״הצדק של ספנסר״, סקירת נטפליקס

שלום ילדים! אוהבים את מארקי מארק וולברג? כן! אוהבים אותו הכי הכי כשהוא משחק אצל פיטר ברג? כן כן! והכי הכי בעולם כשהם מצלמים בבוסטון? כן כן כן! אז היום כנראה יום ההולדת שלכם ושלכן, כי הנה מתנה! ״הצדק של ספנסר״ הגיע בתחילת החודש לנטפליקס. בהצבעה בלבד, מי יודע מה היה הסרט הקודם של צוות וולברג-ברג שהתרחש בבוסטון? הגיבורים של בו…סטון! נכון מאוד כל הכבוד.

טוב, אפסיק עם הטון הזה למרות שבחרתי בו כי ככה הרגשתי בזמן הצפייה בסרט, שהתייחס אליי כאילו אני בגן למרות שהתיימר לספק תוכן למבוגרים, כולל מכות, קללות, זיונים (בעצם זיון אחד) ופיצוצים (לא מספיילר כמה היו). לרוב אני די נייטרלי בקשר לשיתוף הפעולה של הבמאי והשחקן, אז על הסרטים הקודמים שלהם תוכלו לקרוא אצל אור – ״השורד האחרון״ או ״הגיבורים של בוסטון״ ו״אסון בלב ים״ באותה סקירה (על ״מייל 22״ שלהם דילגנו). הקולנוע של ברג מדורג אצלי אפילו מתחת לזה של מייקל ביי, אבל לא אעליב אותו בכך שאקרא לו תואם מקג׳י. וכפי שביי התפוצץ לאחרונה בנטפליקס עם ״מחתרת השישה״, כך גם ברג שהולך בעקבותיו ומביא אל שירות הסטרימינג סרט שאפשר אולי היה לצפות שהיה מנסה לשבור קופות בקולנוע (בתחילת החודש עוד היו כאלה). בלעז הסרט נקרא ״Spenser Confidential״ וכיוון שמככב ברשימת עשרת הנצפים בארה״ב בערך מאז שנטפליקס השיקו את המדרג היומי, החלטתי לבדוק אותו.

אם נשמע כאילו הגזמתי בפסקת הפתיחה, אתאר מה קורה אחרי שתי דקות בלבד של קולנוע, מרגע שמסתיים פרולוג מסוגנן ומופיע שם הסרט ואחריו הכיתוב ״כעבור חמש שנים״. על המסך מרצד רצף מהיר של שבעה שוטים המביטים מבחוץ ומבפנים על מה שהוא ללא ספק מתקן כליאה, עם מגדלי שמירה וחומות מגודרות בתיל, ואז שוט רחב של אולם ספרייה ובו מספר אסירים יושבים לשולחנות קריאה. אבל הסרט כנראה מאמין שיש מי שלא הבינו איפה אנחנו נמצאים, ומוסיף כיתוב עצום מימדים של המילה ״בית כלא״ על הפריים האחרון בסדרה (צילומסך להמחשה בהמשך). לא מידע כמו שם בית הסוהר שיבהיר את העניין בעדינות או יסביר היכן אנחנו בכדור הארץ, רק המילה שמתארת את מה שאנחנו רואים לבד. הסרט משתמש בטריק של כיתוב על גבי הפריים רק עוד פעמיים, אז גם קשה לי לומר שמדובר בחלוקה לפרקים, אבל גם לא בהכרח בנקודות ציון כפי שמעידה הפעם האחרונה. זה גרם לי להרגיש מטומטם מעצם הניסיון לפענח את העניין, אבל למזלי היה בלש מטופש ממני בסרט עצמו.

