חזרה אל ״התפרצות״ ומה אפשר ללמוד מסרטי מגיפות

במצבי לחץ ואי-ודאות ציבורית, יש מי שפונים אל אסקפיזם טהור ויש גם כאלה שרק חרדה על המסך תרגיע אותם ואותן. אחרת אני לא יכול להסביר מדוע מאז פרוץ בהלת וירוס הקורונה אל חיינו קיבלתי עוד ועוד בקשות להמלצה על סרטי מגיפות. מבלי לשפוט דרכי התמודדות עם פאניקה, נאלצתי להתנצל שוב ושוב שזה לא ממש תת-ז׳אנר קולנועי שחביב עליי, באף יום בשנה. אני מעדיף סרטים בהם מגיפה היא מטפורית או נמצאת בשולי העלילה, למשל ״המארח״ של בונג ג׳ון-הו, עדיין הסרט עם סצנת הג׳רמופוביה הכי טובה שראיתי – קומדיית אימה מושלמת בחצי דקה. כי אם כבר וירוסים, אז בתפקיד משנה. אפשר גם בצד של הטובים, נגיד בסרטים כמו ״היום השלישי״ (או ״מלחמת העולמות״ אם ממש מתעקשים).

אולם, נראה שמה שצובר פופולריות מחודשת עכשיו הם דווקא סרטים המדמיינים קטסטרופה אפידמית, דוגמת ״התפשטות״ של סטיבן סודרברג. אני לא מעריץ נלהב של הסרט הזה, אז מוזמנים ומוזמנות לסקירה המעמיקה של אור מ-2011, אבל כן חשוב לי להילחם במיני-מגיפה שאף היא משתוללת באינטרנט, ולפיה הסרט הזה ״חזה את הקורונה״. בעיניי זה חמוד, כמו נבואות נוסטרדמוס, אבל בואו נפעיל את הזיכרון רגע (עזבו היגיון למי יש כוח לזה בימים אלה). ״התפשטות״ הגיע שנתיים אחרי שפעת החזירים וכעשור אחרי הסארס, שגלגול שלו אנחנו חווים כעת בעוצמה ובכל הגלובוס. וכמו הסרט שאקדיש לו את הסקירה, גם גרסת סודרברג והתסריטאי סקוט זי. ברנס לסרט מגיפה הוא שילוב של תחקיר על ההיסטוריה של מגיפות בהתייעצות עם מומחים ובתוספת דמיון פורה של קולנוענים שנמשך אל התרחיש הגרוע ביותר – למען הדרמה. וכמו שקורה לרוב בסרטים אמריקאים, העולם הוא רעש רקע בעוד מה שחשוב באמת הוא המצב על אדמת ארצות הברית.

בפיצ׳ר החדש של נטפליקס, המאפשר לדעת בכל יום את עשרת הסרטים הנצפים במדינה בה אתה צורך את השירות, מככב ״התפשטות״ בנטפליקס ישראל – אך אינו זמין בארה״ב. במקום זה יש לנו את ״התפרצות״ (Outbreak) , סרטו של וולפגנג פיטרסן מ-1995, שמטפס במעלה העשירייה. נדמה לי שבישראל הוא לא זמין, אחרת אולי היו רבים שיחזרו אליו דווקא עכשיו, כפי שעשיתי אני. קודם כל וכאמור, בגלל המצב. כלומר הבקשה להמלצות מצידי, לא חלילה חיבה פתאומית שלי לסרטי מגיפות. שנית, ממש חיבבתי אותו בתור מתבגר, למרות שכל מה שזכרתי עד הצפייה המחודשת הוא דסטין הופמן ורנה רוסו מחפשים קופיף מדבק ברחבי אמריקה. שלישית, כי אני חושב שבכל זאת אפשר ללמוד או להסיק כמה דברים די מרגיעים מסרטים כאלה, או אולי מהסרט הזה ספציפית. למשל שאין חדש תחת השמש, והקורונה הכל-כך מדוברת עדיין לא המציאה שום דבר חדש – לא במציאות ובטח שלא בקולנוע.

