"יד אבודה" (I Lost My Body), סקירת נטפליקס

לפני הסקירה עצמה: מי שעוקבת ועוקב אחרי סריטה יודעים כנראה שאני קצת אחרת עכשיו. אני יודעת שכחלק מהדברים שישתנו ולעולם לא ישובו לאופן שבו היו קודם, גם הכתיבה שלי על קולנוע הולכת להיות אחרת במידת מה. אל דאגה, הטעם שלי עדיין אותו הטעם, החיבה הבלתי מסויגת לסרטי אימה חיה ובועטת, כולל כאלו שמערבים הורות וילדים מקריפים כאלמנט מהותי בה. גם סרטי האונס והנקמה ימשיכו לקבל פוסטים, לאט אבל בטוח. הבטן הרכה פיזית שלי לא הפכה רכה יותר בגלל ההורות שלי, אבל יש להודות שהתווסף כאן משהו מהותי ואני חשה אותו משפיע בזמן שאני מקלידה. זה עצם הצורך בפינוי זמן בצורה אקטיבית, קפדנית ומדודה יותר כדי להצליח ולכתוב את הסקירה הזו, למשל. זה שחרור מסוים של אמוציונאליות שפעם הייתה פקוקה ומבוקבקת אי שם, ועכשיו מתפרצת החוצה ביתר קלות.
כבר נכתבו כאן טקסטים בעבר שעסקו בסיבות ובקשיים שבכתיבה על קולנוע. ביקורות קולנוע לעולם לא יהיו אובייקטיביות. לצד הידע שיש לכל אחד מאיתנו כאן והיכולת לדון בפריימים ובאיכויות של מבע, הטעם האישי תמיד נוכח. וזה בסדר, כל עוד מודעים לכך ולוקחים אותו בחשבון. הטעם, סגנון הכתיבה והאופן שבו סרטים גורמים לנו לכתוב (מניחה שזה תקין שאני מדברת כאן לא רק בשם עצמי) נובעים ממכלול החומרים שמרכיבים את מי שאנחנו. המקלדת נחבטת על ידי סך המטענים השונים שהם הכותב או הכותבת, חוויות, זיכרונות, ידע ותחושות – כל מה שמקצועי ורגשי שמשפיע על איך שאנחנו מדברים תרבות פופולרית או גבוהה. עד כה חשתי עצמי די מגובשת בהקשר זה, והנה עכשיו אני עוד משהו, והמשהו הזה גדול ומבלבל מספיק כדי שיחלחל בהדרגה אל התכנים שאני יוצרת. ועד כאן ההקדמה.

סוף השנה מתקרב, ונטפליקס מוציאה את התותחים הכבדים, או לפחות מציעה בבת אחת מגוון סרטים מסקרנים מז'אנרים שונים שמתחרים על תשומת הלב והזמן שלנו. אחד מהם הוא "יד אבודה" (J'ai perdu mon corps / I Lost My Body), סרט אנימציה צרפתי באורך מלא שמתרחש בשנות ה-90 ועוקב אחרי נאופל. הוא בחור עצוב ובודד שמהווה דמות ראשית שמבקשת לבלבל אותנו מעט כצופים, כי קשה להיות בטוחה עד הסוף האם עלינו לרחם עליה או להירתע ממנה.

נאופל הסמרטוטי, שהחיים חבטו בו כהוגן, מתפתח כדמות בעקבות מפגש עם גבריאל, צעירה ששובה את ליבו מבלי שהוא מספיק להכיר אותה באמת. אך היא מציתה בו משהו, משהו חסר. אפרופו חוסרים, לאורך כל הסרט אנחנו מלווים את נאופל מצד אחד, ואת כף ידו הימנית הכרותה והעצמאית מצד שני, בזמן שהיא מסתובבת בעיר. בביקורת באתר פוליגון התייחסו לכך שהסרט לוקח אלמנט מסרטי אימה ("משפחת אדמס" ו"יד רצחנית" אם לזרוק שתי דוגמאות) ועושים בה שימוש אחר. היד הנפרדת מן הגוף מייד מוסיפה גוון פנטסטי-סוריאליסטי ואלים לסרט כולו, אבל גם מאפשרת להציג את כל מה שחסר לגיבור באור קצת אחר ומורכב יותר. 

