״21 גשרים״, סקירה

לכאורה זה מקרי ש"21 גשרים" (Twenty One Bridges), סרט פעולה שבמרכזו שוטר במרדף אחרי פושעים, עולה למסכים בארץ במקביל לשני סרטי פשע אחרים – "האירי" שלוקח את מרבית תשומת הלב ו"עיר יתומה" שמעורר פחות עניין אבל די מגיע לו יחס, כפי שכתב אורון. אולם, ייתכן ושלושת הסרטים האלה יחד ובעיקר הסרט לו מוקדשת סקירה זו מוצאים את עצמם בקולנוע, על מנת לספק אלטרנטיבה גברית קשוחה ומחוספסת למה שללא ספק יהיה הסרט הכי קופתי של השבוע, "לשבור את הקרח 2". למעשה, האורך של "21 גשרים" נראה כמעט מתואם לאורך של הסרט המצויר, מתאים להורה שימתין בסרט שלו בזמן שההורה השני/רק הילדים צופים בסרט של דיסני. רק אציין שזה לא בושה ליהנות ואף לבכות מן הסיפור של שתי הנסיכות האחיות ואיש השלג שלהן. אבל לענייננו, "21 גשרים" נראה כמו תוצר הוליוודי מהונדס וככזה הוא נופל מול שני סרטי הפשע שמוקרנים לצידו.

מעניין שיש כמה קווי דמיון בין שלושת הסרטים. שניים מהם מתרחשים בכללותם בניו יורק, בעוד "האירי" קופץ לעיר לפחות לסיקוונס בולט אחד. בכל הסרטים יש גם שימוש נרחב בגשרים. בשני הסרטים האחרים, הגשרים הם חלק בלתי נפרד מכמה רגעי מפתח בעלילה, בעוד דווקא ב"21 גשרים" הם מסתפקים בכותרת, אז צריך לשלב הרבה צילומים שלהם. צריך גם להגיד שסוגרים את הגשרים בשלב מסוים, אבל אף סצנה שחשובה לעלילה לא מתרחשת על גשר. חשוב יותר, כל הסרטים מתייחסים למורשת קולנועית מוקדמת יותר: "עיר יתומה" הוא מחווה לסרטי פילם נואר של שנות ה-40 וה-50 וגם מתרחש בתקופה; "האירי" מתייחס לסרטי גנגסטרים משנות השבעים ואילך שנוצרו על ידי הבמאי שלו ו/או עם הכוכבים שלו, והעלילה שלו נעה ברובה משנות החמישים עד שנות ה-70, למרות שיש קפיצות לתקופות אחרות; "21 גשרים" הוא לא סרט תקופתי, אבל הוא מזכיר בעשייה שלו סרטי פעולה שנעשו בעיקר בשנות ה-80 וה-90. סרטי פעולה כמו פעם, עם גיבור חסון שמובן שהוא מצד של הטובים, יותר חכם מאחרים וכנראה לפחות מישהו אחד במערכת בגד בו. ייתכן וזה בדיוק מה שהקהל מחפש.

גיבור הסרט הוא אנדרה דיוויס (צ'דוויק בוזמן, כנראה "הפנתר השחור" לשארית חייו), דור שני לשוטרים במשטרת ניו יורק. אביו נהרג כאשר היה ילד והוא צבר לעצמו מוניטין של שוטר שנוטה להרוג בירי את הפושעים שהוא מנסה לתפוס, ולאחר מכן מצליח להצדיק את הירי בגרסה האמריקאית של מח"ש. סוג של הארי המזוהם אפרו-אמריקאי, מה שמאפשר להפוך את הדיון של הסרט באלימות משטרתית לפחות נפיץ וליותר תקין פוליטית. במהלך לילה, דיוויס נקרע על מנת לפענח שוד קוקאין בברוקלין שמהלכו נורו למוות שבעה שוטרים + עוד שוטרת במצב אנוש. הוא מבין מיד שהפושעים מנסים בשלב ראשון לפזר את הסחורה במנהטן ולכן הוא מבקש וגם מקבל אישור לסגור לחלוטין את האי למשך כ-4 שעות במהלך הלילה.