הסרט בחר להיפתח עם הציטוט הבא: ״האיום הבודד והגדול ביותר להמשך הדומיננטיות של האנושות בכדור הארץ, הוא הווירוס״. אבל מה שקורה מיד אחר-כך ובמשך מעל לשעתיים היה כל-כך ניינטיז באופן מובהק, עד שלא יכולתי אלא להירגע שאנחנו פה לעוד הרבה זמן וכנראה נשרוד עוד משברים רבים. הרי גם בסוף המילניום הקודם פחדו מסוף העולם וקץ האנושות, אבל נדמה שכוכב הבית מתקשה להיפטר מאיתנו. תחת הביטוי ״ניינטיז״ אני מבקש לכנס לא רק הלך רוח חברתי של תקופה, אלא בעיקר אלמנטים קולנועיים כמו סגנון עריכה, פסקול, תסריטאות וגם סגנון משחק בדגש על הגשת דיאלוג. כי לא רק שהסרט הזה היה נראה ונשמע אחרת אילו היה נוצר היום, הוא בעיקר היה מתנהג אחרת. אתייחס לזה בתיאור העלילה והצגת הדמויות וגם לכל אורך הפוסט, שלא ממש יכלול ספוילרים (למרות שהסרט יצא לפני רבע מאה).

אחרי פרולוג של כמה דקות באפריקה של 1967, שגרם לי לתהות אם זה בכלל הסרט הנכון, אנחנו עוברים ל״זמן הווה״ ואל סיקוונס כותרות הפתיחה. כמעט ולא עושים כאלה יותר, אבל בעיניי זה חבל כי החלק הזה בסרט אינו בזבוז זמן אלא דווקא מכניס לאווירה. בטח ובטח אם מדובר בשוט רציף (לכאורה, מצאתי קאט נסתר או שניים) שלוקח אותנו פנימה אל מתקן סודי במרילנד, אל תוך עוד ועוד מחלקות יותר ויותר מסווגות על חקר מגיפות. אחרי זה נבלה עוד כמה סצנות בהכרת הדמויות הראשיות וההיסטוריה המשפחתית שלהן. את דסטין הופמן ורנה רוסו זכרתי, כאמור, שניהם לא רק מומחים בתחומם אלא גם פרודים טריים. היא עוברת לעבוד ב-CDC באטלנטה (גוף שנמצא בכותרת לאחרונה), הוא נותר לעבוד עבור הצבא. שניהם יתקלו בנגיף קטלני במיוחד שמקורו בזאיר, הקרוי וירוס המוטאבה. הוא משמיד 100 אחוז מהנגועים בו בתוך יממה או פחות, ואם נדמה היה לרופאים והמדענים שהוא מועבר רק במגע ישיר, מוטציה זריזה שלו מאפשר לו לשרוד ולהינשא גם באוויר. אבל איך הוא הגיע לאמריקה? קופיפה מסוג קפוצ׳ין הוברחה מאפריקה בספינה קוריאנית, והחלה את מהומת האלוהים שמתוארת בסרט.

קצת הפתיע אותי כמה מעט זכרתי בעצם מהסרט, וכמה מהר דברים מתיישנים. לצד מערכת היחסים הרומנטית לשעבר (או שמא?) של רוסו והופמן, דמותו מנהלת אינטרקציות עוקצניות עם דמויות משנה שהן כמעט קומיות, למרות שהסרט מדבר על סכנה קיומית. למשל הבחור החדש בצוות בגילומו של קובה גודינג ג׳וניור, או המנוסה והציניקן שמגלם קווין ספייסי בגרסה ג׳ינג׳ית. כן, גם הוא פה ואי אפשר למחוק אותו דיגיטלית עכשיו, אולי רק לייחל לגורל נוראי לדמות שהוא מגלם. הדמויות האלה נעות כל הזמן אל הקומי, הוכחה שגם סרט על מגיפה קטלנית בשנות התשעים הוא קודם כל בידור הוליוודי ורק אחרי זה מקדם פאניקה. כאמור, אני מצאתי את כל העניין צ׳יזי למדי. לעומת זאת, קו העלילה שכולל את הדרג הצבאי הבכיר, המקבל החלטות בקשר לפעולות למניעת התפשטות המגיפה, היה קומי שלא לגמרי במתכוון, לדעתי. מורגן פרימן ודונלד סאתרלנד מגלמים שני גנרלים המתנגחים זה בזה, אבל איכשהו שניהם אותה קלישאה צבאית שהיא גם נבל בסרט של ג׳יימס בונד. הכי מוזר היה לראות את פטריק דמפסי הצעיר, בתפקיד הטמבלון ששיחרר את החיה הנגועה. יש כאלה שהזמן היטיב עימם.