ג'רמי קלפאן ביים את הסרט לפי תסריט שכתב יחד עם גיום לוראן ("אמלי"), המבוסס על רומן פרי עטו. הסרט זמין בנטפליקס בגרסת המקור בצרפתית, או באנגלית. בצרפתית נאופל מגולם בקולו של האקים פאריס וגבריאל בקולה של ויקטואר דו בואה (מסדרת האימה "מריאן", גם היא בנטפליקס). באנגלית את השניים מגלמים דב פאטל ואליה שאוקט. לרוב אעדיף לצפות באופן שבו אשער שהיוצרים התכוונו שנצפה בהם, אבל כאמור לעיל, חלוקת הקשב שלי בצפייה ביתית עומדת כרגע באתגר מסוים וחמוד מאוד. לכן, וגם בגלל איזו תקלה בנטפליקס יצא שצפיתי בגרסה דוברת האנגלית.

האמפתיה שהגיבור הצליח לעורר, למרות חלק מהמעשים שלו, הייתה גדולה יותר משניתן היה לצפות. נכון, הסרט עושה אי אלו מניפולציות כדי לבסס לנו את נאופל כדמות מעוררת חמלה (שלא לומר, רחמים), ואפילו הזדהות מעצם היותו פחות או יותר הגיבור, וגם כי אנחנו פוגשים אותו במצבים פגיעים כילד קטן שנסיבות חייו מספיקות כדי לשבור כל אחת ואחד. אנחנו ניצבים יחד איתו ומבעד לעיניו, או חווים מנקודת המבט של כף היד שלו סיטואציות מדכאות, מקטינות ואפילו טרגיות. אלו מרככות מעט את הפעולות האחרות שלו, שיש להן אופי מעורר רחמים במקרה הטוב, פתטי משהו במקרה הנייטרלי ופשוט מקריפ במקרה הרע.

הסרט בונה את החיבה המסויגת לנאופל בשילוב בין סצנות של שברי חוויות ילדות שצבועות בשחור לבן, מול העבר הקרוב שהנו צבעוני גם אם קודר במהותו, ואיתו אנו מתקדמים עד להווה. באותו עבר קרוב אנחנו פוגשים יחד איתו את גבריאל, שהיא בתחילה רק בת קול איתה הוא מנהל שיחה באינטרקום. בסרט שקריאה אחת שלו יכולה למצוא עיסוק בפירוק, בקטיעה (רואים מה עשיתי כאן) של חלומות ושאיפות, ובחוסר היכולת לחוש כסובייקט שלם שעומד בפני עצמו, לא מפתיע שמושא האהבה שלו היא קודם כל משהו חסר בפני עצמה, קול בלבד אותו הוא שומע רק פעם אחת וכבר בונה עליו ערימות של פנטזיות וכמיהות. במקביל לצפייה בנאופל מנסה לפעול למען עצמו, אולי לראשונה אי פעם וגם אם באופן לא הכי מקובל חברתית נקרא לזה, אנחנו רואים את היד הקטועה שלו בפעולה. השיטוט של היד ברחבי העיר מתרחש כרונולוגית אחרי רוב הסצנות של נאופל, אך אנו נחשפים אליה באותו זמן בסרט עצמו, מה שבונה אירוניה – אנחנו יודעים שלא משנה מה הגיבור יגיע למצב שבו היד שלו נכרתת, ואנחנו שמים לב על הדרך שהיד שלו הרבה יותר קשוחה ועומדת על שלה ממנו. 

אם נאופל הוא דמות חלשה, רכרוכית אפילו, היד שלו היא חתיכת דמות שלא היינו רוצים להתעסק איתה או להיתקל בה בסמטה חשוכה. בפרט לא אם היינו חולדה או יונה. כאן גם האנימציה באה לידי ביטוי באופן מרהיב ומעניין במיוחד, כי היד מצליחה להביע תחושות ונקודת מבט, בלי שיהיה לה כל עיצוב שמאפשר זאת. מדובר בכף יד ופרק כף יד ריאליסטיים למדיי, אבל בעזרת זוויות איור, פסקול ותנועה, מאוד ברור מתי היא חשה בסכנה, מתי היא חשה סקרנות ומתי היא אפילו עצובה או מרחמת. זו יד ימינו של נאופל, היד ה"טובה" שלו ככל הנראה, ובמובן מסוים היא מייצגת את כל מה שחסר לו, כולל אלמנטים מזעזעים ואלימים שחובבי חיות לא ייהנו מהם. היא כוח הישרדותי חסר אבחנה מצד אחד, אבל היא גם מהווה חיבור נוסטלגי ורגשי לעבר ולאיזו מהות שנקטעה ממנו באלימות הרבה לפני שאיבד את ידו.

