חזרה אל "העולם שבפנים" (ועוד קצת "האיש השחור האחרון בסן פרנסיסקו")

אחד מן הסרטים הכי טובים מן העת האחרונה שדילג על מסכי הקולנוע בארץ, וזוכה כעת להפצה בשירותי ה-VOD, הוא סרט הביכורים של ג'ו טלבוט – ״The Last Black Man in San Francisco״. שמו בעברית הוא "האיש השחור האחרון בסן פרנסיסקו" או "השחור האחרון בסן פרנסיסקו" תלוי לאיזה שירות אתם מחוברים, yes או סלקום TV. אורון המליץ עליו כאן עוד בינואר והוסיף המלצה נוספת ב"הארץ" עם ההגעה לצפייה ביתית בישראל, בתקופה בה כולנו מרותקים לבית. סרטו של טלבוט מרשים ומקורי מבחינות רבות, אולם במהלך הצפייה בו היו סצנות מסוימות שגרמו לי להיזכר בסרט אחר ולתהות האם גם טלבוט חשב על הקשר. התהיה הזו נפתרה עוד לפני תום הצפייה, שכן טלבוט שילב בסרטו מחווה ברורה וישירה לאותו סרט, אליה התייחס גם אורון בטקסטים שלו.

הסרט הנ״ל הוא "העולם שבפנים" (Ghost World) שביים טרי זוויגוף ב-2001. מדובר בגרסה קולנועית לרומן גרפי מאת דניאל קלואז, כאשר קלואז הופקד גם על העיבוד לתסריט. סרטו של זוויגוף נחשב מוערך יחסית, וגם אם חלפו כמעט שני עשורים מאז יצא לבתי הקולנוע, דומה כי הוא נותר בשיח הקולנועי ובזיכרון הציבורי. אבל אני לא יודע עד כמה אני יכול לכתוב עליו באופן אובייקטיבי שכן הרגשות שלי כלפי הסרט הושפעו קשות מן התקופה ומן הנסיבות בהן צפיתי בו לראשונה בתור נער.

לכן, החלטתי לבצע לא רק צפייה חוזרת בסרט, ואחריה גם סוג של השוואה בינו לבין "האיש השחור האחרון בסן פרנסיסקו", אלא גם להתחיל במה שאני מקווה שתהפוך להיות סדרה של פוסטים. במהלכה, אשוב לסרטים שאהבתי בתור נער על מנת לבחון אותם מחדש, בשילוב של וידוי אישי שיכול גם לגלוש למבוכה, אם כי בסופו של דבר אנסה גם לדון בסרטים בצורה מעמיקה עד כמה שאני מסוגל לכך. אני לא מתייחב לכמות הפרקים בסדרת הפוסטים או התדירות שלהם, אבל מקווה שיהיו עוד בהמשך. מסתמן שיהיה לי מספיק זמן פנוי בתקופה הקרובה. על כן, עיקר הפוסט הזה יוקדש לניתוח "העולם שבפנים" (נכון לזמן כתיבת שורות אלו, הסרט זמין במלואו ביוטיוב), ניתוח שיגלוש גם לספוילרים. לאחר מכן אגלוש להשוואה בינו לבין היבטים מסוימים ב"האיש השחור האחרון בסן פרנסיסקו", בה אמנע מספוילרים לגבי הסרט החדש.

העולם שבפנים

סרטו של זוויגוף הוא אחד מן הסרטים הבודדים בחיי שהייתי אובססיבי לגביהם עוד לפני שצפיתי בהם, ואף צברתי תסכול מכך שלא יכולתי לצפות בו. זה קרה אי שם בתחילת המאה ה-21, תקופה בה הורדת סרטים באינטרנט כבר החלה להיות משהו שמתרחש, אבל לא ממש בסביבתי. הסיבה לעניין שלי בסרט זה החלה בכתבה בעיתון כמה שבועות לפני היציאה שלו בארץ, כתבה שהתרכזה בשחקנית הראשית בו, ת'ורה בירץ', והגדירה אותה כמלכה העתידית או העכשווית של החנונים או הגיקים בקולנועי. אני לא זוכר את המונח המדויק, אבל כן זוכר כי זה נכתב אחרי שכבר צפיתי ב"אמריקן ביוטי", שם בירץ' גילמה את הדמות שהכי התחברתי עמה. הכתבה רמזה כי היא מגלמת סוג דומה של דמות גם ב"העולם שבפנים" ובסרט אימה נוסף בשם "הבור" (The Hole), סרט שדומה כי בסופו של דבר ראיתי לפני "העולם שבפנים" שכן הוא הוקרן בשבוע הבריטי בסינמטק. זה בסדר גמור אם אתם לא זוכרים אותו כלל. בדיעבד, אף כי התפקיד הראשי בו הוא של בירץ', מי שדי גונבת לה את ההצגה היא קירה נייטלי באחד מן התפקידים המרכזיים הראשונים שלה.

