני לא מתחבר אליה, לא כצופה ולא כאדם.

הסרט נפתח בשאלה ״כמה זמן נותר לאנושות?״ והתשובות מגוונות. כקונטרה, הייתי רוצה לסיים בשאלה איך תעדיפו לקבל את סוף האנושות. אם התשובה היא ״מכודררים בפינה מלאים באשמה ורחמים עצמיים אחרי ששללנו הכל״, זה בדיוק הסרט שיעזור להגיע למצב הזה. אני כמעט מתפתה לעבור לצד הנגדי של מוכרי האשליות, של מי שרוצים לתת הרגשה טובה וטוענים שאם נבוא מהבית עם שקיות רב-פעמיות לסופרמרקט נתרום להצלת כוכב הלכת שלנו (שאינו זקוק להצלה כלל, בעיניי, אנחנו אלא שצריכים ישועה והכדור יסתדר בלעדינו נהדר). אני מסוגל להזדהות עם הרצון לפקוח אפילו בכוח את העיניים של מי שחושבים שהם מצילים את הפלנטה או לחילופין טוענים שאין משבר אקלים – אבל אחרי שמסיימים לצעוק על אלה וגם על אלה, אם אפשר לתת להם אפילו כוס מים להירגע? במקום זאת, הסרט ששאל את שמו ואת עיצוב הלוגו שלו מ״כוכב הקופים״, מסתיים באירוניה עם צילומים של קופים ביער כרות. אבל בניגוד לסרט האייקוני שמסתיים בגילוי משנה עולמות, ל״כוכב האנשים״ אין שום דבר כזה להציע – רק אצבע מאשימה. אני לא מומחה, אבל כמעט בטוח שלא זה מה שיציל את האנושות או את כדור הארץ.