רוחות הרפאים של "12 קופים"

"אני חושב שראיתי כבר את הסרט הזה. כשהייתי ילד, ראיתי אותו בטלוויזיה…אני מזהה את זה. זה בדיוק מה שקורה לנו, כמו העבר. הסרט לא משתנה, הוא לא יכול להשתנות. אבל בכל פעם שאתה רואה אותו, הוא נראה שונה, מכיוון שאתה שונה. אתה רואה דברים אחרים"

(מתוך הסרט "12 קופים", תסריט: דייויד וג'נט פיפלס. הדובר הוא ג'יימס קול, מגולם בידי ברוס וויליס)

"אם עדיין יהיו משחקי פוטבול, פקקי תנועה, תכניות טלוויזיה ושודים מזויינים, נשמח כל כך עד שנתרגש לראות את המשטרה תופסת אותנו" 

(מתוך אותה סצנה, נאמר בידי קתרין ריילי, מגולמת בידי מדלן סטו)

המילים הללו מתוך "12 קופים" (Twelve Monkeys) מתארות גם את חווית הצפייה בסרט בימינו. עד השנה, בכל צפייה בסרט מ-1995, הווירוס שבו, שכנראה גורם למות של 99% מן האנושות, הוא הדבר הכי פחות מעניין. כעת, הסרט שב לתודעה כאחד מאותם סרטים המתארים מגיפה עולמית הדומה במקצת למה שאנו חווים עכשיו. למרות שהמשפט שמדלן סטו אומרת מרגיש גם הוא אקטואלי, יש לציין בראשית הדברים כי אין כל דמיון בין הנגיף קטלני שמוצג ב"12 קופים" לבין המתרחש בימינו. זוהי תקופה קשה, אך בסופה לא נחייה מתחת לאדמה כמו בסרט, והרוב המכריע ימשיך. אבל עצם העיסוק באיום הווירוס, בפחד לצאת לרחובות כדור הארץ, וגם יחסי האדם לבעלי חיים – הכל גורם לסרט להרגיש רלוונטי.

לאחר צפייה חוזרת בתקופה הנוכחית, בה הסרט זמין בנטפליקס, הווירוס עדיין נותר הדבר הכי פחות מעניין בו. גם בגלל שמובהר כמה פעמים כי לא ניתן למנוע את הנזקים שלו בעולם בו מתרחשת העלילה. אבל יש הרבה מאוד דברים סביבו – מסע בזמן, קשרים בין דמויות, הדמיון בין נביאים לחולי נפש, וגם הקשר בין הדרך בה אנו חווים את המציאות לדרך בה אנו חוזים בסרטים. הדבר מובע בציטוט עמו פתחתי את הטקסט, בו הגיבור מדבר על היחס שלו כלפי סרט המוצג מולו, אבל גם על התחושה שלו כלפי אירועים שקורים במציאות המזכירים לו אירועים אותם חווה בעבר.

ג'יימס קול הוא אסיר בעתיד בו בני אדם חיים מתחת לאדמה. הוא נאלץ להתנדב למשימה מיוחדת לאיתור מקור הנגיף שהשמיד את רוב האנושות, לצורך פיתוח נוגדן. ההתנדבות כרוכה בשימוש בטכנולוגיה החדשה והלא מדוייקת של מסע בזמן. הוא משוגר בעבר בלי יכולת לשנות את הגורל הכבד, כי הוא כבר קרה, כולל הנוכחות שלו ושל נוסעים אחרים בזמן בעבר. התקווה היא שדרך הלמידה על העבר ניתן יהיה לשנות את החיים בעתיד. במהלך הסרט, קול מתחיל להבין כי הגדרות המסע שלו קשורות גם לדיווחים שהוא עצמו העביר, וגם לחשוש כי הוא אחראי במידה מסוימת להתפרצות המגיפה. זה קורה בגלל חוסר השלמות הטכנולוגית, שכן במקום לחזור לשנת 1996 בה פרצה המחלה הוא חוזר תחילה לשנת 1990.