אם נקרא את הסצנות של היד כמטאפורה או ייצוג מיטונימי, היא מייצגת אולי שאיפות ופוטנציאל, תעוזה וגם אלימות. היא אולי סוכנות הפעולה שלא קיימת כמעט אצל נאופל, וכשהיא קיימת היא באה לידי ביטוי בצורה בעייתית שלא באמת רואה את בת האנוש האחרת אותה הוא כל כך משתוקק להרשים. הסרט מציג בעיקר את נקודות המבט של נאופל ושל היד שלו, בעוד גבריאל נותרת כמושא לא מפוענח. אפשר להבין למה זה קורה כאן, ועדיין קצת חבל שכרגיל דמות של אישה מסתפקת בלהיות אמצעי לעיצוב דמות ראשית של גבר. לפחות אפשר להתנחם שהיא נמצאת כאן בין היתר כדי לעמת את נאופל עם האופן בו המעשים שלו נתפסים, ולא כדי להיות סתם מושא רומנטי דביק וטיפוסי. היא כאן כדי להפוך את הקונספט על פיו, אם כבר. וזה לא ההיפוך היחיד שהסרט עושה. שמו מתייחס, סביר להניח, ליד שאיבדה את הגוף שלה – לא לאדם שאיבד את היד שלו. זו היד שהייתה רוצה לחזור ולחבור לנאופל אבל לפי הכותרת הוא רק גוף מבצע. כאילו אין לו רצון משלו ואין לו יכולת לחבור באמת לאחרים, או לפעול באמת כאדם שלם. הוא מתקשה לכונן את עצמו כסובייקט בעולם, וככזה הוא לא מסוגל ליצור קשרים עם בני אדם, לא כמו שהיה רוצה. 

הסרט עושה שימוש בחושים שונים: מגע, עם סצנה של יד שנוגעת בחול ומזכירה סצנה מ"אמלי"; שמיעה, כאשר חלק מהותי מעיצוב הדמות של נאופל קשור ברשמקול, בהקלטה ובהאזנה תוך כדי השתוקקות והתבוססות בעבר שאצר בחובו כל כך הרבה אפשרויות שנגדעו, והיעדר יכולת להשתחרר מהן ולהמשיך הלאה; וגם ראייה, למשל כשנאופל וגבריאל מדברים על הנוף מהדירה הגבוהה בה היא גרה, וכיצד הוא מאפשר לחוש מנותקים מהעולם והמולת העיר וגם בטוחים מאוד. היד הקטועה ותחושת החוסר מזכירה קצת את האופן שבו סרט אחר לגמרי מטפל באותה תחושה – יש שיר שלם שעוסק בכך ב"הדוויג והשארית העצבנית", שם תחושת השלמות עם עצמי יכולה להתרחש רק אחרי הכרה בכך שאל לנו לתלות אותה בחיבור עם אדם אחר. כאן הנושא והחקירה שלו דומים, גם אם הם נאמרים באופן פחות מובהק, והיכולת לחוש שלם נותרת מוטלת בספק די רציני.

אני מניחה שזה די ברור בשלב זה שהסרט יורד כמו גוש בדידות ענק בגרון, מה שלא הופך אותו לצפייה הכי קלילה בעולם. מצד שני, אפשר להמליץ עליו בין היתר כי האנימציה מרשימה גם באיכות הטכנית וגם באופן שבו היא מעבירה תחושות, טובות כרעות. העיר מצליחה להיות יפה מאוד בזמן שהיא מנוכרת לא פחות. בנוסף הוא מצליח לאתגר עם דמות בעייתית שבכל זאת מעוררת אמפתיה מסוימת, מה שמאפשר לבחון את התגובות שלנו כצופים וכצופות ולתהות האם במציאות היינו פוסלים את נאופל כמישהו מטריד שנמצא צעד אחד מלהפוך לאינסל, או שהיינו רואים משהו מעבר לתווית הברורה מאליה, והאם אנחנו בכלל מסוגלים לכך. הסרט לא בורח מהבעייתיות של המהלכים של גיבורו, אבל הוא גם לא שופט אותו, אלא מציג את הפעולות עם רקע ונסיבות שהופכות את המכלול העלילתי למובן יותר, אבל גם אומלל פי כמה. ולמעט כמה סצנות מונטאז' שהיה אפשר לקצר (כאמור, חלוקת הקשב שלי פחות סבלנית לרגעים שעוברים לי כמיותרים), הסרט מספק חוויה אסתטית, עצובה ומעוררת מחשבה ורגש שראויה מאוד לזמן שלכם ושלכן.