היה ספק האם "העולם בפנים" יגיע בכלל להקרנות בארץ, אך בסופו של דבר זה קרה. הסרט יצא בבית קולנוע אחד בתל אביב ואף כי כבר הייתי כמדומני בכיתה י"ב, נסיעה מחוץ לעיר עבור סרט לא נראתה אז דבר סביר. לכן רק קראתי בשקיקה את הביקורות, שרובן שיבחו. בסופו של דבר הסרט הגיע להקרנות בסינמטק ירושלים, ושם צפיתי בו – הוא בהחלט ענה על הציפיות. איני זוכר אם הצפייה התרחשה לפני או אחרי שקיוויתי שיזכה בפרס האוסקר, עליו היה מועמד בקטגוריית התסריט המעובד.

אחרי צאת הסרט המתנתי לסרטים הבאים בהם בירץ' תככב, וכפי שניתן לקרוא בטקסט שלי על "החיוך האטרוסקי" – זה לא ממש קרה. אם כי היא בהחלט יותר נוכחת בטלוויזיה בקולנוע בשנים האחרונות. וכמו במקרה של "הבור", הסרט כן הצמיח כוכבת שהקריירה שלה משגשגת מאז ועד היום – סקרלט ג'והנסון. אם כי היו לה גם תפקידים טובים מאוד כבר בתור ילדה. למעשה, הסרטים בהם השתתפה בילדותה טובים יותר מן הסרטים הרבים הבינונים שבירץ' השתתפה בהם בטרם עברה את הגבול הדק שבין לגלם ילדה ולגלם מתבגרת. ג'והנסון עברה את הגבול הזה ב"העולם שבפנים" ורק בדיעבד גיליתי כי הייתה בת 15 בעת הצילומים. הדבר לא ממש ניכר במשחק שלה, שכן מבין שתי השחקניות הראשיות, הדמות שג'והסון מגלמת נראית או נראתה אז הבוגרת יותר, או הבשלה יותר לבגרות.

שתי גיבורות הסרט היו בערך בגילי בתקופה בה צפיתי בו. כאמור, אני הייתי בכיתה י"ב, בעוד הסרט נפתח כאשר הן מסיימות את התיכון. איניד (בירץ') ורבקה שמכונה בקי (ג'והנסון) לא היו מן הנערות הפופולריות בתיכון, אבל הן מנסות לשדר כי זה מבחירה. בשלב בו הסרט עוקב אחריהן, הן בעיקר מפגינות חוסר נחת בשיחה עם רוב חבריהן ללימודים. אולם, יש כבר סדקים ראשונים בהבדלים שלהן ביחס לאחרים. בקי בזה לצביעות והעמדת פנים ורוצה להתחיל לחיות את החיים האמתיים ולפגוש אנשים יותר בוגרים ומעניינים. איניד בזה לכל מה שפופולרי או מנסה לקלוע לטעם רחב של הקהל, אך היא עצמה מפחדת מכל קבלת אחריות על חייה מעבר לרכישת טעם ייחודי. רוב הזמן ההתאמה בין השתיים נשארת, אולם אחרי הלימודים יש הבדל במעבר לחיים האמתיים. רבקה כבר מתחילה לעבוד על מנת שהשתיים יוכלו להגשים חלום ילדות מוצהר ולעבור לגור ביחד. איניד לא מסוגלת להפסיק את הסלידה שלה מן הזולת לצורכי עבודה.

בנוסף, איניד נדרשת לקחת בקיץ שיעור השלמה באמנות, המועבר בידי אמנית אקסצנטרית (אילאנה דאגלס) ולהתמודד עם כך שאביה המופנם (בוב באלבן) שב למערכת יחסים עם אקסית שאיניד נרתעת ממנה, אולי מפני שהיא אדיבה ומנומסת (טרי גאר). הדמות היחידה ששתי הנערות רוצות בחברתה הוא נער בשם ג'וש (בראד רנפרו ז"ל). היחסים של הגיבורת עמו הם שילוב של הקטנה, ידידות ופלרטוט. ג'וש גם נוכח, לצערו, במתיחה אכזרית שהשתיים מבצעות: הם מתקשרות לאדם שפרסם מודעה בעיתון בה הוא פונה לזרה שהוא חושב כי היה ביניהם רקע של כימיה רומנטית. איניד ורבקה עוקבות אחר הגבר שפרסם את המודעה ובה לפגוש אישה שטרם הכירו.

הגבר הזה הוא כסימור (סטיב בושמי, באחד מתפקידיו הגדולים ביותר), אספן תקליטים אובססיבי עם חיבה למוזיקה אמריקאית אותנטית, מן התקופה לפני שהבלוז הפך לרוק, וגם גבר באמצע החיים שנשאר בעבודה אותה השיג אחרי התיכון ולא ממש יצא משלב זה בחייו. רבקה רואה בו מישהו שראוי ללעג והיא מעדיפה גם להשאיר מאחור את הנטייה שלה לבקר ולבוז לאחרים. אולם, איניד רואה בו את "ההיפך מכל מה שאני שונאת" ולכן היא יוזמת איתו קשר, קשר שמאיים גם לפרק את החברות בין הנערות וגם משנה את חייו של סימור. תחילה נראה שזה שינוי לטובה, שכן איניד גורמת לו להעז יותר ואף לפתח מערכת יחסים עם אישה בת גילו. אבל בשלב כלשהו, תאונת הדרכים שהיא איניד די הורסת את חייו, ומוליכה אותו למקום הרבה יותר גרוע מן המקום בו היה בהתחלה – אדם שרוב החברה חושבת שהוא לוזר והוא לא חושב אחרת, אך גם אדם שמצא סוג מסוים של סיפוק בחיים דרך האובססיה.