קול מוכנס למוסד לחולי נפש ומתחבר עם חולה בשם ג'פרי ג'וינס (בראד פיט). אחרי שהוא נשלח בסופו של דבר לשנת 1996 (דרך עיקוף בתקופה אחרת) קול מגלה כי אותו ג'פרי הוא מנהיג של צבא "12 הקופים", שאכן מתכנן אירוע גדול התואם לתאריך פרוץ המגיפה. הוא מגלה זאת בעודו חוטף את קתרין ריילי, הרופאה אשר טיפלה בו בשנת 1990. בחלקים הראשונים של הסרט היא לא מאמינה לסיפור שלו, אך היא מרותקת ממנו מכיוון שהוא תואם לתחום המחקר שלה על נבואת זעם כתסביך (למעשה היא חוקרת כמה נוסעים בזמן). בשלב מסוים, היא כבר מאמינה כי קול אכן נוסע בזמן, אך קול עצמו כבר השכנע שהוא חולה נפש. בדרך הוא גם מבצע מספר פשעים שהופכים אותו למבוקש.

במצב הזה מגיעים ג'יימס קול וקתרין ריילי לאולם קולנוע. לא על מנת לצפות בסרט, אלא על מנת להתחפש. שם מתנהל הדיאלוג שתיארתי בפתיחה. הוא מתנהל בעוד על המסך מוקרן סרטו של אלפרד היצ'קוק "ורטיגו" בסצנה בה בלש המשטרה לשעבר, סקוטי (ג'ימי סטיוארט), עוקב אחר מדלן (קים נובק) אל יער עצי ענק. הם מגיעים אל חתך של גזע עץ, בו כל עיגול זמן מציין שנה שחלפה. מדלן מצביע על נקודת בעץ ואומרת "כאן נולדתי… וכן מתתי". בשלב זה היא רדופה בידי רוח רפאים אשר השתלטה על גופה. לא במקרה מצטט ״12 קופים״ דווקא את ״ורטיגו״ ודווקא את הסצנה הזו, שכן הוא סרט רדוף, מתכתב עם עבר שהוא לא יכול לשנות, עבר של סרטים אשר השפיעו עליו.

מה שמתרחש בהמשך ״ורטיגו״ לא משנה בשלב זה, שכן מה שמעניין אותי הוא הדימוי של רוח הרפאים שרודפת את הסרט. בכל צפייה שלנו בסרט קולנוע, המשמעות נקבעת לא רק על ידי הסרט עצמו אלא גם עקב היחס שלנו לסרטים קודמים בהם צפינו או ליצירות שאנו מכירים. לכן, הסרט לא רק משתנה בכל צפייה כי אנחנו אחרים, הוא גם משתנה עבור כל אדם אשר צופה בו. אבל הסרט הזה באופן ספציפי, ״12 קופים״, רומז לקהל שכדאי להכיר את "ורטיגו", שרוחו משתלטת על הסרט הנוכחי. הוא גם דורש היכרות עם עוד חולייה מקשרת בין שני הסרטים המוכרים והמוערכים, סרט שלישי שגם הוא מוערך מאוד אך פחות אנשים צפו בו.

הסרט הוא "המזח" (La Jetée) של כריס מרקר. שמו הצרפתי של הסרט די מתעתע, כי הסרט לא מתרחש בנמל ימי אלא בנמל תעופה, בעיקר בתחילתו ובסופו. מרקר הוא במאי שכמעט כל סרטיו הם סרטי תעודה או מסה, ו"המזח" הוא מקרה נדיר בגוף העבודה שלו – סרט עלילתי, גם אם מאוד לא שגרתי. "המזח" הוא סרט באורך 25 דקות והוא מורכב מתמונת סטילס בלבד (ועוד שוט בודד עם תנועה). "12 קופים" נולד מראש כרימייק ל"המזח", כאשר היוזם הוא המפיק בפועל רוברט קוסברג, ששכנע את אולפני יוניברסל לרכוש את הזכויות לרימייק לסרט ניסיוני קצר (ומאוד מוערך בקרב חובבי אמנות וסינפילים, אבל זה משהו מסחרי).

