"לייט נייט", סקירה

יש משהו מהנה ואפילו בעל ערך בידורי, אם יורשה לי, בביקורת שלילית על סרט – כשהיא מוצדקת ומנומקת. לפעמים לא נותר אלא להתפלש בכל מה שלא צלח כדי לפצות על הזמן האבוד. ויודעות ויודעים מה? לפעמים אפילו מתגבשת איזו תובנה מעניינת מתוך ניתוח של אלמנטים שאכזבו, או איזו תחושת שותפות מתוך ההסכמה, כי טרוניה משותפת יכולה להיות מאוד מנחמת. טווח ההתפרעות וההשתלחות גדול במיוחד כשמדובר בסרטים שמצופה מהם להיות כישלון קולוסיאלי מלכתחילה, או מסרטים שהציפיות מהן כל כך גבוהות – שהנפילה שלהם מפתיעה. 

במקרה של "לייט נייט" (Late Night), המצב הוא שיא התסכול של האמצע בין שני המצבים. אין כאן ציפיות ליצירת המופת הפמיניסטית החדשנית והבועטת של העשור או השנה, כי הנרטיב נשמע קצת גנרי: קת'רין, מגישת תכנית אירוח לילית ותיקה (אמה תומפסון), צריכה להבין שהזמנים השתנו ושגם התכנית שלה צריכה להשתנות, אם היא רוצה להישאר במשחק. את השינוי מובילה מולי, כותבת חדשה וצעירה (מינדי קלינג) שתציג לנו את העולם הקשוח של חדר הכתיבה המלא עד להתפקע בגברים לבנים פריבילגים. היא תעמת את המגישה ואת הצוות שלה עם התפיסות שלהם באופן קומי, עם נגיעות דרמטיות נוגעות ללב במקומות הנכונים. העלילה תישען ותתקדם על הדינמיקה בין ישנה לחדשה, ובין חסרת ניסיון אך מוכשרת לוותיקה שזקוקה לרענון, שיחד יוצרות מצבים קומיים עם אמירה. 

התזמון של הסרט מגיע קצת באיחור – כשאנחנו עדיין מדברים על מיטו, ועל ייצוג נשי וייצוג מגוון בקולנוע. מולי שמגיעה כמעט בלי שום ניסיון מקבלת תפקיד ככותבת בתכנית הנחשקת בעיקר בגלל שהיא אישה ממוצא הודי, וכך מספקת גיוון בשני רבדים של פוליטיקת זהויות לתכנית החד-גונית. האיחור כאן נובע מכך שסיכוי טוב שרבות ורבים מאיתנו כבר שבענו מסרטים שמסרים חסרי תחכום על פמיניזם ועל גיוון מובאים בהם בשם אומרם. ואני לא אומרת שלא צריך עוד כאלה, להפך, הם רק צריכים להיות חכמים יותר או לפחות לפעול היטב בז'אנר שבו הם כתובים, עיינו ערך "חורשות את הלילה". העניין הוא, שהיה אפשר להניח ש"לייט נייט" יהיה מצחיק, שנון ואפילו מאוד, לאור היוצרות שלו. 

הבמאית היא נישה גנטרה ("טרנספרנט") והתסריטאית שגם שמגלמת את דמותה של מולי היא מינדי קלינג ("המשרד", "מינדי" ועוד סדרות וסרטים בהם שימשה ככותבת, מפיקה, במאית ושחקנית). וזה לא נעצר כאן, כי שום תסריט, לא משנה כמה שטוח, לא יוכל לפגום בכריזמה של תומפסון. בתור קת'רין אמורה להיות דמות שלא מספיק מחוברת למציאות המשתנה, אבל שכן קיים בה ניצוץ של תעוזה שהייתה לה פעם, לצד מתיחות ומורכבות בין הפרסונה הקשוחה עד מבעיתה שהיא אמורה להיות בעבודה, מול הרגישות והכנות שהיא מסוגלת להפגין רק בבית מול בן הזוג שלה (ג'ון לית'גו המצוין כהרגלו – למרות שכמעט ולא נעשה בו שימוש כאן). היא מטילה מורא על צוות הכותבים שלה מבלי שתהיה נוכחת בישיבות שלהם בכלל – את רוב מסריה היא מעבירה דרך בראד (דניס או'הייר), שעורך את התכנים.

