פסטיבל ירושלים 2019: "ככה את אוהבת", "פישטייל", "דיוקן של נערה עולה באש", "משפחת חצות"

עם הכניסה לסוף השבוע, פסטיבל ירושלים מעלה הילוך וכמעט כל משבצת הקרנה גוררת ויתור על סרט מצופה. אחרי הדיווח הראשון, היום השני לפסטיבל היה גם היום הראשון לתחרות הישראלית, הן לסרטי העלילה והן לסרטים התיעודיים. בימים הקרובים תכלו לקרוא כאן דיווחים שלי או של אור על רבים מן הסרטים הללו, כאשר הפעם אתחיל עם צמד סרטים מקומיים שבוימו בידי במאיות שהן גם מלהקות. לאחר מכן, על סרטים בינלאומיים, אחד מהם תיעודי מוערך ואחד מהם אחד מן הסרטים המדוברים של השנה.

ככה את אוהבת

סרטה של לימור שמילה ("מונטנה" כבמאית, הרבה סרטים כמלהקת) על פי תסריט של שרון אייל-אזולאי (שותפה לתסריט ב"אישה עובדת") נפתח בסצנה בה תמרה יולדת את בתה הבכורה, אך היא מבקשת מבעלה לצאת מחדר הלידה על מנת שלא יראה אותה ברגע זה. פתיחה זו מבשרת על אחד מן הנושאים של הסרט – המעבר להורות משנה את הדינמיקה בזוגיות, גם ביחס להגדרה המסורתית או החדשה של הנשיות והגבריות בישראל העכשווית. הגבר הוא טייס גיבור ונערץ, אבל תמרה היא לא אישה אשר תסתפק בתפקיד המסורתי של הרעיה התומכת או האם. חודש אחרי הלידה, היא כבר שבה לעבדותה בחברת היי-טק שדומני כי מהות המוצר שהיא מפתחת נחשפת רק בשלב מתקדם מאוד של הסרט.

לצד החזרה לשגרת עבודה, בעלה מצפה לחזור לחיי מין פעילים אחרי הימנעות לתקופת ההיריון. לתמרה תחילה אין חשק, עד שבסצנה אמינה בדיון שלו בפער ברצון המיני בתוך זוגיות היא מוצאת מחדש את התשוקה שלה דרך מין עם אלמנטים של סאדו-מאזו, כאשר היא השולטת. מנקודה זו, גם בעלה הופך לשותף נלהב למערך הכוחות החדש ודווקא הגבר האולטימטיבי מגלה את עצמו מחדש בסצנות בהן הוא המושפל והחלש מול אשתו, אשר מגבירה את השליטה שלה עם כל סצנת סקס.

העניין הוא, שבעוד תמרה לכאורה משגשגת הן כשולטת בחיי המין הפרועים והן בעבודה שלה, משהו מתנגש בין הזהויות והולך לה לאיבוד. הסרט מצד אחד מהלל את הנשיות החזקה ומציג דמות מרשימה הן ברצון שלה והן במורכבות, אבל גם מראה את התשוקה שעוד נותרה גם לנשיות מסורתית יותר, אפילו אם זו סותרת את המהלך של הדמות. גם עם סיום היצירה, שמגיע אחרי מספר תפניות, לא ברור באופן חד משמעי מהו האיזון הרצוי מבחינת הגיבורה והאם היא אכן השיגה אותו.

על מנת להתחבר לסרט הקהל נדרש לגלות הבנה להרבה סצנות סקס, לא מאוד חושפניות אך גם לא מאוד שגרתיות, וכן מאוד ספציפיות בשימוש באלימות ואביזרים במין. סצנות אלו יכולות לעורר מבוכה וכתוצאה מכך לאבד אמינות או לעורר גיחוך, אך אני לרוב הלכתי עימן כי הן לימדו אותי משהו על הדמויות. ככל שהסרט מתקדם, דומה כי המשחק הן עם זהות נשית והן עם זהות גברית ספציפית בישראל מודע לעצמו. לעומת הסצנות עם הבעל, חלקים אחרים בסרט עוברים פחות טוב בחצי הראשון של היצירה. הכוונה היא הן ליחסים עם המטפלת של התינוקת והן ליחסים עם הבוס חובב הכושר בעבודה, יחסים שמאיימים כל הזמן לחצות את הסף להטרדה או מגע לא הולם אך לא ברור (במתכוון), עד כמה הדבר אכן מתרחש ואצל מי אכן נמצא הכוח. יש לציין כי בחלק השני של היצירה חל שיפור בתחום זה.

