״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה

לילדי שנות ה-90 בישראל היו את ספרי ״צמרמורת״, המיועדים למי שהתעניינו בסיפורי אימה בגיל שהיה מבוגר מדי בשביל אגדות אפלות אבל מוקדם מדי לזוועות אמת. לילדי שנות ה-80 באמריקה היו את שלושת ספרים של אלווין שוורץ, ״Scary Stories to Tell in the Dark״, טרילוגיית קבצי מעשיות אימה קצרות מסוג צ׳יזבט. כתביו של שוורץ כבר עובדו בעבר למסך, בין אם כסרטים קצרים או כפרקים בסדרת טלוויזיה עלומה, אבל כעת זוכים לסרט קולנוע באורך מלא ששמו בישראל ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״. הסרט מאגד כמה מן מסיפורי שוורץ וכורך סביבם עלילה על קבוצת נערים ונערה שמוצאים ספר סיפורים קצרים מבעית הכותב את עצמו בהתאם לפחדים הכמוסים שלהם.

כולם כבר מכירים ומכירות את הפזמון: עיירה אמריקאית קטנה, ילדים על אופניים, אגדה על בית רדוף וקללה עתיקה שפורצת ומאיים על השלווה באיזור. הטריילר של ״זה 2״ שהוקרן לפני הסרט ממש לא עזר לתחושת המיצוי שהגיעה כבר בשלב הפתיחה, כמו גם הבחירה להתחיל בליל כל הקדושים שתידלק כל-כך הרבה אימה קולנועית. אבל משהו בהצבת העלילה ב-1968 יחד עם ההיכרות הראשונית עם הדמויות משך את תשומת הלב, כשמועדון הלוזרים של הסרט מבקש לנצל את חגיגות האלווין כדי לנקום במנהיג חבורת האתלטים. השלושה הם נערה חיוורת וממושקפת בשם סטלה (זואי מרגרט קולטי), שפשוט מעריצה כל מה שקשור לאימה בכל מדיום, צ׳אק הקונדסון (אוסטין זאג'ור) ואוגי החנון (גבריאל ראש). דרכיהם מצטלבות בזו של נער בודד בשם ראמון (מייקל גארסה) והרביעייה מחליטה לבקר את בית משפחת בלואז הנטוש והמפחיד. כאמור, שם הם מוצאים קובץ סיפורים מפחידים שנכתב בידי בת המשפחה שלכאורה רודפת את המקום מזה עשורים, אבל כתביה מכוונים ספציפית אל גיבורינו.

את הסרט ביים אנדרה אוברדל (״צייד הטרולים״, ״The Autopsy of Jane Doe״) , שלחלוטין נטמע במכונה ההוליוודית אחרי התחלה מעניינת יותר בקולנוע הסקנדינבי. השם היותר גדול הקשור לפרוייקט הוא גיירמו דל טורו. מאסטר האימה המקסיקני חתום כמפיק וכאחד התסריטאים, ובמסע הפרסום של הסרט לא רק מדגישים את מעורבתו של דל טורו בסרט אלא גם דואגים להתמקד בו באירועים וכדומה, די בחוכמה. ארבעה תסריטאים נוספים חתומים יחד עימו על העיבוד – דן וקווין האגמן (״מלון טרנסילבניה״, ״סרט לגו״) ופטריק מלטון ומרקוס דאנסטן (״Feast״, כל מיני המשכוני ״המסור״). שני צמדי הכותבים הנוספים מגדיר את הטון של הסרט טוב מן השמות הבכירים – משהו שבין סרט ילדים מפחיד למותחן אימה של ממש.

יותר בפירוט, הייתי אומר ש״סיפורים מפחידים״ לא באמת מפחיד כפי שהוא מבטיח, אלא מנסה בעיקר להקפיץ ולהבהיל. גם הסיקוונסים שבנויים היטב בעריכה ליצירת מתח מתוך ידיעה שמשהו או מישהו תיכף יקפצו עלינו, מסתיימים בהבהלה עצלה המסתמכת על הקפצת הווליום. לתשומת לב מי שרגישים או רגישות לנושא, או לסיפורי רוחות ומפלצות, שאני באופן אישי חסין להם משום מה. אולי הדבר הכי מפחיד בסרט הוא מה נהיה מן הדירוג PG-13 שבעצם מאפשר לילדים בגיל 14 ומעלה לצפות בסרט עם חברים במקום עם ההורים. למרות שיש כאן רק טיפת דם אחת בדיוק, יש מספיק זוועות בשביל להזדקף לגבי מה מותר ואסור להראות בסרטים לנוער. או לתהות האם זה שהרף כל הזמן מוגבה לא באמת משנה בעולם בו התכנים ברשת מבעיתים ואלימים יותר ללא שום סינון.