בצפייה מחודשת כעת, אני עדיין אוהב מאוד את הסרט ומבין מה משך אותי אליו בתור נער וגם כאדם בוגר יותר. אולם, ייתכן ואני מבין זאת בדרך אחרת. בצפיות המוקדמות מאוד אהבתי את הדיאלוגים השנונים של קלואז, שממלאים את הסרט בהרבה הומור ציני המתמודד עם הכאב. בחלוף הזמן, הכוח של הסרט הוא דווקא בתיאור המלנכולי של חוסר היכולת להסתגל לחיים ולחברה, במסווה של לעג לחוקיה ולקונפורמיזם, הן בדרכי התנהגות והן בהעדפה התרבותית. כפי שהסרט שותף להשקפת העולם של איניד ולרצון שלה למצוא אנשים שרואים את העולם כמוה, הוא גם מבקר לא רק את אלו שלא קשובים לה, אלא גם אותה עצמה ואת ההרס שהיא גורמת לאנשים רבים, האוהבים אותה או מעריכים אותה בדרכים שונות, גם אם הם אוהבים ומעריכים אותה מבלי להבין דבר.

כאשר צפיתי בסרט לראשונה, חשתי כאילו הוא נכתב במיוחד עבורי. איניד היא אאוטסיידרית לכל סדר חברתי, העולם לא מבין אותה והיא לא מבינה את העולם. היא מי שהחברה הרגילה לא יכולה להבין והיא זועקת מול זה ודוחה את עצם המחשבה על חתירה לפופולריות. ממרחק הזמן, אני מבין כי לא היה מדובר בתחושה אישית שלי, אלא בדבר אוניברסלי. חוסר ההתאמה לעולם הוא רגש שכולם חווים במידה זו או אחרת, בטח שבגיל ההתבגרות ובטח בשלב בחיים בו אחרים משתחררים מכבלי ההליכה לבית הספר, אך מאידך נדרשים לראשונה לקבל החלטות ממשיות על החיים. זה לא שאין מי שייעץ או יעזור לאיניד, אבל היא אימצה את האינדבידואליות שלה עד לרמה בה היא לא יכולה לסמוך על אף אחד. זה כולל למשל את אביה, שאומנם לא מבין אותה אבל גם לא מנסה להגביל אותה. דומה כי הוא ישמח לדעת יותר מה עובר עליה ואיך הוא יכול לעזור מעבר לדרך הקונבנציונלית של יצירה מחדש של תא משפחתי ועזרה לבתו במציאת עבודה, הדבר שלכאורה היא מחפשת. אבל איניד עדיין לא בשלה בתחילת הסרט לעבודה, וזה לא בגלל יחסי האנוש האיומים שהיא מאמצת ברגע בו היא כן מנסה לעבוד. היא בילתה זמן רב כך כך בבוז ולעג כלפי מי שהיא שונאת, שהיא צריכה קודם להבין מה היא כן אוהבת ולמה היא אכן מתחברת.

תובנה אליה הגעתי בצפייה הנוכחית היא שהלעג הציני מגיע מסיבות שונול לגמרי עבור כל אחת מהגיבורות, איניד ובקי. איניד לוגעת לאחרים ולדרישות של החברה, מאחר והם נראים לה כמבטאים פשרה או בינוניות לא אותנטית, מה שהיא לא יכולה לסבול. בקי לועגת כי היא טובה בזה – היא מבינה מה פגום באחרים ובעולם, אבל בניגוד לאיניד לא מבדלת את עצמה מן הסביבה, אלא רוצה לקחת בה חלק. כולל נתינת שירות בבית קפה גם ללקוחות מעצבנים, מציאת דירה טיפוסית עם ריהוט וכלים באנליים, האזנה למוזיקה מיינסטרימית, בילוי במסיבות רגילות ופיתוח קשרים רומנטיים עם הבחורים שמעוניינים בכך. הקשר בין השתיים נוצר מילדות ולכן הן פיתחו חוש הומור אפל ומשותף, אולם כאשר מגיעה העת לבחור בין ההומור הזה לשלב הבא בחיים, כל אחת לא רק בונה סדר עדיפיות אחר, אלא גם לא מצליחה להבין בכלל את הבחירה של השנייה. זו רק אחת הסיבות לכך שהחברות הקרובה שלהם מתרחקת מאוד במהלך הסרט. גם אחרי ההשלמה, היא לעולם לא תשוב להיות מה שהייתה בתיכון. הסיבה השנייה לריחוק בחברות היא שהחיים עצמם משנים דינמיקות במערכות יחסים. קשה להתמודד עם השינוי הזה, גם אם אף אחת תחילה לא רצתה להזיק לחברתה. עצם העובדה כי השתיים לא חולקות יותר את אותו מסלול יומי (בית ספר), גורמת להחלטות בנפרד וביליו בנפרד, מה שמוביל לתסכול שמתבטא בזעם גלוי שמסתיר רצון להבנה שנותר נסתר.