דיוויס מורה על סגירה של 21 גשרים, 4 מנהרות, 3 נהרות וכמה מסילות רכבת, אם כי בכותרת הסרט החליטו לקצר. בגלל שזו העיר שלא ישנה, הסגר בהחלט מורגש גם בין 1 בלילה ל-5 בבוקר. ומכיוון שמדובר גם בעסקת סמים, לדיוויס מוצמדת גם שוטרת קשוחה מן היחידה ללחומה בסמים (סיינה מילר) והוא גם מתייעץ עם מספר יחידות נוספות, כולל המפקד הישיר של השוטרים שנעלמו (ג'יי. קיי. סימונס, טוב מאוד גם במעט זמן מסך ובהילוך שני חלק מן הזמן). יש גם שוטרת נחושה בחדר המצב שנעלמת לפתע באמצע הסרט.

אבל האמת שכל אלו קצת פחות מעניינים מן הסיפור של צמד הפושעים במנוסה. שניהם יוצאי הצבא האמריקאי שחשבו שהם הולכים לבצע שוד פשוט, אבל מצאו במקום הרבה יותר סמים מן המתוכנן, שלא לדבר על השוטרים שהופיעו לפתע. אחד מהם (טיילור קיטש) נוטה יותר לאלימות וגם מוכשר יותר לירי. השני (סטיבן ג'יימס, ״סיפורו של רחוב ביל״) אכול רגשות אשם לגבי כל המצב וגם דומה כי החלק של להתפצל לא בהכרח יילך טוב עבורו. זה לא שיש הפתעות גדולות בסיפור של השודדים, אולם לפחות בחלק הראשון של הסרט הוא יותר אמין דרמטית ומעורר הזדהות לצד בניית הדמויות. לו עליי לסמן רק על סמך סרט זה שחקן אפרו-אמריקאי (או קנדי) מצטיין, אני מעדיף את ג'יימס על בוזמן. אולי זה גם המצב לא רק על פי סרט זה.

אולם, הנוכחות של בוזמן היא רוב מה שמוכר את הסרט, והוא בהחלט בסדר. תהילת הנוקמים מורגשת בסרט גם בגלל שצמד האחים רוסו מופיעים בפוסטר כשותפים להפקה. אולם, מי שביים את הסרט הוא בריאן קירק, שם הרבה יותר אלמוני. רוב הדברים המוכרים בגוף העבודה שלו הם פרקים לסדרות טלוויזיה, למשל שלושה פרקים בעונה הראשונה של "משחקי הכס". קירק, כאמור, מביים את הסרט הזה בצורה מעט מיושנת, תוך הישענות רבה על מוזיקה בומבסטית ועריכה מהירה הכוללת מונטאז'ים שלא תמיד קשורים לפעולה עצמה. זה לא שקטעי הפעולה רעים, הם פשוט נטולי השראה. יש לציין כי התסריט של אדם מרוויס ומתיו מייקל קרנאהן מנסה להכיל מספר תפניות והטלת ספק באמון הן בתוך המשטרה והן בעולם של הפושעים, אבל הדבר לא ממש מתרומם להפתעה של ממש או למתח אמתי, רק למספר מקרים בהם האמינות של המתרחש על המסך מעורערת או קורסת.

אם לחזור להשוואה לשני סרטי הפשע האחרים מן הפתיחה, עלילת "21 גשרים", למרות התפניות, הרבה פחות מורכבת והרבה יותר פשוטה וישירה. הסרט כולו נמתח על פני מעט יותר מ-24 שעות. דווקא בשל כך, קל יותר לראות את התפרים שלו ואת המקומות בהם טיפשות של רבים או של חלק מן הגיבורים היא ההסבר היחיד למתרחש. שוב, זה משהו שהיה הרבה יותר נפוץ בעבר, אבל הרגישות של הקהל השתנתה לא רק לגבי ייצוג של מיעוטים בקולנוע. גם סדרת "מת לחיות" הייתה צריכה לבנות יותר הגיון פנימי לו הייתה יוצאת היום, וזו עדיין סדרה טובה בהרבה בסרטיה הראשונים מסרט זה, השואב גם ממנה מעט השראה. מעבר לכך, בסופו של דבר הגיבורים משני צדי החוק לא מספיק מיוחדים. למרות יצירת ההזדהות עם שני הצדדים, לבסוף יש חלוקה די ברורה בסרט לנבלים ולגיבורים מעוררי הזדהות. זה אולי מספיק טוב על מנת לעבוד כבידור ריקני, אבל גם קהל שרוצה רק ליהנות בסרט פעולה מטופש במשך קצת יותר משעה וחצי יכול לדרוש מעט יותר.