כך יצא שעבורי הופעת המשחק הכי משכנעת ומלאת מצבי רוח שונים בסרט הייתה שייכת לבטסי, הקופיפה השובבה והגוף המארח של הנגיף. לא שזה אמור להפתיע בהתחשב ברזומה שלה – היא גילמה גם את מרסל, הקוף של רוס גלר בסדרה ״חברים״. לגבי השאר, כנראה שהיוצרים חשבו שלהשיג את הקאסט זה מספיק ואין חובה להשתמש בו (את התפקיד הראשי היה אמור לגלם הריסון פורד, אגב, מה שמסביר כמה דברים בקשר לאפיון הדמות). מה גם שחלק מהאשמה בנוגע לעיצוב הדמויות ושורות הדיאלוג הבלתי מתאימות לסיטואציה אפשר להפיל על התסריטאים, לורנס דוורט ורוברט רוי פול (״ארמגדון״). אבל אל שאר האלמנטים בקולנוע של פיטרסן דווקא ממש התגעגעתי.

במקביל לבמאי גרמני אחר שחולם להשמיד את העולם בסרטיו, רולנד אמריך, פיטרסן חתום מאז שנות השבעים על יצירות מכוננות כמו ״הצוללת״ במולדתו והרפתקאות הוליוודיות דוגמת ״הסיפור שאינו נגמר״. הסרט הנוכחי הגיע לפני רצף שכלל את ״אייר פורס 1״, ״הסערה המושלמת״, ״טרויה״ ו״הרפתקה בפוסידון״ – וכל הטירופים השונים נמצאים כאן בסרט אחד. גם גיבורים עשויים ללא חת וגם סצנות של השמדה המונית ופחד מאיתני הטבע. גם אג׳נדות דורסניות וגם מרדף אווירי ממושך. הוסיפו מוזיקה דרמטית-אינטנסיבית של ג׳יימס ניוטון האוורד ואת הצילום הראוותני שכבר הזכרתי, עליו אחראי מיכאל בלהאוס (הקבוע-למדי של סקורסזה), ותקבלו סרט שלא מתבייש בבומבסטיות שלו אבל גם מנסה להיות שנון ומרגש, לדעתי בהצלחה פחותה.

מה שלא הפתיע אותי זו כמות מילות המפתח שקיימת בסרט הזה ובימינו מתרוצצת בחדשות כאילו מדובר במשהו חדש. אחלוק אותה בתקווה שזה דווקא ירגיע שכבר היינו בסרט הזה, וכי הווירוס המתואר בסרט הוא כלום לעומת זה המציאותי שלא יורד מהכותרות. יש ביניהם קווי דמיון: מדובר בנגיף שהתפשט אצל בני אדם בעקבות מגע עם החי, על התנועה שלו בין היבשות אחראים אסיאתים, הוא דומה לשפעת בתסמינים הראשונים, ואף פיתח שתי גרסאות/מוטציות שמדאיגות את קברניטי הרפואה. בהמשך מגיעות סצנות מרתיעות כמו הדבקה המונית באולם קולנוע, או מכווצות דוגמת בני משפחה שלא יכולים לגעת ונלקחים לבידוד, וכמובן פוליטיקאים שמנצלים את המצב לטובתם האישית. הנחות יסוד בנוסח ״זה בקצה השני של העולם, לא יגיע אלינו״? יש. קונספירציות שמדובר בנשק ביולוגי שיצא משליטה או ספין פוליטי? על הכל כבר חשבו לפני הצייצנים והטוקבקיסטים של 2020.

״התפרצות״ גם כולל סצנות בהם דיונים של השוואה למגיפות עבר או למצב של מלחמה, עם כל מה שכרוך בזה. מעניין במיוחד בעיניי היה לחזות בדרג הבכיר שאמור לנהל את המצב, בהשוואה למציאות שלנו היום. הפתרון של הגנרלים והבית הלבן למגיפה הוא סגר מיידי של עיירה קליפורנאית בה התגלתה, ובה מופרדת האוכלוסיה הבריאה מן החולים שנלקחים לבידוד. סביב העיירה נפרשים ביעילות ובזריזות כוחות צבא שלא יהססו לחסל את מי שינסו לברוח, וברקע נרקמת תוכנית להפצצה כוללת שתמחק את כל המקום על אלפי התושבים. מזל שזה רק סרט? במובנים רבים בהחלט כן. האם הוא חזה משהו? ודאי לא. זו רק עוד הוכחה שכולנו קצת חיים כרגע בסוג של סרט מגיפה, כאילו מחכים לבוא הקרדיטים כדי שאפשר יהיה לצאת מהסרט ולחזור לשגרה.