אחד מן הרגעים היפים ביותר בסרט הוא שיחת טלפון בה בקי אומרת לאיניד כי היא יוצאת לבלות עם חברים אותם איניד לא מכירה, ולכן ההצעה שנתנה קודם לבילוי משותף בערב כבר לא תקפה. אולם, בקי יושבת בפיג'מה ומשקרת לגבי מציאת חברים חדשים, הפנים שלה מסגירים כי היא לא מרוצה מן המצב, אך היא הגיעה למסקנה כי היא לא נהנית יותר בחברת איניד, גם בגלל שבקי הפכה לעדיפות שנייה עבור אינד והדבר פוגע בה. התיאור של התפרקות החברות בסרט אמין גם בגלל דרך הבנייה של החברות, כמערכת חברתית לא שיוויונית. איניד לא מסתדרת חברתית עם אף אדם שאינו בקי, בגלל שילוב של סלידה אישית וסלידה של אחרים ממנה. אולם, כשהן נמצאות יחד איניד היא היוזמת של הפעולה ולעתים גם של המחשבה המשותפת. בקי בהחלט מסוגלת לענות לכל שנינות של אינד בשנינות חריפה לא פחות, אך כאשר השתיים ביחד, אינד היא זו שמתווה את הקו, עד לנקודה בה בקי מחליטה לקחת יותר אחריות על חייה ועל הקשר. מחוץ לחברות, דווקא בקי היא זו שטובה יותר בניהול קשרים. הדבר בא לידי ביטוי בכך שיותר גברים מתחילים איתה, דבר שנובע לא רק מפני שהיא נראית כמו סקרלט ג'והנסון, אלא גם משום שהיא משדרת לחברה כי היא מעוניינת בשיח, או לפחות מעוניינת בשיח עם רוב האנשים האחרים. ג'וש הוא סוג של יוצא דופן עבור השתיים. הן הגיעו איתו לשלב בו נוח להם (ולו) שהן מותחות אותו, אולם גם בכך איניד הופכת את הקשר ליותר מתעלל ולועג, ובקי מנסה לפעמים לגרום לה להתחשב בו יותר. אבל לאיניד קל יותר להעליב אותו ולגרום לו למבוכה מאשר להפוך אותו לשותף של ממש בשיח או בקבלת ההחלטות.

האכזריות של איניד נובעת לא רק מפני שהיא בזה לסביבה, אלא כי זו דרך ההתנהלות האנושית המוכרת לה. היא צינית ואכזרית גם כלפי אנשים שמרתקים אותה, דבר הבא לידי ביטוי במעקבים שהיא ובקי מבצעות. המעקב הראשון הוא אחרי זוג בבית הקפה שאיניד מגדירה כ"חברים בכת השטן". אולם, כאשר היא מציירת אותם, הדיוקן לאו דווקא מעליב או מקצין תכונות שליליות. במראה הייחודי שלהם ובהתנהגות הלא שגרתית של הליכה עם מטריות בקיץ (זה מייצר צל), הם דווקא יוצאים מתבנית ההליכה בתלם שמפריעה לאיניד. בקי עוקבת אחריהם כי הם מהווים עבורה מקור אפשרי לבדיחות, אולם בשלב מסוים איניד מתעניינת בהם כדרך חיים אלטרנטיבית.

המפגש עם סימור הוא הקצנה של האפיזודה הקצרה הזו: ממעקב בלבד הן עוברות למתיחה ומארב לאדם הנלעג. ככל שהמעקב נמשך, מתברר כי השתיים רואות אותו בצורה שונה לגמרי. עבור בקי, סימור הוא ההפך מכל מה שהיא רוצה לייצר עמו קשר. עבור איניד, הוא ההפך מכל מה שהיא שונאת, שזה לא אומר שהיא בדיוק אוהבת אותו או שקשר עימו טוב עבורה, אבל זו התחלה. סימור נראה במבט ראשוני כלוזר פאתטי, מי שעדיין נותר תקוע בעבודה הזמנית שלקח כאיש צעיר, בלי מערכת יחסים רומנטית או יכולת לדבר עם נשים או זרים. הוא נדמה כלוא באובססיה למוזיקה ישנה ולא מסוגל להבין כי העולם מבחין בין סוגים שונים של בלוז הרבה פחות ממנו, ובטח שלא להבין מדוע הדברים שעבורו הם נדירים ויקרים הם זניחים עבור 99 אחוז מבני האדם עמם הוא לא מצליח לתקשר. אולם, הוא מצא חיים שיש בהם סיפוק וגם קבוצת חברים לא קטנה, החולקת עמו את התחביב.