הקונספט נשמע מגניב על פניו, משתי סיבות. ראשית משום שהוא מאפשר לסרט לאגד בצורה מעוגנת תסריטאית כל מיני סגנונות של מפלצות או סיפורי רוחות בסרט קוהרנטי אחד, ושנית בשל ההבטחה שהספר ממנו בוקעים הסיפורים המתגשמים לומד להכיר את הילדים וללחוץ להם על נקודה רגישה. החלק השני לא לגמרי עובד בעיניי, בעיקר כי אנחנו לא לומדים להכיר מספיק את רוב הדמויות, אבל בחלק מן המקרים לא ממש הבנתי את מהות המפלצת הפרטית שכל נער קיבל. התירוץ שנאמר בדיאלוג לפיו ״אוי לא זה סיפור שהפחיד אותי בילדות!״ הוא קלוש במקרה הטוב, ואם הצ׳יזבטים הם אלה שאמורים לאפיין את הדמויות ולא להיפך, זה מסתנכרן רק במקרה של הדמות של סטלה. מצד אחר, העובדה שסטלה חובבת אימה ובקיאה בסיפורת לא ממש עוזרת לה להיחלץ ממצבים או לחשוב קדימה, המכתיב הבלעדי של התקדמות העלילה הוא הספר הרדוף. נותרנו עם סרט שבעיקר גורם לגיבוריו לצעוק ״סטלה!״ כאילו אנחנו ברימייק של ״חשמלית ושמה תשוקה״.

עיצוב המפלצות הוא נושא בפני עצמו, בטח בסרט שמעורב בו דל טורו. מהצד המפרגן, שמחתי לראות שלפחות חלק מהיצורים שפוקדים את הסרט לא הסתמכו על אפקטים ממוחשבים בלבד, אלא שילבו גם אפקטים אורגניים בטעם של פעם (ושל לטקס). הוסיפו לכך את העובדה שהמפלצות מבוססות על האיורים המקריפים בשחור ולבן מהספרים המקוריים, מסימני ההיכר של המותג שעליהם חתום סטיבן גאמל, אבל עברו טרנספורמציה הכרחית בדרך למסך הקולנוע. זו כנראה שוב בעיה אישית שלי, אבל חלק מהתפלצים היו ממש חמודים למראה בעיניי, במיוחד זאת עם החיוך הענקי והנמס (תמונה בהמשך), או הדחליל הנפול שכה מתבקש שיתעורר לחיים (תמונה בראש הפוסט). מהאגף האשכרה-מפחיד אפשר למנות את הגופה שמחפשת את הבוהן שלה, ובגזרת ״יותר מדי אפקטים״ אציין את מי שפמפמו בתור אטרקציה, אותו אכנה מר גמיש. המפחדים מעכבישים יאלצו לעצום עיניים בסצנה אחת, בעוד הפחד האותנטי היחיד שהוא גם אוניברסלי מספיק עבור בני ובנות נוער, הוא חצ׳קון-על שיוצא משליטה.

מבחינת רבדים נוספים, אור לימד אותי שסרטי אימה הם תמיד שיקוף עמוק יותר של אישיו חברתי, אפילו כאלה שלא מודעים או מנסים. בסרט הזה די ברור שיש רצון להקביל בין אלמנטים מסויימים של אימה לאירועים אמיתיים שהתרחשו בארה״ב באותה תקופה. אז הנערים הנעדרים הם המקבילה למיטב הנוער שנשלח למלחמת וייטנאם ולא חזר, לצד התחושה מבשרת הרעות בקמפיין הבחירות של ריצ׳רד ניקסון. זו לא ממש קריאה או פרשנות שלי, שכן הסרט רומז על הדברים האלה בהתלהבות של צוות קרקע המנחית מטוס – הנערים אכן מתמודדים ובקול רם עם הפחד מן הגיוס, ואם ניקסון מופיע בטלוויזיה אז לאחת הדמויות יש מה להגיד על זה, או שהמוזיקה מתגברת כאילו המפלצת מגיעה. כמובן שגם המטענים הרגשיים של הגיבורה מהדהדים את סיפור האימה, הופכים את הסרט למשל על אשמה וחיפוש אחר נפש שתכול להבין ולהכיל. לעומת זאת, השיבוץ של דמות אחת ויחידה ממוצא לטיני שזוכה להערות גזעניות רק כדי שהנושא יעלה, היה כבר מסומן ושטחי מדי עבורי.

כל האמור לעיל ודאי יקסום לקהל צעיר, בדגש על בני ובנות עשרה, שאולי ימצאו בסרט יותר עניין או ייחוד ממה שאני הצלחתי. קשה לי לציין אלמנט בודד לטובה שכן הכל די קונבנציונלי בעשייה שלו. הבית הרדוף אפקטיבי, יתר השחזור התקופתי פונקציונלי, וההופעות של הקאסט הצעיר נעות בין הסביר למספק. מבין כולם, הייתי שמח לראות מה ייצא מקולטי, שכבר הספיקה להפציע ב״תמונה משפחתית״ וב״סקין״ הארוך. גם לשאר השחקנים הצעירים כבר יש קריירות, אבל חברתם המנומשת מוכיחה כשרון גם בסרט זה. מה שלא לגמרי הבנתי זה מה היה דחוף הפרויקט הזה לגיירמו דל טורו, אולי מלבד העובדה המפלצות מנסות להיות ייחודיות יחסית. כנראה שהוא מעריץ מספיק את הספרים אבל גם ידע מדוע ויתר על כס הבימוי, שכן אין פה חומרים מהם עשויה קלאסיקה. מצד אחר, יש עוד מספיק סיפורים מפחידים לעבד בחשיכה מספריו האחרים של שוורץ, אז אולי מדובר בתחילתו של מותג קולנועי. רק הזמן והביצועים בקופות הכרטיסים יגידו, אני בכל מקרה אסתפק בהיכרות הזו בלבד.