וולברג מגלם את ספנסר מהכותרת, שבפרולוג ראינו מדוע נכנס לכלא. באותה סצנה שמתחילה עם הכיתוב הלא הכרחי ״בית כלא״ הוא כבר בדרך החוצה ממנו. ספנסר היה שוטר במשטרת בוסטון שבחר לפוצץ במכות את המפקד שלו, אחרי שנחשף לזוועה שעולל הבוס. מחוץ לכלא ממתין לו הנרי (אלן ארקין), בעל סטודיו לאגרוף שמוכן להעניק לגיבורנו מיטה, אבל ממתינה שם גם בת הזוג של ספנסר, סיסי (אילייזה שלזינגר), ממנה הוא דווקא בורח. האם הוא בשלב בחיים שבו בנות זה איכסה? הכל יתגלה בקרוב. בינתיים, בבית של הנרי, ספנסר מגלה שהוא חולק חדר עם ענק בשם הוק (ווינסטון דיוק), שלומד להתאגרף בסטודיו של הנרי. כל החבורה הזו תשתף פעולה בשלבים שונים של הסרט, כאשר משתבשת התוכנית של ספנסר לעזוב את המדינה ולהיות נהג משאית. זה קורה כאשר חוש הצדק שלו גורם לו להתערב, ולסבך את כל הקרובים לו, בפרשת רצח שמזעזעת את בוסטון.

הייתי מספר עוד על העלילה אבל אחת ההנאות הבודדות שלי בזמן הצפייה הייתה להתפלא ממנה, אז לא הייתי רוצה לקלקל לאחרים. חצי מהזמן ביליתי בניחושים מוצלחים מדי לגבי הכיוון אליו הסרט יילך, ואז רקיעות ברגל והצצה בשעון (שאין לי) בזמן שאני מחכה שגם הוא יגיע כבר לנקודה. החצי השני של הצפייה בהסתעפות העלילה הורכב מרגעים בהם תהיתי מה לעזאזל קורה פה ובעיקר למה. שזה מצחיק, כי זו בערך שיטת הפעולה של הגיבור. סגנון הבילוש של ספנסר הוא די ייחודי, שכן הוא גם בלש קולנועי מהסוג שמסיק מסקנות נכונות כמעט בלי רמזים, וגם נופלות עליו ראיות מהשמיים. זה תמוה במיוחד כשרואים את עבודת השטח שלו (להגיע לזירת פשע ולמצוא קצה חוט שהוא מעבר למקריות) ואת התחקיר המפואר (יש לו מחברת שבה הוא כותב דברים כמו ״מי אשם???״). באיזשהו שלב הייתי בטוח שהוא פשוט יודה שכבר קרא את התסריט, אבל אז הסרט התחיל לצחוק על עצמו – ולקח ממני גם את הכיף הזה. זה קורה כשהדמות של דיוק פשוט אומרת באיזה שלב ״שמתי לב שאתה חוטף המון מכות, ואז חוזר עם עוד טיפה מידע״.

ספנסר בהחלט חוטף המון מכות במהלך הסרט, והוא גם מפלה. הוא חוטף אותן מאסירים, שוטרים, פושעים ואפילו מכלבת שמירה בקטע שלא הבנתי אם אמור להצחיק או לא. פול דאנו לא חטף בכל הקריירה שלו את מה שמארק וולברג סופג כאן. אני כמעט מעריך את הנכונות של וולברג לעצב גיבור קולנועי שנמצא בצד הלא נכון של האגרוף, אבל זה לא שיש לו באמת תכונות אחרות מלבד אותו חוש צדק שנראה קצת כמו משאלת מוות או מזוכיזם. שאר הנסיונות לאפיין אותו סותרים את עצמם, מה שספק יוצר דמות מורכבת וספר מעלה את התהייה אם שני התסריטאים, שון אוקיף ובריאן הלגלנד (זוכה האוסקר על ״סודות אל.איי.״ אגב), כתבו כל אחד רק חצי סרט. לדוגמה, בחלק הראשון של היצירה ספנסר רוטן שהוא לא מבין מה זה ״ענן״ כשמדברים על גיבוי של תוכן דיגיטלי. אולם, בהמשך אין לו בעיה להפעיל ואף להתבדח על אופציית שיחת הווידאו פייסטיים. אולי הבורות הטכנולוגית שלו מוגבלת לנושאים ספציפיים, ואולי אני מעניק לזה יותר מדי מחשבה.