החיים של סימור אולי לא נשמעים מסעירים, אבל הם יציבים ויש לו גישה לסוג המוזיקה שהוא אוהב וגם אנשים לחלוק עמם את התשוקה הזו. הוא מעוניין בתחום הרומנטי והתעסוקתי, אבל למד להתסדר היטב בלי זה. אולם, בתוך תוכו הוא רוצה יותר והרצון זה מביא אותו לפרסם את המודעה בעיתון, מודעה שבדיעבד הביאה לחייו שתי נשים. הראשונה היא איניד שענתה למודעה באופן אירוני, אבל מאוחר יותר יצרה עמו קשר ידידות שהפך לתלותי ובסופו של דבר לרומנטי, והשנייה היא הבחורה עמה הוא חלק רגע של משיכה שמסתבר כי היה הדדי. קשה לדעת כיצד הייתה מתפתחת מערכת היחסים שלו עם האישה ששמה דנה (סטייסי טראביס), אלמלא איניד. היא זו אשר עודדה אותו בכל זאת להיפגש עמה, אך היא גם זו שגרמה לו לחשוד בכוונות שלה. בצפייה מחודשת אני סבור כי ללא ההדרכה של איניד ביצירת קשר, מערכת היחסים של סימור עם דנה לא הייתה עובדת, כי הוא לא היה לומד להרפות מן האובססיות שלו ולהתפשר. דנה אוהבת מוזיקה וקולנוע חדשים ופופולריים, בדיוק סוג הדברים שסימור לא מבין. אך הוא גם מבין כי יש בו צורך בתקשורת רחבה יותר עם אנשים וגם יכולת להתפשר, יכולת שהוא הקפיא לפחות מאז נעוריו.

ייתכן שהקשר עם איניד מנע מסימור אפשרות למערכת יחסים תומכת בשלב מאוחר בחייו, אחרי שכבר ויתר עליה, אך זו מערכת יחסים שכרוכה בפשרות. איניד מהווה עבורו אופציה טובה יותר מן הרגע בו היא מפתה אותו, לא רק כי היא צעירה ממנו בהרבה, אלא גם משום שאיתה הוא לא נאלץ לשנות את עצמו. איניד ראתה אותו ברגעים הכי עלובים שלו ועדיין משדרת לו כי הוא ראוי להערכה ואפילו להערצה. אולם, מיד אחרי מימוש המשיכה, היא מרפה ממנו והוא אף נחשף לדעה מוקדמת שלכאורה הייתה לה עליו. ידיעה זו מובילה למשבר נפשי הגורם לו לאבד אחיזה במציאות, כאשר הקשר עם איניד גם הוביל בנוסף לפיטוריו מן העבודה. הסרט למעשה בונה אפשרויות מקבילות עבור סימור, שאיני בטוח מי מהן עדיפה ומי הגרועה מכל: הוא יכל להיות במערכת יחסים יציבה אשר דרשה ממנו שינוי עצמי גדול, שינוי שגם היה הופך אותו לאדם חברותי יותר באופן כללי; הוא יכל להישאר בלי מערכת יחסים, בשגרה אליה להתרגל במשך שנים, שאומנם כללה זעם על העולם אבל גם רוגע שבהרגל ומספיק מקום לתשוקה שלו למוזיקה. והקשר עם איניד הוא סוג של פנטזיה שהתעוררה לחיים והותירה צלקות כבדות, אושר חולף לפרק זמן קצר, ואחריו עונש של ייסורים ארוכים. אולם ייתכן וזה היה שווה את זה. יחסית לסרט שעוסק באנשים שיפוטיים מאוד, "העולם שבפנים" עצמו אינו שופט.

איניד מבינה אחרי קיום יחסי המין כי מה שהיא קיוותה להשיג בקשר עם סימור אינו רומנטי, וכי המימוש הפיזי רק הרס את מה שנבנה ומה שיכלה לקבל ממנו. סימור שלפני השפעת איניד הוא לא רק ההפך ממה שאינד שנאה, אלא גם גרסה מבוגרת שלה, אדם שממשיך לתפקד עם היחס שלה לעולם, אדם שלמד לחיות עם הזרות שלו ולהתמיד בתחביב שלו, ולא התקדם בחיים כמצופה. הוא לא אופציה לחברות או רומן עבורה, אלא סוג של מורה דרך ואב חלופי. אבל איניד מבולבלת, בהתאם לגיל, וגם בהתאם לחוסר ההתאמה שהיא חשה בעולם. לכן היא לא מבינה את הצורך הנפשי שלה וגם לא יודעת להסביר את הרתיעה שלה מהמשך הקשר, לעצמה ולסימור. לקראת הסיום, היא מבינה כי עליה לשוחח בכנות הן עם סימור והן עם בקי, אבל שיחה כנה היא לא משהו שהיא ממש מסוגלת לו. אולם, הקשר עם בקי נבנה לאורך שנים והגיל המשותף מאפשר לבקי להבין גם את מה שלא נאמר. איניד גם מצליחה להסביר משהו מעצמה לסימור, אך היא עושה זאת לא דרך מילים בלבד, אלא בעזרת האמנות שלה, גם אם היא לא בהכרח חשבה על חשיבות הציורים של סימור בשעה שציירה אותם. תהליך הלמידה של איניד בסרט כולל לא רק קבלה של האופציה של עבודה בה היא לא מעוניינת כאמצעי השתלבות בחברה, אלא גם הכרה בכך שהיא כן רוצה להוסיף ללמוד ומה שהיא רוצה ללמוד זה אמנות.

