פסטיבל פרינט סקרין 2019: ״יום במלכודת״, ״ההרפתקה הגדולה של ביל וטד״ ומדריך מקוצר

היום (שלישי ה-19.11) ייפתח זו הפעם התשיעית הפסטיבל הבינלאומי לאמנות ותרבות דיגיטלית, הידוע יותר בשמו פרינט סקרין. במדיטק חולון ובסביבתו, יתקיימו בשלושת הימים הקרובים סדנאות, פאנלים, מופעים, תערוכות והרצאות על קו התפר שבין אמנות וטכנולוגיה, תחת הנושא – ״הבלתי נראה״. זה אומר מצד אחד התמקדות בזכות לאנונימיות בעידן שבו הכל מתועד, למשל בסדנה ללימוד התחמקות מתוכנות זיהוי פנים, או במפגש עם אמנית שאספה מסטיקים מהרחוב (איכס!) ומידלה משאריות הד.נ.א. שהיו על הממצאים את בעליהם (מגניב!). מהצד השני של המושג, הרבה דברים בלתי נראים שולטים בחיינו ומכתיבים אותם, החל מאלגוריתמים ברשת וכלה במושגים חדשים בכלכלה ובאקלים, אז יהיה אפשר ללמוד טוב יותר עליהם ואותם. כרגיל, אנחנו בסריטה קודם כל בעניין של הסרטים ותמיד בעד הפסטיבל המיוחד הזה. השנה נדמה לי שיש פחות קולנוע, אבל חלקו שווה הגעה לחולון, או קפיצה אגבית אם כבר הגעתם במיוחד לאחד מהאירועים היחודיים שאירגן צוות הפסטיבל, בהובלת ד"ר ליאור זלמנסון.

את התוכנית הקולנועית של פרינט סקרין 2019 אחלק לשלושה צמדים. ישנם שני אוספי וידאו ארט, אחד תמצאו תחת השם של פלטפורמת האוצרות Niio אשר ריכזה עבודות על פי נושא הפסטיבל, והשנייה היא ״מערכות עצבים״ של שרה זאקר, על הצד האיזוטרי של האינטרנט ובעזרת שימוש בגיפים. הצמד הבא הוא שני סרטים דוקומנטריים: ״מאה מיליון צפיות״ שערך את בכורתו בפסטיבל חיפה ובו הקולנוען והיוטיובר איתמר רוז יוצא לבדוק מה הופך סרטון רשת לוויראלי, ו״הומו ספיאנס״, מסע תיעודי בין מבנים נטושים מאת ניקולס גיירהלטר, עליו כתב עופר במסגרת פסטיבל דוקאביב 2016. לבסוף, הסיבה שהתכנסנו כאן מבחינתי – שתי קלאסיקות אייטיז שעליהן ארחיב מעט בפוסט זה. אחת תוקרן ברביעי בערב והשנייה בחמישי, ושתיהן יקחו אתכם ואתכן למסע – לאורך ההיסטוריה או אל תוך גוף האדם.

ההרפתקה הגדולה של ביל וטד
Bill & Ted's Excellent Adventure

שנת 2019 שייכת בין היתר לקיאנו ריבס, והתקופה בה אנחנו חיים עוד תיזכר בהיסטוריה האנושית בתור ה״קיאנו-סאנס״ (על משקל רנסאנס, לא אני המצאתי ואני לא באמת רציני, אולי קצת). החל מ״ג׳ון וויק 3״ שהתעלה על כל הציפיות בקופות, דרך הופעות אורח מרנינות ב״צעצוע של סיפור 4״ הפיקסארי ו״אם זו אהבה״ הנטפליקסי, ועד הטריילר לסרט הבא של בובספוג שצף השבוע ובו קיאנו מגלם שיח, בליהוק הכי מטא-קולנועי שאפשר לדמיין. פיסת החדשות היותר משמחת של השנה הבאה כוללת הודעה רשמית על סרט שלישי של ביל וטד, עם קיאנו ועם אלכס ווינטר אשר ישובו לתפקידים האיקוניים שלהם. אבל עוד לפני שנזכה לראות את ״Bill & Ted Face the Music״, מה יותר נכון מאשר לחגוג 30 שנה ליציאת הסרט שהתחיל את הכל.

