״נפילת אימפריית הכסף״ ו״השנה הראשונה שלי״, סקירה כפולה

תקופת המעבר בין סוף שנה אזרחית לתחילתה של שנה חדשה ממלאה את בתי הקולנוע בסרטים עתירי יחסי ציבור ושאיפות לזכייה באוסקר. כתוצאה מכך, חלק מן הסרטים האחרים שיוצאים לאקרנים במקביל זוכים לתשומת לב מועטה יותר בתקשורת, כמו שני הסרטים שבסקירה כפולה זו. שניהם סרטים דוברי צרפתית שפונים לקהל בוגר, אך בניגוד לחלק הארי של סרטים העונים להגדרות אלה הם מנסים לפנות קודם כל לשכל ופחות לרגש באמצעים מלודרמטיים. אפילו רק על כך הם ראויים להערכה, מעבר לכך כי שניהם בסך הכל סרטים טובים. לא חוויה חד פעמית, לא המיטב של השנה הקודמת או אולי הנוכחית, אבל בהחלט סרטים שלא מזלזלים בקהל שלהם ומשאירים גם חומר למחשבה אחרי הצפייה. וזה נכון גם אם לא אקדיש להם כמות גדולה של מלל בפוסט זה אלא אהיה תמציתי יותר לגביהם.

נפילת אימפריית הכסף
La Chute de l’empire Américain

סרטו החדש של הבמאי הקוויבקי (החלק דובר הצרפתית של קנדה) דניס ארקן, מתכתב עם הקריירה שלו במספר דרכים. הכותרת הלועזית שלו "The Fall of the American Empire" נראית כממשיכה/מתכתבת עם סרט הפריצה שלו "The Decline of the American Empire" משנת 1986. סרט זה הופץ בארץ בשם "שיחות מלוכלכות" והדמויות שבו כיכבו גם בסרט שזיכה את ארקן בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה, "שיחות נפש" (The Barbarian Invasions). למרות הדמיון בשם, הדמויות משני הסרטים הללו לא מופיעות בסרט החדש, אם כי דמויות ראשיות בסרט אחר של ארקן, ״Poverty and Other Delights״ כן מופיעות בסרט החדש בתפקידי משנה. אין צורך לראות אף אחד מן הסרטים הקודמים על מנת להינות מן הסרט החדש (יש צורך לראות אותם כי הם מאוד טובים), אבל לפחות השמות העבריים שניתנו לסרטים מגדירים משהו מהותי בקולנוע של הבמאי – השיחות הן הדבר המרכזי.

עלילת הסרט החדש כוללת שוד מאוד אלים שמשתבש ובריחה מורכבת מן החוק בכמה היבטים, אבל העיקר הם הדיאלוגים הפילוסופיים. ארקן הוא מסוג היוצרים שמנסה להסביר פעם אחר פעם את השקפת העולם שלו דרך סרטים ובעיקר דרך השיח של הדמויות שלו, לרוב אנשים משכילים שנאלצים לעמוד מול נקודה עיוורת בידע האקדמי שלהם. בסרטי "שיחות" זה היה דיבור ישיר על מין והתמודדות עם המוות, בסרט הנוכחי זה הפער בין תפיסת עולם כלכלית של אדם שאין לו כסף, לבין התמודדות עם ממון רב שהגיבור מקבל דרך מקרה. מסוג המקרים שיכולים לגרום לאדם אתיסט להאמין באל או לאדם מאמין לחשוב כי אין הגיון בעולם ולכן אין בורא. הסרט עוסק גם בסוגיה של גורל ומקרה, אך הוא מתמקד בסיפור הפרטי כמבוא לדיון במבנה הכלכלי של העולם המערבי כולו, דרך השחיתות הקפיטליסטית הן של הממשל והן של עולם הפשע, ותוך ניסיון לבנות חברה צודקת יותר במקביל.

גיבור הסרט הוא פייר (אלכסנדר לאנדרי), פילוסוף שעובד בתור שליח. מעבר להרבה דעות על דברים, אין לו ממש מה לעשות עם ההשכלה שלו או דרך לתפקד בעולם, דבר המתטבא בפרידה מבת זוג בראשית הסרט, בדיאלוג בו נדמה כי השאלה האם להמשיך לחיות יחד היא בעיקרה פילוסופית. החיים של פייר הופכים לפרקטיים כאשר הוא נקלע לשוד אלים של עסק בו המאפיה הלבינה הון. בגלל שכל המעורבים מצאו את מותם ולו יש משאית, הוא מחליט לקחת את שקי הכסף שנותרו מאחור, מה שהופך אותו לחשוד בעיני המשטרה, למבוקש בידי ארגוני הפשע, וגם לאדם שצריך להחליט מה לעשות עם הכסף. לשם כך הוא מזמין זונה יוקרתית, אשר די מהר מבינה מה קורה והופכת לבת ברית שלו. יחד עם פושע ותיק שמחליט לעזור ולא להסגירו, השלושה מנסים להלבין את הכסף גם דרך הפיכה לסוג של בנק אלטרנטיבי למי שהחברה הותירה מאוחר. כל זה נעשה עם הרבה הומור ולא מעט מרדפים ותחבולות, אך אם יש גדולה או ייחוד בסרט הוא, באופן לא מפתיע, הרמה של הדיאלוגים. הם לא אמינים במיוחד, אבל הם מבטאים כמה השקפות עולם חברתיות וגם את הבעיות ביישום אותם תפיסות אידאיות.