בזמן שמובן כי קת'רין אמורה להיות תפלצת כבוסית, רוב מה שהיא באמת אומרת לצוות שלה והאופן שבו היא מתנהגת לא ממש מהלכים אימים. אלו רק התגובות של מולי לצד שני הכותבים הבולטים יותר איתם יש לה מתח ואינטראקציה – צ'רלי (יו דאנסי מ"חניבעל" ו"מזל סרטן") הפלרטטן וטום (ריד סקוט מ"ויפ" ו"מזל סרטן") השחצן – שמלמדות אותנו שהיא נוראית ואיומה. משום מה, משהו בתסריט לא הלך מספיק רחוק עם בניית הדמות של קת'רין, לכאו או לכאן. אם היא לא בוסית מרושעת, היא יכלה לקבל יותר עומק ופיתוח, אבל גם אלו גוונים שנשארים מסומנים ופשטניים יחסית, כשאפשר לצפות פתרון לכל קונפליקט בינה לבין מולי דקות ארוכות לפני שהוא נפתר על המסך.

בגדול זו האכזבה העיקרית מהסרט – נראה שטיפלו בתסריט בזהירות יתר, והשקיעו יותר מדי בהסברים דידקטיים בנוסח הולמרק לגבי למה גיוון זה חשוב, ונשים כותבות עבור אישה מופיעה זה חשוב (וזה אכן חשוב!), במקום להקצין עוד את הדמויות או להעמיק אותן. נתתי תכונה אחת לכל אחד משני הכותבים הבולטים כי זה כל מה שהם, ולכן גם כשהדמויות עוברות תהליך כלשהו הוא נראה חפוז או מאולץ. במקרה של מולי, שאמורה לשאת פחות או יותר חצי מהסרט על כתפיה, גם אצלה משהו לא לגמרי עובד. היא עוברת כדמות חביבה אבל הכימיה בינה לבין קת'רין לא מספיק מסעירה כדי להוציא אותנו ממחוזות החינוך והשיעור הלעוס אל עבר מחוזות הבידור. אפשר להיות סרט רציני ולהעביר מסרים חשובים, אפשר לעשות זאת גם בסאטירה חריפה וגם בקומדיה קצת יותר רכה – אבל כאן קיבלנו לא זה ולא זה ולא זה.

גם כשהסרט מבקש ללכת למחוזות קצת יותר מורכבים או מאתגרים, הוא בוחר להתמודד עם השאלות שהוא מציב בקלות ובהתחמקות יתרה. מהלך שלדעתי רק יורה ברגל ומחליש את הטיעון שהוא מבקש לחזק. מי שיתאמצו ויחפשו עוד עלולים למצוא בו "נשק" כדי לבקר יצירות פמיניסטיות ולטעון שנעשות כאן הנחות מטעמי מגדר בצורה לא מוצדקת. האופן שבו הוא מעביר שיעור מבוא בפריבילגיות לא מייצר תחושה של תובנה מחכימה, או של קרקע נשמטת מתחת לרגלי הפטריארכיה וההגמוניה. הסרט כולו עובר כטרחני ומטיפני, תכונות שהדמויות הראשיות שלו ביקשו להימנע מהן.

עם עלילה צפויה, סלחנות במקומות שאין לה מקום, פיתוח דמויות שמוצנח יש מאין, ובדיחות שרובן לא מייצרות צחוק מהדהד, לא נשאר הרבה ממה להתלהב ב"לייט נייט". הוא אולי יכול לעבוד, לפרקים, כסוג של שיעור מבוא למי שלא שם לב מה קורה לתרבות המערבית ולשינויי התפיסה הנדרשים בה בשנים האחרונות. מצד שני, גם ככזה הוא עלול לעורר יותר אנטגוניזם מאשר שכנוע. לצערי הביקורת הסאטירית המעניינת היחידה בו (ותודה לאורון שהאיר את תשומת ליבי) היא עצם הקיום של מנחת לייט-נייט בסרט, מה שבמציאות עדיין נותר סוג של מועדון גברים. אולי היוצרות התכוונו לייצר כאן התכתבות עם קריצה למציאות גם בנושא הזה, אבל היא, כמו רוב הסרט, מפוספסת.