ביל ס. פרסטון (ווינטר) וטד תיאודור לוגן (ריבס) הם שני תיכוניסטים מסן דימס, קליפורניה, שיש להם דברים אחרים בראש חוץ מלימודים. או יותר מדוייק, אין להם כלום בראש, אבל יש להם תשוקה לנגן בגיטרה. בלהקה בה רק שניהם חברים, ״Wyld Stallyns״, ולמרות שהם לא ממש יודעים לנגן וכנראה היו צריכים לצרף את אדי ואן היילן. הבעיות של העולם האמיתי נוקשות על גולגלתם כשהמורה שלהם להיסטוריה מאיים להכשילם, אלא אם יפציצו בענק בפרזנטציה המסכמת, מול כל התיכון. לעזרתם נחלץ רופוס (ג׳ורג׳ קרלין זצוק״ל), הנוסע בזמן 700 שנה מן העתיד כדי להבטיח שמקימי הציביליזציה החדשה לא ייכשלו. הוא נותן לטמבלולים מכונת זמן משלהם ושולח אותם לאסוף מידע מרחבי ההיסטוריה ממקור ראשון, אלא שגיבורינו יותר בעניין של לאסוף פריטים, למשל את נפוליאון או סוקרטס, ולהביאם במלוא הדרם לשיעור ההיסטוריה בהווה.

את התסריט כתבו כריס מת׳סון ואד סולומון, שמאז חתומים לא רק על ההמשכון ״מסע הכזבים של ביל וטד״ ועל הסרט השלישי והמתקרב, אלא גם על סדרה ששודרה בתחילת הניינטיז וכן על משחק מחשב ושאר נסיונות לסחוט את הלימון. אם כי סולומון גם כתב את ״גברים בשחור״, ״המלאכיות של צ׳ארלי״ גרסת 2000 וסרטי ״האשליה״. הבמאי הוא סטפן הרק, ש״ביל וטד״ הוא סרטו השני אחרי ״Critters״ (מעין חיקוי של ״גרמלינס״, שאזכיר כשנגיע לסרט הבא בפוסט). למרות שהרק עדיין פעיל גם היום, אין ספק ששנות ה-80 וה-90 האירו לו פנים יותר. בתקופה זו היה חתום בין היתר על ״סימפוניית החיים״, ״101 כלבים וגנבים״, ״שלושת המוסקטרים״ ו״סוף סוף השאירו אותנו לבד״. אבל השם הכי מעניין מאחורי הקלעים הוא דינו דה לורנטיס. כן, אותו אחד שהפיק לפליני את ״לה סטרדה״ ו״לילות כביריה״, לברגמן את ״ביצת הנחש״, ללינץ׳ את ״קטיפה כחולה״ ו״חולית״ והרשימה עוד ארוכה. הוא מימן את ״ביל וטד״ אך חברת ההפקות שלו פשטה את הרגל אחרי הצילומים, ולבסוף מכרה את הזכויות הלאה.

כך יצא שהסרט מצא לו מסך באותה שנה כמו ״בחזרה לעתיד 2״, שעל קודמו הוא חצי-לועג. ואגב, עבור מי שכמוני נולד קודם כל אל תוך ״עולמו של וויין״ בניינטיז, ביל וטד הם ה-dudes המקוריים שמנגנים על גיטרת אוויר ואומרים ״Excellent״ או ״Party On״ בכל כמה דקות. והסרט שלהם הרבה יותר קומי ופארודי ממה שנדמה, כולל כמה בדיחות או רגעים חכמים מכפי שזכרתי (ביניהן ההבנה ״מרקו פולו זה לא רק ספורט מים״, לגמרי נח בשבע שגיאות). אפשר גם להחמיא לבחירות לא מובנות מאליהן, כמו העובדה שכל תקופה או דמות היסטורית מדברת בשפה שלה, כך שלא נשמע חלילה את בטהובן או ג׳ינגס חאן מקשקשים באנגלית. אולם, הסרט לוקח חירות קומית עם הדמויות האלה ואחרות, מה שמוכיח כי התסריטאים יותר בעניין של דאחקות אינפנטיליות מאשר אינטלקטואליות. אם כי יש גם רגעים שבין לבין, כמו נאום של תיכוניסטית על מהפכה נגד העשירים בהשראת תקדים מארי אנטואנט.