האולפנים שכרו את דייויד וג'נט פיפלס לכתוב את התסריט, כאשר דייויד היה בראשית שנות התשעים אחד מן התסריטאים המוערכים בהוליווד, אחרי ש"בלתי נסלח" שכתב זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. לפיפלס היה גם ניסיון במדע בדיוני, עם שותפות בתסריט של "בלייד ראנר". שני סרטים אלו חוברים אל "12 קופים" כשיאי הקריירה של פיפלס. הבימוי הופקד בידי טרי גיליאם, בתקופה נדירה בקריירה שלו בה האולפנים העריכו את החזון הייחודי שלו כבמאי יותר מאשר פחדו מאותו חזון ייחודי בדיוק. גיליאם עצמו החליט לא לראות את הסרט הקצר של מרקר לפני שהוא סיים את העבודה על סרטו, אולם "המזח" עדיין רודף את ״12 קופים״.

כאמור, עלילת "המזח" דומה לעלילת ״12 קופים״, אך היא תמצתית יותר. אדם חוזר מן העתיד לתקופה שקדמה לאסון שהרס את כדור ארץ, נע בין הזמנים כמה פעמים, פוגש אישה בה הוא מתאהב, וגם הסופים דומים מאוד אך לא אפרט אותם כאן. יש כמה הבדלים בולטים בעלילה, בראשם האסון שבגללו בני האדם כמעט נכחדו – ב"המזח" זה לא נגיף, אלא מלחמת העולם השלישית. כז׳אנר, המדע הבידיוני מתייחס לפחדי אותה תקופה ו"המזח" נוצר בראשית שנות הששים, ימי השיא של המלחמה הקרה, שהסתיימה זמן קצר לפני שהתסריט ל"12 קופים" נכתב.

מעבר לשלד העלילה, יש כמה מוטיבים חזותיים שעברו בין שני הסרטים. ב"המזח" הגיבורים הולכים למוזיאון לראות תערוכה של חיות מפוחלצות, נתונות לשליטת האדם. ב"12 קופים", סמוך לפתיחה ולסיום, נראות חיות מהלכות בחופשיות ברחובות עיר גדולה. המסר המרומז על ניצול החיות בידי האדם שחושב שהוא שולט בעולמו ב"המזח" הופך לביקורת סביבתית גלויה ב"12 קופים". הוא אינו סרט על מלחמה של אדם באדם, אלא על מלחמה של הטבע באדם, כאשר חלק מן האנשים מאמינים כי מוטב כי האדם ייכחד מן העולם.

"ורטיגו" שזוכה לרפרנס ב״12 קופים״ נוכח כבר ב"המזח", שכן מרקר טען כי ההשראה לסרט הייתה סיקוונס חלום מתוך סרטו של היצ'קוק. טבעות הגיל של העץ מתורגמות בחלק מן הצילומים של מרקר להגדמה של המסע בזמן, מסע לעבר חלקים אחרים בתודעה של מה שקרה ויקרה יותר משהוא מסע לעבר אפשרות של שינוי, כי הרי הכל כבר הוכרע. מרקר מאוד אהב את סרטו של גיליאם, שבתורו התפנה לראות ולשבח את הסרט המקורי אחרי שסיים את שלו, ומספר שנים אחר-כך הוציא ב-DVD את ״המזח״. הוחלט לחברו לסרט המסע/מסה "ללא שמש" (Sans Soleil) שנוצר בשנות השמונים. זאת משום שב"ללא שמש", מרקר מבקר באתרי הצילום של "ורטיגו" וגם מציע ניתוח לסרט, חלק ממנו אצטט:

"רק סרט אחד הצליח להעביר זיכרון בלתי אפשרי, זיכרון מטורף… בספירלה של כותרות הפתיחה הוא ראה את הזמן מכסה שדה רחב ואז מתרחק… נראה שזו שאלה של מעקב, חידה, רצח, אבל באמת זו שאלה של כוח וחופש… הוורטיגו בחלל המציאותי מייצג את הוורטיגו של הזמן"