אפילו יותר מאשר ב"מונטנה", ניכר כי הבמאית היא גם מלהקת ובסופו של דבר במקומות בהם הסרט מעט חורק, השחקנים מצילים את המצב. הילה וידור נהדרת כצפוי, בתפקיד שדומה כי שחקניות חולמת אליו, אך גם יקיר פורטל בתור הבעל ותום אבני בתור הבוס מפתיעים עם דמויות שהולכות למקום מעט מיוחד מן הצפוי. עוד נקודת חוזק של הסרט היא המוזיקה שכתב אשר גולדשמיט, שגם אם לפרקים הסרט עושה בה שימוש נרחב מדי, היא מספיק מגוונת על מנת לא להוליך את הקהל יותר מדי ובסופו של דבר להעשיר את החוויה. הדיון הנרחב במיניות לא שגרתית הופך את הסרט לכזה אשר מפצל קהל ולכן אני מעריך את התעוזה שלו, גם אם יש לי תחושה כי לא כל קווי העלילה הוסברו על תומם ויש חוסר מסיום בבניית הרקע של הדמויות והעולם.

הקרנה נוספת:
ראשון | 28.07.19 | 12:00 | יס פלאנט 2 (בנוכחות היוצרים)

פישטייל

אודות לתרגום לא מדויק לסרט של טים ברטון לפני כעשור וחצי, סרטה של עמנואל מאייר (העובדת גם כמלהקת וצלמת) נאלץ כנראה לזכות לשם עברי שהוא הלחם של מילים באנגלית. מעשה הדגים הזה הוא בעצם מעשה של מהגר עבודה לישראל בשם ג'וני, אשר מחליט לא להסתפק רק בשליחת כסף לגאנה מולדתו, אלא גם ללמוד מקצוע אשר דרכו יוכל להרוויח כסף. אביו היה דייג והוא מחליט ללמוד בישראל כיצד לגדל דגי בריכה בעזרת הטכנולוגיה ולהביא את הידע למולדת האפריקאית.

אך במקביל, אשתו תרז מפתחת רצונות משלה ובעיקר רתיעה מן השיבה הביתה, עקב הזיכרונות שלה מן העולם בו גדלה. על מנת להעניק לילדים שלה ושל ג'וני עתיד טוב יותר, היא סבורה כי יש לגדל אותם במערב מתוך תקווה שאולי יהפכו למערביים. בעוד ג'וני מנסה לתפוס נקבות דגים גדולות על מנת להזריק להן הורמונים, אשתו אולי משתחררת מן החכה שלו, או מן המחשבה כי הוא הסמכות היחידה.

מאייר עבדה על הסרט במשך זמן רב, במהלכו גם הסיפור השתנה. ניכר בסרט כי היא יצרה אינטימיות עם הגיבורים אשר גם פונים לפעמים אליה ישירות, אף כי שאלות מפיה כמעט ואינן נוכחות בסרט. דימוי של ירח לכוד בין חוטים פותח את הסרט וחוזר במהלכו, מזכיר שלמאייר יש גם חשיבה אסתטית של צלמת, אם כי הדבר לא ניכר לאורך כל היצירה. יצירות שהולכות בעקבות הסיפור למקומות מפתיעים בכמה יבשות לאורך לא מעט שנים, מטבען לא בדיוק שומרות על אחידות סגנונית.

הלב של הסרט הוא לא הצד האסתטי אלא הסיפור. לא מדובר בהכרח בסיפור קלסי של מהגר מאפריקה למערב או בסיפור על בני זוג עם רצונות מנוגדים – השילוב בין שני הסיפורים יחד עם כבוד הדדי וכבוד לזולת בקרב הגיבורים הופך את הסרט למשהו קצת שונה. ג'וני ותרז אינם משכילים אך הם חכמים מאוד, והסרט הולך עמם דרך נתיב הבריחה היחיד דרכו הסיפור שלהם יכול לצאת. אפשר אולי להמשיל אותם לדגים אשר הצליחו לצאת מתוך בריכה בה יוצאי אפריקה חיים בגלות ובראו לעצמם סוג אשר של המשך דרך. גם אם הוא רחוק מלהיות שווה ערך למערב וגם עם הוא כורח בהחלטות קשות בוויתורים על חלומות ודברים אחרים.