החוליה הפחות חזקה בסרט היא הפארודיה על שיעור האמנות, בו המורה מזלזלת בציור הדי מגובש של איניד לטובת כל סוג של אמנות קונספטואלית (אגב, הציור צוייר בידי סופי קראמב, אמנית ובתו של צייר הקומיקס המיתולוגי רוברט קראמב, שזוויגוף ביים אודותיו סרט תיעודי מצוין הנושא את שמו). חלק זה פותח בסרט מאוחר יותר של זוויגוף על פי קלואז, "סודות בית הספר לאמנות" (Art School Confidential), המקצין את המימד הסאטירי המובע בסרט זה ולא מספק הזדהות אנושית הנבנית באותה מידה של דיוק. לצד הסתייגות זו, אציין כי אילאנה דאגלס עושה את המיטב בגילום דמות שהיא קריקטורה. גם אם הביקורת על האמנות המודרנית נותרת נבובה בעיניי, יש משהו יפה בכך שאיניד זוכה להכרה דווקא על יצירה שהיא הטרלה ולא על היצירה האישית שלה, מפי מורה אשר מתיימרת לעזור לתלמידים לבטא את עצמם.

ההערכה לה איניד זוכה על היצירה הלא נכונה גם גורמת לה לקבל מלגה, ובסופו של דבר לבקש לממש אותה, משמע מעניקה לאינד אמונה כלשהי בעתיד, או לפחות תקווה כי יש מסגרת בעולם הזה אשר תתאים לה. בגלל ההתנגשות בין האופי בו המורה ההיפית לאמנות רואה את המציאות לבין השמרנות הצבועה ממנה אינד נרתעת, האופציה הזו יורדת מן השולחן, לפחות ברמה המקובלת. אולם, איניד כן מקבלת במהלך הסרט את ההבנה כי הציור הוא הדרך לשלה לבטא ולגשת לעולם. הוא יכול להוות עבורה מפלט באופן בו מוזיקה ישנה מהווה מפלט עבור סימור. איניד מחפשת בראשית הסרט את התרבות שתהיה שלה, דרך בחינה של תרבויות אשר יצאו מן הזרם המרכזי בארה"ב. למשל ריקוד הודי, או מוזיקת פאנק משנות השבעים שאמורה להתחבר לזעם שלה. היא מתקרבת למצוא את זה דרך השיר ״Devil Got My Woman״ של סקיפ ג'יימס, שיר שמהווה את נקודת ההשקה הקרובה ביותר בינה לבין סימור, יצירת אמנות מן הסגנון שהוא אוהב שהצליחה לדבר על איניד מעבר לכל העמדת פנים. אבל בסופו של דבר סימור הוא מודל לחיקוי ולא בדיוק העתיד שלה, שנותר לא ידוע. ייתכן שעבורה האובססיה תהיה כרוחה ביצירה עצמה ולאו דווקא באספנות. ייתכן גם שהעתיד שלה כרוך בהשלמה עם היותה חלק מן החברה. היא אכן מתחילה לעבוד בעבודה שמצאה עבורה מקסין, בת הזוג של אביה אשר מרתיעה את איניד לא בגלל שהיא תחליף לאם הביולוגית, אלא בגלל שהיא באמת תומכת ואמהית.

כל זה נכון בקריאה ריאליסטית של עולם הסרט. אולם, כפי שרומז שם היצירה, העולם המשותף לכל בני אדם הוא רק חלק מן התמונה. "העולם שבפנים" מציג את תחושת הניכור של הגיבורה גם דרך מגע קל מאוד של סוריאיליזם לא רק באמנות, אלא גם בדרך בה העולם נראה ונחווה. הסרט לא נראה כמי שמנסה לשחזר את השפה החזותית של הרומן הגרפי עליו הוא מבוסס (בו נעשה שימוש רק בכמות קטנה מאוד של צבעים), אבל מציג לפרקים שילובים קיצוניים של צבעים ברקע, שגורמים לפרוורים של לוס אנג'לס להיראות לפרקים כמקום צבעוני יותר מפרוור רגיל, או כמקום אפרורי יותר בשלבים אחרים. אבל אין אף שוט בו השימוש הזה בצבעים שובר לחלוטין מראה מציאותי.