מהצד הפחות נעים לצפייה, אפשר למנות את האפקטים שפותחים את הסרט וחוזרים במהלכו, שהתיישנו עד כדי כך שכיום הם כבר חלק מהפן הקומי. עם זאת, אפשר לסלוח לסרט, שכן לא חרט על דגלו את המקוריות כשבחר במכונת זמן שהיא תא טלפון (מעניין מאיפה הו שאב השראה). יש גם קצת מבוכה מול מה שהיה לגיטימי משום מה לפני 30 שנה, למשל לקרוא אחד לשני ״הומו!״ אחרי רגע ספונטני של הפגנת חיבה גברית. בנוסף, ביל וטד אולי מנסים לעבור את המבחן בהיסטוריה, אבל נכשלים חרוצות במבחן בכדל, עם אפס דמויות נשיות שיש להן גם שם וגם רצון שאינו קשור לתשוקות של הדמויות הגבריות. חוץ מז׳אן ד׳ארק, כמובן, תודה לאל על ז׳אן ד׳ארק. יש גם להניח שכל זאת ועוד יזכה לטיפול הוליוודי עכשווי ושטחי, בסרט השלישי והמתקרב. זאת משום שכבר נחשף שהוא יתמקד לא רק בגיבורים אלא גם בבנות שלהם, הקרויות בילי ותיאה (כן, הם קראו לבנות שלהם אחד על שם השני). רק תגידו איפה צריך לחתום כדי שהוא יסגור עניין בחן ותוך 90 דקות כמו הסרט הנוכחי. זה יהיה אקסלנט.

יום במלכודת
Innerspace

בניגוד ל״ביל וטד״ את הסרט הזה לא ראיתי קודם, על אף החיבה לבמאי שלו – ג׳ו דנטה. בשנת יציאת הסרט, 1987, הקולנוען האמריקאי כבר היה חתום בין היתר על ״גרמלינס״, ״פיראנה״, חלק מ״איזור הדמדומים״, וגם ״The Howling״. ידידו ושותפו סטיבן ספילברג, אחד ממפיקי הסרט הנ״ל, הביא אותו לפרויקט ודנטה מצידו הביא הרבה מן הכאוס ההומוריסטי המאפיין אותו. הוא דרש שינויים בתסריט, שלפני בואו של הבמאי היה יותר דומה לסרט ריגול, עליו חתומים צ׳יפ פרוסר וג׳פרי בואם (״נשק קטלני״, ״אינדיאנה ג׳ונס ומסע הצלב האחרון״). דנטה גם מילא את המסך בהרבה מהקבועים שלו בתפקידי משנה, בעוד לצד מרטין שורט בתפקיד מרכזי אפשר למצוא את דניס קוויד ומג ריאן. ניחשתם וניחשתן נכונה, זה אכן הסרט שהפגיש בין הכוכבים והוליד זוגיות שהחזיקה מעמד שנים ארוכות ואף הביאה לעולם את השחקן ג'ייק קווייד.

הסרט מתחיל עם טאק (קוויד), טייס שחצן שעושה מעצמו צחוק בסצנת הפתיחה בשל קנאתו בחבריו שנבחרו לטוס לחלל. לידיה (ריאן) הופכת באותו ערב, או בבוקר שאחריו, לאקסית שלו ומנסה להתמקד בקריירה העיתונאית שלה. בחלק אחר של סן פרנסיסקו, אנחנו מכירים את ג׳ק (שורט), קופאי חרדתי בסופרמרקט שהרופא ממליץ לו להפחית מתח ועומס בחייו. אלא שההיפך הגמור קורה כאשר ג׳ק מוצא עצמו בטעות כחלק מניסוי בו מעורב טאק – הטייס ממוזער לגודל מיקרוסקופי בתוך מעין חללית-צוללת, ואמור להיות מוזרק אל תוך שפן ניסוי. אלא שהאופרציה הופכת להיות ניסוי בבני אדם, וג׳ק מסתגל אט אט למצב החדש בו יש בתוכו טכנולוגיה חדשנית. הוא מבוקש בידי המדענים שהיו אחראים לתאונה, חבורת מדענים מתחרה שכאילו הגיעה מסרט אחר, ולידיה שחוקרת את המקרה. כל זאת בעודו מנסה לחיות בשלום עם הגבר הפצפון שבתוכו, המשתלט עליו מבפנים.

