״חיים שלי״, סקירה

מאחורי הכותרת העברית המאוד הגנרית "חיים שלי", שאני מניח קצת קשורה לסרט, מסתתרת הכותרת המקורית "Last Christmas". עכשיו, להתלונן על השם העברי מרגיש לי די מיותר, בעיקר מפני שהמחשבה הספק-מבוססת של המפיצים לפיה קהל ישראלי לא יילך לשום סרט עם שם של חג נוצרי בכותרת היא בעצם די מבוססת. אלא שהשם המקורי הוא גם סוג של נקודת המוצא של יצירת הסרט וגם החטא הגדול שלו: רעיון שנראה מקורי במבט ראשון אבל כמעט לא ניתן לעשות עמו משהו.

הסרט קרוי בעקבות שיר של ג'ורג' מייקל (בתקופה בה היה חבר בצמד "וואם!") שמזוהה כשיר חג מולד, אף על פי שהוא לא עוסק בהולדת ישו או במנהגי החג, אלא בלב שבור. הסרט מנסה להפגיש בין שני החלקים של השיר: להיות סרט חג מולד וגם להיות קומדיה רומנטית על בסיס השיר, כולל קרדיט לכך כי הסרט אכן מבוסס עליו. למי שלא מכיר, לא מדובר בשיר יותר מדי התרחשויות, לכן הסרט רוכב גם על הגל הנוכחי של סרטים המכילים פסקול המורכב משירים של אמן אחד, כשיוצרי הסרט משתמשים לכל אורכו בשירים של ג'ורג' מייקל כמו גם באזכורים לחג המולד. אבל העלילה מתרחשת על פי פרק זמן ארוך יותר מהשבועות המובילים לחג. הסרט מנסה למצוא פתרונות לכל אלו והתוצאה מזכירה תאונת שרשרת. זה לא סרט בו שום דבר לא עובד, אבל הדברים שלא עובדים עושים זאת בצורה כל כך קיצונית ומעוררת גיחוך, עד שכמעט לא ניתן להתייחס ברצינות גם לחלקים הטובים.

יוצרי הסרט אינם נטולי כישרון. מי שפיתחה אותו במשך שנים היא השחקנית אמה תומפסון, שהיא גם תסריטאית זוכת אוסקר (״על תבונה ורגישות״). היא חתומה על התסריט הסופי ביחד עם בריוני קימינגס, שהיא אומנם נטולת קרדיטים בקולנוע אבל זוכה להערכה גדולה מאוד בבריטניה כאמנית מיצג וכמחזאית. מאוחרי המצלמה ניצב במאי הקומדיות האמריקאי פול פיג (״מסיבת רווקות״, ״עצבניות אש״) שככל הנראה שב מן הצד האפל שהציג בסרטו הקודם "בקשה מסתורית" דרך הסרט הבריטי שלו.

העלילה עוקבת אחר קייט (אמיליה קלארק) צעירה השואפת להיות שחקנית/זמרת. אך בין אודישנים כושלים, החיים שלה די הרוסים והיא גם מצליחה לשבור (מילולית) או להרוס כל דבר בו היא נוגעת, כולל דירות חברים בהם היא מבקשת לישון לילה או יותר או גברים עמם היא שוכבת ולא ממש מתכננת להיכנס עימם למערכת יחסים. חג המולד נוכח בסרט דרך העבודה שלה, זבנית בחנות המוכרת מזכרת לחג המולד – לאורך כל השנה. זה כנראה עדיף על חג לדברי האלווין שפתוחה בפברואר, כי לפחות תמיד יש אור, אופטימיות ופסלים ביזארים של התינוק ישו. יש גם את סנטה, כלומר בעלת החנות המגולמת בידי מישל יאו.