בדרגה הנרטיבית יש את נורמן, גבר מבוגר היושב מדי יום בתחנת אוטובוס שבוטלה מלפני כמה שנים. איניד ובקי משוחחות עמו בתור ייצוג לתפיסת עולם משעשעת, והוא טוען כי איניד לא יודעת על מה היא מדברת באומרה כי האוטובוס לא יבוא, אף כי בכל הימים בהם הוא ממתין האוטובוס לא בא. ההבדל שמתחיל להיבנות בין איניד לבקי נובע גם מן היחס אל נורמן: מנושא לבדיחה לדוגמא לחיים. בחלק האחרון של הסרט, איניד רואה אותו עולה לאוטובוס, אף כי הכיתוב המודיע על ביטול התחנה נשאר. לבסוף היא עולה על האוטובוס הזה בעצמה. זה המקום בו היא נכנסת לעולם הרפאים, כנוסעת היחידה באוטובוס שעולה על גשר בעוד הסרט מחשיך. היא ספר נכנסת עמוק יותר לתוך עצמה ועוברת לחיות במימד אחר, ספק רק פנטזיה פנימית שלה שתפנה את מקומה לחזרה לחיים בהם היא מתפקדת בעולם החיצוני, כלפיו היא עדיין חשה ניכור.

הסיום הזה פתוח, לדעתי. הוא מצדיע לעולם הפנימי ולראייה הייחודית, אך גם מראה כיצד היא גרמה הרס לאחרים (סימור) וגם שהבחירה להתפשר על ראיית העולם הייחודית לטובת הישרדות בחיים היא אופציה (בקי). אני רואה את הסיום כמבטא את נפשה של איניד הצעירה שתוסיף להיות עצמאית ומתקיימת בחלל השייך רק לה, חלל אשר לא נשמע לכללי החברה כולל כללי ההיגיון. אך אני בספק אם לא קיימת גם איניד מציאותית יותר, שלמרות החיבה להשקפת העולם של נעוריה נתנה לה לעלות לאוטובוס בעולם הפנימי, אך בעולם החיצוני היא למדה להעמיד פנים שהיא מישהי אחרת.

האיש השחור האחרון בסן פרנסיסקו

החיבור לעולם הפנימי הוא גם נקודת ההשקה הראשונה והבולטת בין "העולם שבפנים" לבין "האיש השחור האחרון בסן פרנסיסקו". גם בסרטו של ג'ו טלבוט קיים עיצוב של העולם חיצוני כביטוי מעט סוריאליסטי לראייה פנימית, מבלי לשבור את הייצוג של עולם ריאליסטי. ההבדל הוא שטלבוט הוא במאי הרבה יותר יצירתי מזוויגוף. עודף יציריתיות בעיצוב העולם אינו תמיד יתרון, בטח לא בפיצ'ר ביכורים של במאי, אבל עבור טלבוט כל ההחלטות הלא שגרתיות משתלומת היטב. כולל שימוש בזיהום וערפל שצובע את הפריים, פתיחת הסרט עם ילדה המוקסמת מעובדי עירייה המודדים זיהום מים בעודם ממוגנים היטב, או תנועות מצלמה המביעות את המבט של הדמויות על המקומות בהם הם נמצאים. בדגש על האופי הייחודי של מרכז סן פרנסיסקו ובית ספציפי אחד שגיבור הסרט מאמין כי נבנה על ידי סבו, אף כי ההיסטוריה הרשמית של העיר מספרת סיפור אחר.

גם לדמות של נורמן מ"העולם שבפנים" יש מקבילה משלו בסיפור עם אדם דומה הנוסע באוטובוס, אולם בסרט זה החריגוּת של הנוסע התמהוני שונה לגמרי. "השחור האחרון" עוסק בגיבורים מעט יותר מבוגרים ולכן הם גם יודעים טוב יותר מה הם עושים או לא עושים בחיים. אף כי גם בסרט זה, הגיבור הראשי לא מקבל את הדרך בה רוב האנשים חיים או חווים את העולם, והסרט מדגיש כי השפה החזותית שלו מבטאת את נקודת הראות של גיבורו, דבר הבא לידי ביטוי גם בכך ששמה של הדמות הראשית הוא ג'ימי פיילס, כמו השחקן שמגלם אותה. פיילס גם חתום על תסריט ביחד עם טלבוט כך שמדובר ביצירה משותפת.

נקודת השקה נוספת בין הסרטים היא זעם על הסביבה שמעדיפה תרבות קלה לעיכול וחסרת ייחוד. אך במקרה זה, הזעם של גיבורי הסרט, המבוגרים מאיניד ובקי, מגובש יותר. הוא לא זעם כלפי בורגנות הפרוורים או ההליכה בתלם באופן כללי, אלא כלפי תופעה חברתית שהפכה לבעיה בארה"ב המודרנית – ג׳נטריפיקציה. זהו התהליך בו שכונות משנות את אופיין ברגע שאנשים אמידים בעלי רקע תרבותי שונה מתחילים לקנות את הדירות במרכזי שכונות, מה ששולח את האוכלוסיה המקומית והענייה יותר החוצה, הרחק מן השכונה לה הם פעם הקנו את אופייה. כפי שרומזת כותרת הסרט, האפרו-אמריקאים הפכו מחלק מן הלב של סן פרנסיסקו למשהו הנדחק הרחק ממרכז העיר, שהפך ליקר יותר ומלאכותי יותר.