הקרנות נוספות:
שני | 29.07.19 | 20:30 | JFF און דה גו – מרכז העיר
ראשון | 04.08.19 | 21:00 | סינמטק 3

משפחת חצות
Midnight Family

בימינו נהיה נדיר להיות נוכחים בפסטיבל קולנוע מבלי שיוצג בו סרט תיעודי המראה עד כמה קשה ואבסורדי המצב במקסיקו. סרטו של לוק לורנטזן לא מתרחש באזורים הנידחים יותר במדינה, אלא בכרך הגדול מקסיקו-סיטי. בעיר שמספר תושבייה גדול ממספר תושבי מדינת ישראל, יש רפואה ציבורית מצומצמת במספר דרכים, כולל מספר האמבולנוסים. לכן, רוב הזמן הפינוי של הפצועים הוא בעזרת אמבולנס פרטי, כמו זה שמפעילה משפחת אוצ׳ונה, אמבולנס שפועל באופן חצי חוקי ומתופעל בעיקר בידי אב המשפחה ונער בן 17 שמתפקד כנהג/פרמדיק. הבמאי הציב מספר מצלמות באמבולנס עצמו בנוסף לצילומי חוץ שצילם בעצמו.

תחילה דומה כי עיקר המתח בסרט יהיה תיעוד מהלך ההצלה ופינוי הפצועים. קטעים אלו אכן מייצרים דרמה אפקטיבית שמדהימה בקירבה לאירועים הסוערים (ומעלה בעיה אתית של צילום פצועים קשה שלא יכלו לתת אישור), אך במהלך הסרט לומדים להבין כי הדרמה הגדולה כאן היא המירוץ הקפיטליסטי בגרסת קיצון שדומה לסיוט. זהו מירוץ מול אמבולנס אחר על מנת להגיע ראשון לפצוע, פינוי לבתי חולים פרטיים על מנת לקבל מהם יותר כסף, שוחד הכרחי לשוטרים כדי שיעבירו מידע על תאונות. כל אלו מעשים מעוררי רתיעה אבל אנו חוזים בהם מבעד לעיניים של משפחה אשר מתקשה ולשרוד ומצבה הכלכלי אף מתדרדר במהלך הסרט.

הבמאי מאזן את התחושה המעיקה בעזרת סצנות בהן המשפחה מתגלה גם כתומכת, או רגעים בהם הנער שהופך לגיבור היצירה מדבר בטלפון עם חברתו על התחושות הקשות שהוא חווה עקב המפגש התמידי עם טראומה ומוות. אלמנט זה הופך את הסרט התיעודי לסוג של סרט התבגרות אותנטי ולא רק לחשיפה ספק נצלנית של זוועות במדינה ענייה.

הקרנות נוספות:
שני | 29.07.19 | 21:30 | יס פלאנט 2
שבת | 03.08.19 | 14:00 | סינמטק 3

דיוקן של נערה עולה באש
Portrait of a Lady on Fire

כמה שהסרט הזה נראה יפהפה.

סלין סיאמה, במאית ותסריטאית צרפתייה רגישה, שאחראית לסרטי התבגרות כגון "טומבוי" ו"חבורת נערות", יצרה הפעם סרט על ציור במאה ה-18 ויצירת אמנות בכלל. בעזרת הצלמת קלייר מאתון היא בראה סרט שהקלישאה תהיה לומר שהוא יפה כמו ציור מן התקופה, אך האמת היא שמה שהסרט מייצר במראה שלו מורכב יותר – הוא מצליח להדגים מתי ציור (וצילום קולנועי) הופך מדבר שלוכד את המציאות לדבר שמבצע את המלאכה הזו אבל גם מרומם את המציאות לדרגה נשגבת יותר. משהו שלא ניתן להגדיר, כמו מוזיקה או התאהבות.