כמובן שהכל יחסי וספנסר/וולברג עוד יחסית בסדר בהשוואה אל יתר הדמויות וההופעות של מי שמגלמים אותן. דיוק מבוזבז פה לגמרי, אחרי שכבר ראינו אותו משתמש היטב בגודל שלו בין אם ב״הפנתר השחור״ או ״אנחנו״. ארקין נראה כאילו רוב הזמן הוא בכלל לא יודע שמצלמים אותו לסרט קולנוע. שלזינגר, שאני מעריץ את כישורי הסטנדאפ שלה, מגלמת פה את הסטריאוטיפ הנשי שהיא נוהגת ללעוג לו. כולל סצנת סקס ״פמיניסטית״ שגרמה לי להתכווצות בעפעפיים כי עצמתי חזק מדי את העיניים. אה, ונדמה לי שהיא מנסה לעשות מבטא בוסטוני אבל נוחתת 300 קילומטרים דרום-מערבית. קומיקאי נוסף שמתארח בסרט הוא מארק מרון, שנראה חסר חשק אפילו יחסית אליו. על שחקני משנה נוספים, כמו מייקל גסטון (מהסדרה ״הנותרים״) ובוקים וודביין (מגרסת הטלוויזיה של ״פארגו״), חבל להרחיב. בטח כשאפשר להזכיר את התפקיד הקטן אך מוזר של הראפר פוסט מאלון, בבכורה קולנועית. הפער בין כמה שהוא חושב שהוא קשוח לבין כמה שהראש שלו עגלגל והעיניים שלו מזכירות בובת צעצוע, הכניס אותי מיד לאווירה קומית כבר באותה סצנת כלא סמוך לפתיחה, בין אם הסרט רצה בכך או לא.

לבסוף, אולי תתהו האם מדובר בעצם בקומדיית אקשן, או אולי בפארודיה על סרטי בילוש – ואין לי איך לעזור לכם או לכן. אופי הסרט ועד כמה הוא שותף או מודע לבדיחה היו כל-כך לא עקביים עד כי קשה לי להכריע. מצד אחד, יש כאן דמות בשם ״צ׳ארלי אימונית״ (ג׳יימס דומונט), זוויות צילום עיליות ומאגניבות, ובחירות שירי ליווי לסצנות הפעולה שמנסות להיות בלתי רגילות. מצד אחר, זה כנראה לא סרט של גאי ריצ׳י מבחינת הלב הרגשי, שנובע מבלש קשוח כלפי חוץ אבל שנורא אכפת לו כלפי פנים. מצד נוסף, יש כאן רגעים כמו דאחקות על באטמן ורובין, סגנון הומור שלא ממש מתאים לשום דבר שמגיע לפני או אחרי. הייתי כה מבולבל שהחלטתי לרדת אל שורש הבעיה, עם עבודת בלשות קצרה משלי.

״הצדק של ספנסר״ אינו תסריט מקורי, כי אם עיבוד ספרותי. לספר עליו הוא מבוסס קוראים ״Robert B. Parker's Wonderland״ אבל הסופר שחתום עליו הוא אייס אטקינס. למה? כי רוברט בי. פארקר…מת! האם אני חושד באטקינס? לא, הוא פשוט זה שהמשיך לכתוב את סדרת ספרי הבילוש שפארקר ייצר בכמויות מאז שנות ה-70 ועד שהלך לעולמו ב-2010. אטקינס עדיין מנסה לעמוד בקצב המוטרף של פארקר, שכתב בערך ספר בשנה, ונטפליקס ממשיכה כאן מסורת – זו הפעם הרביעית שספנסר מגיע אל המסך הקטן, בין אם בצורת סדרות או סרטים למסך הקטן. אלא שבמקום הבלש הקשוח מהספרים של פארקר/אטקינס, קיבלנו את מארקי מארק בר המזל שפשוט מועד אל תוך ראיות מפתח. והיוצרים עוד העזו לרמוז בסרט עצמו שההמשכון בדרך. זה לא שסבלתי מהצפייה חלילה, כפי שאני בטוח שהסטנדרטים של כולנו נמוכים מהרגיל בעת הנוכחית, אבל רק רציתי לוודא שתדעו לתוך מה אתם נכנסים ואתן נכנסות, או יותר נכון – על מה דרכנו כאן.