מבחינת מרקר, הסרט של היצ׳קוק הוא לא על ההתפחות הנרטיב אלא על הקיפאון של סקוטי, כלוא בין טראומות שהוא חווה שוב ושוב, לא מסוגל להשתחרר מן הנפילה שלו, מן הסיוט שלו. ל"המזח" יש לכאורה נרטיב אחר ומסע מילולי בזמן, אך גיבורי כל שלושת הסרטים תמיד חוזרים לאותה נקודה בחייהם, בין אם זו נקודה בזמן ובין אם כישלון ממנו הם לא מצליחם להתחמק. סקוטי ב"ורטיגו" לא מצליח למנוע מוות בודד, ב"12 קופים" ו"המזח" נתון מראש כי האפוקליפסה כבר התרחשה, גם אם חלק מן האנשים חיים זמן קצר לפני שהיא מתרחשת בפועל. הגיבורים שבים ומתבוננים, אך אין להם יכולת להציל אף אדם. הם נותרים כלואים בטירוף שלהם, או אולי אין זה טירוף כלל. התמסרות לטראומה הקשה היא אולי המעשה ההגיוני היחידי.

סצנת טבעות העץ ב״ורטיגו״ הנראית גם ב״12 קופים״

זו הנקודה בה החיבור בין גיליאם לתסריט של פיפלס ופיפלס מרומם את "12 קופים" דרגה אחת גבוה יותר. גיליאם הוא אמן אשר תוקף את ההיגיון וההליכה בתלם. רבים מסרטיו מכילים אלמנטים של פנטזיה או חלום, אך אלו לא סיפורי פנטזיה טיפוסיים או חלומות אופטימיים. אצל גיליאם, הפנטזיה היא הדרך בה חלק מן האנשים רואים את העולם, בעוד אחרים מסרבים לקבל את התפיסה הזו, מה שמוביל לדיכוי ולטרגדיה, גם אם סוף העולם לא מתממש. דיכוי הדמיון בשם ההיגיון והסדר הוא פשע לא פחות חמור בעולם של גיליאם, שפרץ לתודעה בעזרת קטעי האנימציה שיצר לתכנית "הקרקס המעופף של מונטי פייתון". קטעי אנימציה אלה הקנו לתכנית מבנה מיוחד שהפך אותה מרצף מערכונים מעולים למתקפה נגד הסדר הקיים בעולם, והשרירותיות של המחשבה הלינארית. הקטעים של גיליאם היו הפחות מצחיקים בתכנית, אך הכילו את המהות שהפכה את הקומדיה הזו לנצחית וגם לנושא שלומדים באקדמיה. בסרטים שהוא ביים יש עלילה יותר מסודרת, הגיבורים שלו זוכים לגאולה אך הם גם משתחררים מן הכבלים שלה, או מן המחשבה שלהם כי יש לפעול בהתאם לכללים, כולל כללי ההיגיון.

סיפור האהבה בין שני גיבורי "12 קופים" לא אמור לעבוד. הם מכירים זה את זו רק מספר ימים ועבור קתרין הימים הללו כוללים רווח של שש שנים באמצע. אבל זה עובד כי שניהם מרגישים כי הם ראו אחד את השניה בעבר, מה שהופך את האהבה שלהם לאובססיה להשלמת תמונה חסרה בתת-מודע שלהם. זה מה שמקל על הקהל לקנות את הסיפור. היא מבינה במהלך הסרט כי ראתה את פניו בתמונה ממלחמת העולם הראשונה, אותה חקרה במשך שנים רבות במחקר האקדמי שלה. הוא מזהה אותה מחלום שהיה לו – חלום שהוא גם זיכרון וגם סרט. הוא זוכר את פניה אך עם שיער שונה, ובעודם צופים ב"ורטיגו" היא חובשת פיאה שמשלימה את התמונה.