באמת שכיסיתי בקושי רבע מהעלילה רבת התהפוכות. זהו סרט שמעצב את הדמויות שלו כבר בסצנה בה אנו פוגשים אותן, ומצליח למזער (הייתי חייב) סיפור שהיה הופכת לטרילוגיה בימינו לכדי שעתיים קוהרנטיות לרוב. לא הגיוניות בשום צורה, אבל אחרי שמסתנכרנים ניתן לפחות לעקוב אחר המתרחש, ובכלל העיקר הכיף. בבסיסו זהו סרט על הפיכה מחנון חולני וחסר ביטחון לגיבור פעולה, המסתבך במשולש רומנטי קצת ביזארי עם סצנות רומנטיות בסגנון ״היא״, ועם אלמנטים מופרכים של מדע-בדיוני וקומדיה מטורפת. הסרט משליך בכל מיני שלבים מוקדמים כמאוחרים עוד ועוד דמויות אל הקלחת, אחת מהן היא פארודיה על הטרנמינייטור של שוורצנגר משום מה, כי רפרנסים ממש לא חסרים כאן. בעיקר לסרטי גיבורים מתכווצים ובמיוחד ״Fantastic Voyage״. מן העבר השני, אפשר גם לומר שהסרט הניח את היסודות לקומדיות נוסח ״מותק כיווצתי את הילדים״ שיגיע שנתיים אחר-כך. אותו תת-ז׳אנר שאלכסנדר פיין ניסה לשוב אליו ללא הצלחה ב״לחיות בקטן״ לפני כמה שנים.

ההישגים של הסרט רבים ומשונים, בין אם בסצנה מרשימה הכוללת שימוש בטייק ארוך בזמן מטמורפוזה של אחת הדמויות, או שילוב של בדיחת סקס בין אדם למכונה שיכולה לקבל הרצאה משלה בפסטיבל פרינט סקרין. העיצוב האמנותי של וויליאם מתיוז (״קראטה קיד״) לא חדל להפתיע ולהתפתח יחד עם העלילה, והאפקטים המיוחדים הם בדיוק ההיפך ממה שכתבתי על ״ביל וטד״ – לא רק שהם הזדקנו נפלא, אין לי מושג איך עשו אפילו חצי מזה (וניסיתי לקרוא, זה עדיין נס אחרי נס). שלא במפתיע, הם זיכו את דניס מורן באוסקר, עניין שבשגרה עבור האיש והאגדה – יש לו שישה פסלונים בבית, ועוד פרסים מיוחדים ואותות לרוב. בין הסרטים שתרם להם מכשרונו אפשר למנות שני סרטי ״מלחמת הכוכבים״, ״אי.טי.״, ״אינדיאנה ג׳ונס והמקדש הארור״, ״שליחות קטלנית 2״, ״פארק היורה״ וגם ״A.I.״ ו״מלחמת העולמות״ מהעת היותר-אחרונה. כל מה שקשור באפקטים בסרט זה, החל מהמסע הפנים-גופי של הרכב המיניאטורי, המשך בעיוותי גוף משונים המתרחשים אצל שורט וכלה בהפתעות קטנות שלא אסגיר – הכל מרשים עד מרעיש, יחסית לתקופה או בכלל.

״יום במלכודת״, סרט עם שם עברי נוראי למקרה ששכחתי להתלונן על כך, נהנה גם מעבודת הצילום הדינמית של אנדרו לזלו (״רמבו״) ומוזיקה של ג׳רי גולדסמית׳ הגדול (״כוכב הקופים״, ״הנוסע השמיני״). שניהם מסייעים רבות לרכבת הז׳אנרים המתחלפים להמשיך לדהור למרות שמזמן ירדה מהפסים. למי שיבואו בשביל השחקנים, אפשר לגלות ששורט מתחרפן כהרגלו, קוויד עושה פה חיקוי של הריסון פורד, וכישוריה של ריאן ממש לא מנוצלים כאן כראוי. זה כאילו שהיא לוהקה לתפקיד החתיכה אבל הביאה קצת יותר מדי אופי לתפקיד. כאמור, לא תמיד נעים לצפות בסרטים מתקופות אחרות ולבחון את הדמויות הנשיות ואת היחס אליהן, גם אם במקרה זה לא נחצים גבולות. מצד אחר, מי בא לסרט של ג׳ו דנטה בשביל המשחק או העידון? ברמת הבידור והשגעת, הוא מספק בהחלט ומי שהתאכזבו מן העבודות האחרונות שלו אולי יגלו אותו כאן מחדש, כפי שקרה לי.