• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

בעקבות הטבח בקונטיקט: למה אני שונא אופורטוניזם זול (ואת מייקל מור)

17 בדצמבר 2012 מאת אורון שמיר

האמת היא שדווקא קמתי בסדר גמור הבוקר, אלא שפוסט שעלה בסינמסקופ הוציא אותי מדעתי בשעה מוקדמת למדי – מסתבר שלא מספיק דובר בימים האחרונים על הטבח המזעזע בתיכון בניוטאון, קונטיקט. כלומר, יש אדם אחד שעדיין לא אמר את דעתו, או שאולי לא התייחסו אליו מספיק, לפחות לפי הרגשתו. האדם הזה הוא מייקל מור, פעם דוקומנטריסט מוערך (נניח) והיום סתם נודניק שסובל מבעיה בה לוקים קולנוענים רבים מדי – הרגשת חוסר רלוונטיות שמובילה לצרות עין כלפי כל מי ומה שבא אחריך. במהלך שפורש על ידי יאיר רוה בבלוגו כ"אמרתי לכם" (ואני נוטה להסכים, אבל בלי ההסתכלות החיובית על כך), מור הפנה את הציבור לצפות בסרטו זוכה האוסקר "באולינג לקולומביין" משנת 2002.

קשה לי להסביר עד כמה מהלך כזה מקומם אותי, בכמה רמות שונות. ראשית, התחושה הקולקטיבית הזאת של חייבים לדבר על קווין אדם לנזה, הנער בן ה-20 שרצח בסוף השבוע האחרון 26 בני אדם באחת התקריות הקשות מסוגן בארה"ב, לא מובנת לי. אם אין מה להגיד, ממש לא חייבים לדבר. ואם למייקל מור אין מה להגיד חוץ מאת הדברים שאמר לפני עשור – אז שיסתום. זה ממש לא הזמן להגיד "אמרתי לכם", לא אם יש לך עצם אחת בגוף שאינה צינית. ממש כמו שבמלחמה האחרונה לא הצלחתי להבין גופים, עסקים או אנשים פרטיים שרכבו על הנושא החם ליצירת מסע פרסום ושיווק ""למען תושבי הדרום"", כך חורה לי כל מי שמשרבב את שמו לאסון הנוכחי ממניעים אופורטוניסטים. ומייקל מור הוא מלך האופורטוניזם, תמיד היה, ואף עשה מזה קריירה.

ומילא, נגיד שהיה ממציא משהו, או אומר משהו מעט יותר חכם מ"צריך לפקח על הנשק בארצות הברית" או "ארצות הברית היא חברה אלימה" (אולי טועה כשאני משרבב כאן את דעתי האישית על הסרט, שלא הפיל אותי מהכסא בלשון המעטה). אבל האמת היא שתקריות מסוג זה תמיד היו בארה"ב, אחת המפורסמות שבהן בשנות השישים, לפני שכל אמריקאי החזיק בביתו נשק חם והרבה לפני משחקי המחשב וכל שאר ההתפתחויות התרבותיות שנהוג לתלות בהן את האשמה בזמנים כאלה, כי הרי הילדים הם תמיד מלאכים.

מה גם שאני באופן אישי ראיתי סרטים לא פחות טובים מסרטו של מור – בין אם זה "אלפנט" של גאס ואן סנט שבאמת מתעסק בבני נוער וגורם להבין אותם קצת יותר טוב, או לא להבין אותם כלל, ובין אם "חייבים לדבר על קווין" של לין רמזי שהזכרתי לעיל ואשר עלה שוב ושוב בהקשרים של הטבח בקונטיקט, המכיל יותר דרמה אנושית מורכבת ממה שטיפוס כמו מור יכול להבין, כנראה. ואולי זה מה שקשה לו, למור – שכבר לא מדברים על הסרט שלו יותר, ששני אלה שבאו אחריו ירשו את מקומו בשיח הספציפי הזה.

ברור שאני לא אובייקטיבי. אני מרוגז על מור ושיטותיו לא מהיום, ואף התבטאתי בכך בעבר לא פעם (להמחשה – ביקורתי על "קפיטליזם: סיפור אהבה" שלו). אבל אם בעבר עיצבנה אותי העובדה שהאיש לקח על עצמו את תפקיד קולה של האמת עלי אדמות בכל סרט חדש שיצר, הפעם אין לו אפילו איזו יצירה טריה להסתתר מאחוריה. במקום זאת, מור מנופף את אצבעו המאשימה לאחור, מביט לעבר הכתף אל סרט בן עשר שנים וגם לא שוכח לטפוח לעצמו על השכם, אם הוא כבר שם. אז בסדר, מיסטר מור, אתה צודק. הסרט שלך חושף את כל מה שרע באמריקה ואף אחד לא עושה שום דבר בקשר לזה, חוץ ממך כמובן. עכשיו תחזור לעשות את הדוקו הלאה שלך, שכבר שנים לא פוגע בכלום, תוך כדי שאתה מתרפק על העבר. יש אנשים במולדתך שצריכים להתאבל על המשפחות והילדים שלהם, ושממש לא צריכים עכשיו הטפת מוסר, ובטח שלא לצפות בסרט בן שעתיים שיחטט בפצעים שנפערו רק לפני כמה ימים.