קייט בורחת מכל מערכת יחסים ובעיקר מן המשפחה שלה, אבל הנסיבות מאלצות אותה לשוב לבית הוריה. רוב הזמן נוכחת בו רק אמה, פטרה, תפקיד שאמה תומפסון כתבה עבור עצמה, לכאורה בלי לדעת את האיות של שמה בעברית. האופציה הרומנטית האמיתית בסרט מגיעה מצידו של בחור חולמני מן החלומות בגילומו של הנרי גולדינג. מן ההתחלה הוא רוצה בחברתה של קייט אבל כשהיא רוצה להשיג אותו, המלאכה מתגלה כקשה יותר. שלא לדבר על כך שיחסית למחזר רומנטי, הוא לוקח את העיניים לאט בכל הקשור למגע פיזי.

כאמור, יש שירים של ג'ורג' מייקל ברקע, גם מעבר לשיר הנושא. בדקות הראשונות התסריט מתייחס לכך, שכן קייט מעריצה את מייקל ובוחרת להשמיע שיר שלו שוב ושוב בבאר. מאוחר יותר היא מתעוררת על ידי הלהיט הגדול של וואם! המבקש מבחורה להתעורר. שיר הנושא של הסרט מנוגן בחנות חג המולד וגם חוזר לקראת סוף הסרט בנסיבות אחרות ו…אחרי 10 דקות, לתסריטאיות נמאס לחשוב על הצדקה. השם של מייקל לא מוזכר בזמן שעוד ועוד שירים שלו פשוט מלווים את הסרט ברקע, בלי הסבר או קשר כלשהו לנראה על המסך. הדבר הכי טוב בשימוש במוזיקה בסרט היא סימון וי של עולם הקולנוע על האמן הזה. מה שאומר כנראה שלא נראה בקרוב עוד סרט ביוגרפי על אמן שגדל בבריטניה, הפך לאליל פופ עם שם בדוי תוך שהוא מסתיר את הזהות המינית שלו וצדדים אחרים באישיות ונאבק בהתמכרות לסמים. כלומר, זה לא ממש סרט על ג'ורג' מייקל, אבל נראה שזה תופס כסרט עם המוזיקה שלו ולא צריך עוד אחד.

החלקים האחרים בסרט תמוהים יותר. ״חיים שלי״ שואף להיות סרט על קבלה של בני לאומים שונים, גם על רקע הברקזיט המוזכר בעלילה. פרט להורים של קייט, דומני כי אין בסרט זוג שאינו מעורב מבחינת הגזע. אולם, המשפחה של קייט מגיעה מיוגוסלביה לשעבר ומציגה את עצמה כמי שמגיעה מארץ זו. זה דבר שאנשים שמגיעים מיוגוסלביה לשעבר לא עושים, שכן יש להם סיבות להגדיר את הלאום שלהם טוב מאוד – בכל זאת, בשנות התשעים התרחשה שמה מלחמה סבוכה ואכזרית אפילו ביחס לסדרה אשר פרסמה את אמיליה קלארק. למעשה, רק בסצנה האחרונה נאמר כי המקום הספציפי ממנו באה המשפחה הוא קרואטיה. אבל הסצנה הראשונה בסרט מציגה את ילדותה של קייט בכיתוב "יוגוסלביה 1999", שנה בה המלחמה כבר תמה ויוגוסלביה הייתה למעשה סרביה של היום (וגם מונטנגרו וקוסובו. לגבי קוסובו המצב יותר מורכב… עזבו). בנוסף, נאמר כי המשפחה נאלצה לעזוב בגלל המלחמה, משמע הם היו פליטים, מה שהופך את הנוכחת שלהם בחג המולד במקום בשנת 1999 לדי מוזרה.