בחלק השני של "ורטיגו" סקוטי פוגש אישה בעלת פנים דומות למדלן שחמקה ממנו, והוא מנסה לגרום לה להיראות בדיוק כמוה דרך שינוי בלבוש ובשיער. ההתאהבות כמימוש של חזון בחלום הופיעה גם בעבר בסרטים של גיליאם, באופן הישיר ביותר ב"ברזיל", בו פקיד מתחיל לצאת מן התבנית של ציות עיוור למערכת בעקבות מפגש עם פנים שהוא מזהה בחלום שלו. גם בסרט נטול חלום ישיר כמו "פישר קינג", מצליח גיליאם להעביר את מהות האהבה דרך אדם שרואה אישה פשוטה ככזו שהמבט בה משנה את כל העולם. האהבה בסרטים הללו אינה היגיונית, היא אקט של טירוף בחברה ההגונה. אך אנשים מן החברה ההגונה הם אלו אשר מובילים לסוף העולם, הטירוף הוא אולי הדבר שמבטיח עתיד. לא מדובר באהבה כאקט של מגע, או אפילו דאגה לאחר, אלא כאקט רדוף שעלול להוביל לנזק הן למושא האהבה והן לאוהב. כאמור, זו תודעה בלתי אפשרית, זיכרון מטורף שמועבר בסרט. הגיבורים של ״ורטיגו״ לכודים בספירלה בתוך דימוי של אישה שלא קיימת במציאות, אישה שעל מנת לברוא אותה יש לפגוע באישה אמיתית, המתמסרת כי איכפת לה מן האהוב (ב"12 קופים" האישה לוקחת יותר יוזמה).

ספירלה היא לא בדיוק מעגל, יש דרגות עמוקות יותר פנימה. צלילה לתוך "12 קופים" היא גם צלילה אל "המזח" ואל "ורטיגו". וב"ורטיגו" אדם מתאהב ברוח רפאים ואישה הופכת בעצמה להיות רוח רפאים. ב"12 קופים" וב"המזח" אדם חוזר לעולם שהוא יודע כי יושמד, תחילה בניסיון להציל את העתיד, אבל בסופו של דבר כי הוא מתאהב לא רק באישה, אלא גם בעבר שגם הוא סוג של רוח רפאים. בשנים שחלפו מאז יצאו הסרטים לראשונה, ניתן להוסיף עוד מעגלים לספירלה, למשל גרסת סדרת הטלוויזיה של "12 קופים". או, בגרסה מקומית, בסיפור הקצר "כשמדלין סטו בוכה" שכתב גיא ליכטנשטיין. הסיפור מופיע בתוך קובץ סיפורים בנושא קולנוע שנכתבו בידי סופרים שונים, ששמו כשם סיפורו של ליכטנשטיין שגם ערך את הספר, שיצא בהוצאת הספרים גלורי בשנת 2007. הסיפור שלו הוא אחד מן הטובים ביותר באוסף בזכות התכתבות עם נושא סוף העולם והחזרתיות בסרטים, בדרך שמחזירה היבטים מ"המזח" ל"12 קופים" וגם מפתחת אותם למה שכיום, שנים לא רבות אחרי הכתיבה, נקרא גם כהספד לעולם בו הקולנוע הוקרן מפילם ולא בצורה דיגיטלית.

ועוד הערה לסיום, שהיא קצת יותר ספוילר משאר הטקסט:

למעשה, "המזח" ו"12 קופים" עוסקים בסוף העולם לא במובן של השמדת רוב האנושות, אלא ברגע בו התודעה מסתיימת – במוות. האדם בסרטים הללו רדוף על ידי המוות שלו עצמו, גם אם לא הבין זאת ברמה מודעת. כל חייו הוא שואף לשוב ולשחזר תמונה אחת הרודפת אותו, תמונה שהפכה לתכלית חייו, אותו מוות בלתי נמנע. כי לא רק שאינו יכול לשנות את הגורל, הוא שואף לגורל הזה. עקרונית, סקוטי של ״ורטיגו״ לא שותף לאותה שאיפה, אבל המצב שלו לא פחות פטאלי – הוא אולי נותר בחיים, אך יכול להיות מאוהב רק במוות.