יש משהו בסרט זה שיכול להרגיש מעט מיושן. הקולנוע הדברני מן הסוג של ארקן הפוך לפחות נפוץ בימינו, אחרי המוות של אריק רוהמר והירידה באיכות של סרטי וודי אלן. לשני יוצרים אלה יש לא מעט משותף עם ארקן, בכלל זה הייצוג של הזונה טובת הלב שנהנית מן המקצוע שלה, שמרגיש קצת זוהר מדי ומנותק מן השיח התרבותי של ימינו. מצד שני, כל הסרט הזה די מנותק מן המציאות, בעיקר כאשר הוא מציג את הדמויות הרבות הזקוקות לעזרה. זה יותר הרהור קומי על עולם טרגי ואכזרי, או גרסה עם פחות גימיקים וקשר למציאות ל"המכבסה" של סטיבן סודרברג.

השנה הראשונה שלי
Première Année / The Freshmen

התכעבתי מעט בכתיבה שלי על סרטו של תומא לילטי הצרפתי, שביים גם את "רופא הכפר", מסיבה די מוזרה עבורי: קשה לי למצוא הרבה דברים לומר על הסרט, פרט לכך שהוא רוב הזמן מוצלח. הסרט עוקב אחרי שני סטודנטים לרפואה בפריז, במהלך שנה בה עליהם להצטיין בבחינות על מנת שיוכלו להמשיך לשנה ב' ברפואה ולא יינשרו מהלימודים או יעברו להמשך למידה במקצעות פחות נחשקים, כמו רפואת שיניים ורוקחות. מסתבר כי בצרפת לא מאוד קשה להתקבל ללימודי רפואה, אבל קשה מאוד לעבור לשנה ב'. רק אחוז זעום מן הסטודנטים המצטיינים זוכים לכבוד.

עבור אנטואן (ונסן לקוסט), הדבר הוביל לשתי אכזבות בהן כמעט הצליח להשלים את שנה א', כאשר בפעם השנייה הוא דורג מקום אחד מתחת למקום הפנוי האחרון בלימודי הרפואה. תוך סיכון באובדן המלגה, הוא נרשם לשנה א' בפעם השלישית. אנטואן מתחבר עם בנז'מה (וויליאם לבגיל), בן לאב רופא ולמשפחה עשירה שיכולה להרשות לעצמה חינוך יקר. בנז'מה מצליח לסכם את החומר בצורה יעילה יותר והוא ואנטואן נעזרים זה בזה ונראה כי הם בדרך הנכונה לקבל ציונים גבוהים מספיק להמשך התואר, אבל בשנה הלחוצה מאוד דברים משתבשים.

אהבתי את הסרט הזה יותר מאת סרטו הקודם של לילטי מפני שדומה כי הוא לא מנסה לעשות הרבה. אופציות רומנטיות הם בקושי עלילות משנה כאן, כי לסטודנטים לרפואה בצרפת פשוט אין זמן לשום דבר פרט ללמידה, כפי שהסרט מצליח להעביר באמצעים יעילים וכמעט מבלי לשעמם. עבורי הייתה נקודה מסוימת בה הסרט החל לחזור על עצמו, אבל אז העלילה שבה לתפקד בצורה יותר דינמית. זה לא שהסרט לא מכיל רגעים של הנאה, כמו שירה משותפת של שיר גס לציון סיום הסמסטר, דרכי למידה יצירתיות יותר, או סוג של קשר שנרקם בין בנז'מה לשכנה אסייתית. אך בלב הסרט ניצבת חברות בין גברים שאין בה מתח מיני וגם לא ממש אחוות גברים בדרך המקובלת. זוהי מערכת יחסים שמבוססת לא על דמיון באורח החיים הקודם, אלא על מטרה משותפת, מה שמעמיד אותה לפרקים במבחן.

השחקנים בסרט טובים, הצילום קורקטי ומעביר היטב את המצב, התסריט מדי פעם מנסה לסחוט דמעות בכוח אבל רוב הזמן שומר על איפוק. אומנם בחלק מן הרגעים בהם הבמאי מנסה לייצר מתח קל מדי לחזות מה יתרחש, אבל הדבר לא פוגם בחווית הצפייה. הסרט מציע הצצה לחיי דמויות שנראה מאוד לא כיף להיות בחברתן בתקופה המתוארת, אבל רוב הזמן די כיף לצפות בהם. מן הסתם, הסרט מכיל אמירה ביקורתית כלפי הלחץ הגדול על תלמידי הרפואה שגורם לכך כי לאנשים שמגיעים מרקע כלכלי דל יותר קשה עד בלתי אפשרי להתקבל לשנה ב', גם אם ייתכן שהם יהפכו לרופאים טובים יותר. אבל לילטי לא צועק את האמירה הזו ובמקום זאת פשוט עוקב אחר הדמויות שלו כמו אחר אתלטים המנסים לסיים ריצת מרתון.

למעשה, זה סרט על לימודים שמרגיש מעט כמו סרט ספורט. הוא בעיקר דורש סוג של חיבור לנושא, בין אם דרך התעניינות ברפואה או דרך חוויה אישית של לחץ או תסכול בלימודים, משום שאינו מנסה להתחנף לקהל שלא רוצה לראות שיטות שונות לשנן דברים. אבל העשייה הקולחת והלא מקורית במתכוון הופכת את רוב חווית הצפייה לנעימה. אף כי אין בסרט דיונים פילוסופיים נוסח דניס ארקן, התחושה היא שגם סרט זה נעשה בידי אדם עם חשיבה מורכבת, שמנסה לשדר אותה לקהל בדרכו.

/// התמונות מתוך ״נפילת אימפריית הכסף״ באדיבות סרטי נחשון, ומתוך ״השנה הראשונה שלי״ באדיבות עדן סינמה