בגלל הברקזיט, הדמות של תומפסון חוששת מגירוש. אבל אני לא רואה איך זה יכול להיות קשור, מכיוון שאין ספק כי קייט התבגרה בעיקר בבריטניה. קרואטיה התקבלה לאיחוד האירופאי רק בשנת 2013, שאר מדינות יוגוסלביה לשעבר אינן חברות באיחוד, כך שהיו הנסיבות שאיפשרו הגירה אשר היו, הברקזיט לא יכול להשפיע עליהן. הדבר הכי קרוב להסבר ביוגרפי שמצאתי הוא שמדובר למעשה במשפחה מעורבת, סרבו-קרואטית, שעזבה בגלל לחץ חברתי אחרי המלחמה. אבל בסרט בו ההורים מצויים בסוג של נתק במשך חלק מן העלילה, ניתן היה לצפות שיהיה לכך אזכור כלשהו או לפחות דיון מעבר לסבך שרק מדגים חוסר בקיאות פוליטית של היוצרים. אולם, כמה שתומפסון אולי פוגעת בקרואטים/סרבים/בני שאר הארצות בתסריט, זה לא גרוע כמו המבטא המזרח האירופאי המגוחך בו היא מדברת, או העיצוב של הדמות שלה. היא נראית כמו פארודיה על העמים הבלקנים בתוכנית מערכונים, לא כמו סרט השואף לסוג של אמינות וחיבור רגשי.

עלילת המשנה של הסרט כוללת סוג של פרודיה, בכוונה הפעם, על סרטים רומנטיים. זה קורה דרך דמותה של סנטה, אשר מתחילה לצאת עם בחור סקנדינבי הססן. רגע הפגישה שלהם נראה כמו הקצנה על רגעי התאהבות ממבט ראשון בקומדיה רומנטית. הרגע הזה הוא עוד סביר, אבל המשך קו העלילה הזה כולל בעיקר אזכורים לכרוב כבוש ושום דבר מעניין. בשאר לעלילה הרומנטית הראשית, אף כי גולדינג נראה כגבר סוחף ומבדר, כימיה של ממש אין שם וחלק מן הסרט בנוי על כך כי לא ידוע הרבה על דמותו. זה קורה בין היתר משום שהסרט בנוי על טוויסט מסוים שאני לא הולך לחשוף, רק לציין כי עצם הידיעה שיש טוויסט בסרט איננה לחשוף יותר מדי. כל דרך ההצגה של הגבר בנויה על כך שיש מספר דברים שהוא לא מספר וברור כי יתגלו בהמשך. האם זה הופך את דרך בניית הטוויסט וחשיפתו למוצלחת? לא.

בבסיסו, לא מדובר בכלל בקומדיה רומנטית אלא בסרט הגשמה עצמית. קייט מצויה בתחתית של חייה בעיקר מבחינת האמונה בעצמה והסרט עוקב אחר הדרך בה היא לומדת לא לפשל, לאהוב את עצמה בלי קשר למי שאוהב אותה, להשלים עם האנשים עמם היא מסוכסכת ולעזור לאחרים. חלק זה של הסרט לא מבריק ונראה כי הוא חסר מגע של עשייה מקורית, אבל מאפשר ביטוי לדבר הכי טוב בסרט – אמיליה קלארק. דומה כי היא טבעית בסרט הזה יותר מאשר בתפקיד המפורסם שלה. יותר אישה ששוכחת כוס קפה על סט צילומים, פחות מגדלת דרקונים. יש חן בבלבול שלה ואפילו ברחמים העצמיים, וזה גם לא אומר שהדמות שלה לא עומדת על שלה ומתגלה כאישה חזקה בדרכה.

האם זה מספיק על מנת להציל את הסרט? ממש לא. אלא אם כן אתם ממש אוהבים את חג מולד, המוצרים הנלווים לו וגם את השירים הנלווים לו, שבשלב מסוים מתחילים לתת פייט לג'ורג' מייקל. אבל אם אתם דוברי עברית ההנחה היא שהחג לא מעניין אתכם ולכן השיווק של הסרט בארץ מסתיר את הדבר היחיד שיכול באמת להצדיק צפייה בו, לפחות עבור חלק מן הקהל. עבור היתר, הנוכחות של הסרט הזה בקולנוע מוכיחה כי למרות ההספדים על ז'אנר, קומדיה רומנטית היא עדיין משהו שיש קהל אשר צמא לו. חבל שהסרט רק מתחפש לסרט רומנטי, כפי שהוא לא ממש מצחיק או באמת עוסק בהערצה לג'ורג' מייקל.