וזה גם סרט על התאהבות ראשונה ומשיכה חד מינית בתקופה בה גם אם הדבר עלה על הדעת, הוא לא היה מקובל חברתית. לכן זהו סרט על רומן משמעותי שזמנו קצוב מראש. גם בלי העניין המיני, זהו סרט על חברות וזהות נשית בתקופה בה גברים ניהלו את העולם ותקרת הזכוכית הייתה נמוכה במיוחד. איש לא דיבר על פמיניזם, אך הנשים בסרט לא רק כואבות את הגורל שהוכתב להן, הן גם עוסקת בדרכים למרוד במוסכמות בסתר, לזכור ולנצור את הגורל אותו לא יכלו לבחור, ולמצוא בכל זאת מימוש עצמי. הסרט מבצע את כל זה כאשר הוא שומר על רמה אחידה של יופי חזותי ומדי פעם מתפרץ לסיקוונסים מרהיבים במיוחד. אם בסרטה הקודם, ״חבורת נערות״, יצרה סיאמה סיקוונס שביטא את רוח התקופה עם ריקוד של נערות לצלילי שיר פופ מודרני, בסרט זה היא מתעלה על עצמה עם שירה וריקוד שדומה כי לקוחים ממסורת ישנה אף יותר מן התקופה שבה מתרחשת העלילה.

אחרי המילים הנלהבות הללו, הגיע הזמן ההסתייגויות. יש לציין את הבעיות של הסרט נובעות גם מכך שסיאמה מראה בו שהיא מן היוצרות הבולטות של הקולנוע כיום. בסרטיה הקודמים התסריט היה נקודת החוזק העיקרית ואילו כאן, בגלל הסמליות של העיסוק במהות האמנות ודמות האמן, יש כמה דיאלוגים בהם הטקסט הופך למסבירני ופשטני מדי, כמעט מנוגד לאלגנטיות של רוב סרטיה הקודמים. חלק מן המוטיבים החוזרים בסרט הם בו בזמן מתבקשים ונדושים, למשל השימוש במוטיב חוזר של סיפור אורפאוס ואורידיקה, שמשולב אמונם בכמה סצנות יפיפיות אך גם מרגיש ברגעים אחרים פשטני ובנאלי.

דבר נוסף שעלול להרתיע חלק מן הקהל הוא הקצב האיטי של הסרט. אומנם יש היגיון בכל שהדמויות יהססו לחשוף את הרגשות שלהן, אך זה שתהליך הבנייה של הסיפור לוקח זמן כה רב עלול לתסכל מעט חלק מן הקהל, גם אם אין ספק שזו מהלך מכוון. הסרט עוסק בציירת המגיעה לצייר את דיוקנה של צעירה המנסה שלא לחשוף את פניה על מנת שהדיוקן לא יושלם, והבמאית יוצרת היטב מתח רב עד לרגע בו יחשפו פני השחקנית המפורסמת המגלמת את אותה אישה צעירה.

השחקנית הזו היא אדל האנל, שפרצה כנערה בסרט הביכורים של סיאמה, ״חבצלות מים״. מאז היא מתגלה שוב ושוב כשחקנית מגוונות והסרט הזה מהווה את אחד משיאי הקריירה שלה, כולל קלוז-אפ ארוך ומרשים עליה ברגע מפתח. היא המצטיינת בקאסט של ארבע שחקניות שהן פחות או יותר הדמויות היחידות שמדברות הרבה בסרט, שהוא מצד אחד שחזור היסטורי, מוקפד ואקספרסיבי. אך לא פחות מכל זהו סרט קאמרי וצנוע הנשען על השחקניות שלו. מלבד האנל, זוהי גם נעמי מרלאן שנוכחת בכל סצנה בסרט המסופר דרך דמותה, ולריה גולינו הוותיקה, ולונה בג'ראמי שנדרשת בעיקר להגיב. לבסוף, הסיפור של הדמות שלה מתגלה כמכריע למהלך העלילתי של הסרט וכזר למהלך הרגשי. והסרט זה מרגש כמעט כמו שהוא יפהפה.

כמה שהסרט הזה נראה יפהפה.