המקבילה של האהבה של סימור למוזיקת בלוז/ג'אז מוקדם (ועוד תתי סגנונות אמריקאיים) מתחלפת בסרטו של טלבוט באהבה למוזיקת שנות הששים המזוהה עם העיר. מדובר במוזיקה שאינה מאפיינת את הקהילה האפרו-אמריקאית, אך גיבורי הסרט מאמצים אותה בדרכם בתור חלק ממה שהלך לאיבוד. בנוסף, הסרט משחק בין הגרסאות המקריות לשירים לבין ביצועים חדשים המבטאים רב תרבותיות: "בלו" של ג'וני מיטשל יוצא מן הקשר האישי שלו והופך לשיר מקהלה, המשולב עם הביצוע המקורי. השיא הוא זמר רחוב השר את השיר המזוהה ביותר עם התקופה ההיפית בעיר, זה המבקש ממך לשים פרחים בשיער עם אתה הולך לשם. גיבור הסרט מנהל יחס מורכב עם ההופעה של זמר רחוב החולק עמו את אותו המוצא, אך דומה כי הוא שר את השיר על מנת לקסום לתיירים. כאשר הוא רואה כי אדם אפרו-אמריקאי מבקש ממנו לבצע שיר נוסף, הוא משתמש בכך כמעבר לשיר המזוהה עם המיעוט הנידון (שיר שבאופן מקרי היה מרכזי בסרט אחר שיצא שבשנת 2019 והתמקד באפרו-אמריקאים בקליפורניה – ״אנחנו״).

הסרט גם מכיל דיון בהתהוות של אמן, או במאבק של אמן לשלב בין החזון האישי שלו למקומו בחברה. במקרה זה המאבק אינו של הדמות הראשית, אלא של חברו הטוב המנסה להיות שחקן ומחזאי וברגע קסום אחד מנסה להעמיד פנים כי המציאות החברתית הלא פשוטה ממנה הוא בא היא רק מחזה. קשר נוסף בין הסרטים הוא העיסוק בחברות ובאופן יותר ספציפי, הנקודה בה חברות קרובה ואינטנסיבית מתחילה להתפרק, גם בגלל נסיבות חיצוניות וגם מתוך עצמה. הנקודה בה הקשר בין הסרטים מגיע לשיא מתרחשת קרוב מאוד לסיום "השחור האחרון", ורק משום כך אדון בה אחרי אזהרת ספוילר. אם כי חשוב גם לציין כי מדובר בסצנה שאינה קשורה ישירות להתקדמות הנרטיבית של הסרט, גם אם מן הסתם יש חשיבות לכך שהיא מופיעה דקות ספורות לפני סופו.

-ספוילרים-

ת'ורה בירץ' מופיעה ב"האיש השחור האחרון בסן פרנסיסקו" לסצנה בודדת. היא מגלמת נוסעת באוטובוס המתלוננת על כך שהעבודה שלה והעיר עצמה לא תואמות את הציפיות שלה. ג'ימי פיילס מסביר לה ולחברתה כי עליהן קודם לאהוב את העיר לפני שהן יכולת להתלונן ולשנוא את אי-העמידה באידיאלים של העבר או של סן פרנסיסקו הרוחנית והמופשטת, שספק אם אי פעם התקיימה. טלבוט הסביר בראיונות כי הסצנה היא מחווה מודעת ל"העולם שפנים", מה שהופך את הסרט ברגע הזה לסוג של סרט המשך לקורותיה של איניד. החברה עמה הדמות של בירץ' משוחחת מציגה גם בסרט זה את גישת ההיגיון מול החלומות, והתספורת שלה מזכירה את זו של ג'והנסון ב"העולם בפנים". אף כי ייתכן וזו חברה אחרת בשלב אחר בחיים.

השיחה הזו מבטאת את הקושי הקיים בשני הסרטים בשילוב בין חיים המבטאים את האישיות הייחודית לבין קונפורמיזם. בקרדיטים מצוין כי בירץ' מגלמת דמות בשם "בקה", מה שמראה שעם הזמן, אולי איניד או הייצוג שלה הפכו קרובים יותר לייצוג של חברתה. אמנם כיניתי אותו במהלך הטקסט "בקי", כי זה השם שמוזכר הכי הרבה פעמים בסרט, אך מדובר בכינוי לרבקה, וגם הכינוי "בקה" נאמר במהלך "העולם בפנים". חזרה אל הסצנה, בירץ' וחברתה פותרות את ההצעה של פילס כדוגמא לשיחות הזויות המתקיימות באוטובוס. אבל כזכור, בסוף "העולם בפנים" איניד בחרה אוטובוס על פני המציאות. פיילס הוא כבר לא מתבגר, אך הוא נותר נאמן יותר לעולם הרוחות שלו. הוא ממתין בתחנות אוטובוס ונוסע לא רק בסצנת הסיום, אלא לכל אורך הסרט.