* הפוסט הנ"ל הוגש לכם בחסות "האגודה למניעת מייקל מור".

תגובות

  1. אסף שניר הגיב:

    הי אורון, אני ממש לא מסכים. בלי קשר לאיכות העבודה של מייקל מור (גם אני לא מחובביו), אני דווקא לא חושב שמדובר במהלך כל-כך ציני. אמריקה הוכיחה שוב שמה שהיא צריכה זה לא בהכרח חיבוק ,אלא דווקא סטירה מצלצלת בפרצוף. ואולי גם איזו ראסיה. ואת זה מור התנדב לעשות בחדווה, פשטנות ויעילות כבר מאז "רוג'ר ואני". בעשור שחלף מאז יצא "באולינג לקומביין" לאקרנים התבגר בארה"ב דור של ילדים שהפכו לבני נוער ואחר-כך לסטודנטים בקמפוסים השונים. דור שלא ידע את "קולומביין" וגם לא את ספריות הוידאו השכונתיות. דור שמחובר בווריד ליוטיוב. דור שסביר להניח שלא יצלח צפייה ביתית של אלפנט (כנראה כי הוא פשוט טוב מדי) או של "חייבים לדבר על קווין" (כנראה בגלל שהוא רע מדי). מבחינת מור זהו קהל חדש, ואליו הוא רוצה לדבר, אולי משום שזהו הקהל שהכי סביר שייפגע בפעם הבאה שהבחור השתקן והמוזר שתמיד יישב בפינה וצייר רצועות קומיקס, יוציא מהלאנץ'-בוקס שלו M-16 (בגרסתו הביתית!) ויתחיל לרסס. רבות נאמר על הכפילות שבתיעוד עוולות אנושיות ולאחר מכן הצגתם בפסטיבלים בעולם לקול מחיאות כפיים. "צריך לפקח על הנשק בארצות הברית" או "ארצות הברית היא חברה אלימה" הם לא מסרים שחוקים יותר מ"הכיבוש לא מוסרי" או "החברה בישראל היא חברה אלימה". אך הם עדיין מסרים רלוונטיים, מסתבר שיותר ויותר עם כל יום שחולף. עדיין יש בי אהדה רבה לקולנוען שקם בבוקר ומאמין שיש ביכולתו להביא לשינוי בעולם (ולא משנה כמה שמפניה הוא שתה בקאן), קולנוען שמבין את תפקידו בעולם כנביא זעם, גם אם הוא טרחן, ונרגן, ומעצבן, ושחוק. צריך שיהיו גם כמה כאלה. שאובמה יחבק, ומייקל מור יגיד "אמרתי לכם", נשמע לי כמו חלוקת תפקידים ממש סבירה. הנשיא האמריקאי, על כישרונו הרטורי, עיניו הלחות וכוונותיו הטובות, צריך את עזרת דעת הקהל במאבק החוקי/ציבורי הזה, ששורשיו מגיעים כמעט עד לחוקה האמריקאית. זה כמו אדם שמבקש לשנות לעצמו את הDNA (עסק לא פשוט בכלל). את העזרה הזאת מייקל מור מבקש להגיש לו. מה, זה עד כדי כך פסול בעיניך?

    1. לא להסכים זה בסדר 🙂
      נשמע לי שההבדל בין ההשקפות שלנו הוא התפיסה שלנו את מור. מבחינתך, הוא קולנוען שמנסה לשנות תפיסות עולם ורוצה להעיר את אמריקה, ומבחינתי הוא שקרן מניפולטיבי והפרצוף של אמריקה בכבודה ובעצמה. אם הוא בקטע של לחלק סטירות, שיתחיל עם עצמו. שיחשוב פעמיים לפני שהוא ממנה את עצמו ללוחמם של העניים, כמו בסרט הקודם שלו, בזמן שהוא תעשייה שלמה של כסף וכל מה שמעניין אותו זה כסף ותשומת לב ציבורית (לא שינוי סדר היום או אג'נדה, ממש ממש הכי לא). זה מה שפסול בעיניי ולאדם כזה לא אקשיב, גם אם בטעות יש לו השפעה. אז כשהוא מפציר באמריקה לצפות בסרט שלו מלפני עשור שרלוונטי במקרה גם כרגע (מבחינת הנושא בלבד), הרשה לי להאמין שהוא פשוט רוצה לגייס מעריצים חדשים ותו לא.

  2. מולכו הגיב:

    תפסיק לקרוא סינמסקופ על הבוקר.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.